לוקיוס אלבינוס
| לידה | המאה הראשונה | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | 69 | ||||||
| מדינה | פרובינקיית יהודה | ||||||
| |||||||
לוקיוס אלבינוס (? - 69) היה נציב יהודה מטעם הקיסרות הרומית בין השנים 62 עד 64 לספירת הנוצרים.
אלבינוס נשלח על ידי הקיסר נירון ליהודה עם מותו של הנציב הרומי פורקיוס פסטוס ב-62. בתקופתו גברו העושק, הניצול וגביית המסים המיוחדים שביהודה. יוסף בן מתתיהו מתאר כמי ש"לא הלך בדרכיו (של קודמו) ולא נבצר ממנו כל דבר נבלה, ונקל היה בעיניו לנהוג את משרתו בזדון ולמלא אוצרותיו כסף-המיסים, לגזול מכל איש את רכושו וגם להכביד על כל העם את עול המיסים, כי עוד מלאו לבו לקרוא דרור לאסורים אשר נתפשו במעשי שוד, בקחתו כופר מקרוביהם" (יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים, ספר ב' יד). למצב בעייתי זה תרמה העובדה שבלב האימפריה הרומית, במרכז השליטה ברומא, גברו השחיתויות, האינטריגות הפוליטיות ותפקוד לקוי של הסנאט. במצב כזה ניצלו הנציבים ביהודה, ובעיקר על רקע העובדה, שמידת הפיקוח על מעשיהם ודרכם הייתה רופפת, אם בכלל, כדי להתעשר על חשבון המקומיים, ולהציג, בעת הצורך, את היהודים כגורם מרדני, שאין להתייחס ברצינות לטענותיו (כגון אלה שהתגבשו כנגד הנציבים).
המריבות וההתנגשויות הפנימיות בירושלים הפכו לדבר שבשיגרה, בעיקר בלטו בקנאותם ובטירוף התנהגותם ה"סיקריים", שלעיתים היו פושטים על כפרים שלמים ובוזזים את רכושם. מריבות, שגלשו לפסים אלימים, נרשמו גם בקרב משפחת הכהונה הגדולה, וזאת על רקע העובדה שאגריפס השני היה מרבה להחליף את הכוהנים הגדולים. המצב בירושלים התדרדר עד כדי כך, שהכוהנים הגדולים ומשפחות האצולה שכרו כנופיות אלימות כדי לפגוע אלו באלו.
גורמים מרדניים בירושלים שיחדו את אלבינוס כדי שיאפשר להם לפעול באלימות בראש חוצות באין מפריע. המצב הביטחוני הבעייתי הגיע לידי כך ש"כל איש נבל אסף לו גדוד והתייצב בראשו כראש-שודדים או כמושל עריץ ונושאי כליו עזרו לו לעשוק את האזרחים השקטים ... ועריצים (יהודים) רבים רדו בזדון וזרע החורבן העתיד נשלך אל האדמה" (יוסף בן מתתיהו שם).
כישלונו של אלבינוס בנציבותו גרמו לשנאה רבה בקרב היהודים כנגדו, כמו שיוספוס מראה בכתביו ואף בימיו החל להתנבא נביא בשם ישוע בן חנניה, אשר ניבא על חורבן ירושלים, אולי כי נואש מדרך תפקודו של אלבינוס ותפקודה של ירושלים בכלל. ההיסטוריון פרופ' ישראל אלדד סובר שהדיונים של התנאים במרכז ההגדה הנאמרת בליל הסדר רומזים לוויכוחים המחתרתיים האם לתמוך במרד בר כוכבא או לא (לבסוף הוכרע שכן). אחד הקטעים המרכזיים בפרק זה הוא:
צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב
. לפי אלדד, אין מדובר בלבן הארמי המקראי אלא ברמז לאלבינוס הרומאי. תומכי המרד טענו שתוכניתה של רומא לייסד עיר אלילית על חורבות ירושלים (איליה קפיטולינה) היא השלמת התוכנית של אלבינוס ושל רומא כולה לחסל את היהדות.
לאחר שירותו ביהודה מונה על ידי נירון לנציב של מאוריטניה של קיסריה, לאחר מותו של נירון העביר את נאמנותו לקיסר החדש גלבה שמינה אותו גם לנציב של מאוריטניה של טינגיס כך ששלט על כל מאוריטניה.
לאחר רציחתו של גלבה העביר את נאמנותו לקיסר החדש אותו, עם פרוץ מלחמת האזרחים בין אותו לויטליוס ניסה לפלוש דרך מיצר גיברלטר להיספניה בייטיקה שהייתה תחת שליטתו של ויטליוס, קלוויוס רופוס מושל היספניה בייטיקה שלח שליחים מחיל המצב שהיה מוצב בפרובינקיה למאוריטניה לערער את נאמנותם של המאורים, כמו כן הפיצו את השמועה שאלבינוס מתכוון לקרוע את הפרובינקיה משלטון רומי ולעשותה ממלכה עצמאית ברשותו. לבסוף נרצח אלבינוס על ידי תומכי ויטליוס.
