אלברט אנקר

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אמן ריקה.

אלברט אנקר, דיוקן עצמי, 1908

אלברט סמואל אנקר (גרמנית: Albert Anker; ‏1 באפריל 1831 - 16 ביולי 1910) היה צייר ומאייר שווייצרי אשר כונה "הצייר הלאומי של שווייץ" בשל ציוריו הרבים והאהובים בנושאי חיי הכפר השווייצרי במאה ה-19.

תולדות חייו

אלברט אנקר נולד באינס בקנטון ברן, בנו של הווטרינר סמואל אנקר (שהיה אז חבר האספה המכוננת של קנטון ברן). קיבל שיעורי ציור ראשונים בין השנים 1845–1848. בין השנים 1849–1851 למד בגימנסיה בברן וסיים עם תעודת בגרות. בהמשך למד לימודי תאולוגיה באוניברסיטה של האלה בגרמניה. בגרמניה ספג השראה מאוספי האמנות הגדולים וב-1854 שכנע את אביו להסכים לבחירתו בקריירה של אמן. הוא עבר לפריז, ובין 1855–1860 למד בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות.

אנקר התקין סטודיו בעליית הגג בבית הוריו והשתתף בקביעות בתערוכות בשווייץ ובפריז. בשנת 1864 התחתן עם אנה רויפלי, נולדו להם שישה ילדים מתוכם שרדו ארבעה - לואיז, מארי, מוריס וססיל - אשר מופיעים בכמה מציוריו של אנקר. ב-1866 עוטר במדליית זהב ב"סלון פריז" על ציוריו "ילדה ישנה ביער" (1865) ו"הכנת שיעורים" (1865).

ב-1878 עוטר כאביר לגיון הכבוד. בין 1870–1874 היה חבר מועצת קנטון ברן, בה צידד בהקמת מוזיאון ברן לאמנויות.

בחורפים נהג לשהות בפריז ובנוסף נסע לעיתים קרובות לאיטליה ולמדינות נוספות באירופה. בין 1889–1893 ובין 1895–1898 היה חבר הוועד השווייצרי הפדרלי לאמנות. בשנת 1900 קיבל תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת ברן.

ב-1901 סבל משבץ אשר פגע ביכולתו לעבוד. רק לאחר מותו ב-1910 הוצגה תערוכה שהוקדשה לו, במוזיאון לאמנות והיסטוריה בנשאטל.

עבודתו

במהלך לימודיו יצר אנקר סדרת עבודות בנושאים היסטוריים ותנ"כיים, ביניהן דיוקנאות של מרטין לותר וז'אן קלווין^[1]. אולם זמן קצר לאחר שחזר לאינס, הוא פנה לנושא שעתיד להיות מזוהה עמו: חיי היום-יום של אנשי הקהילות הכפריות. ציוריו מציגים את האנשים באופן פשוט ובלתי יומרני, ללא אידיאליזציה של חיי הכפר, אך גם ללא הבחינה הביקורתית של התנאים החברתיים שניתן למצוא בעבודות של בני זמנו כגון אונורה דומייה, גוסטב קורבה, ז'אן-פרנסואה מילה^[1]. למרות שאנקר צייר כמה סצינות בעלות חשיבות חברתית, כגון ביקורי מלווים בריבית או שרלטנים בכפר, בשל השקפת העולם הנוצרית החיובית והאידיאליסטית שלו, לא נטה בדרך כלל להבליט סוגיות מאתגרות^[1].

מקום נכבד ביצירתו תופסים 30 ציורי טבע דומם. מוצגים בהם שולחנות ערוכים, כפריים או עירוניים, על פי המסורת של ז'אן-בטיסט סימאון שארדן. המוצקות המציאותית של החפצים המצוירים משקפת את חזונו של אנקר על סדר-עולם יציב והרמוני^[1]. בנוסף יצר אנקר מאות ציורים בצבעי מים ורישומים מוזמנים, רובם פורטרטים ואיורים, בין השאר עבור מהדורת אוסף כתבי ירמיאס גוטהלף^[1]. על מנת להבטיח לעצמו הכנסה קבועה, אנקר אף עיטר למעלה מ-500 צלחות פיאנסה (חרס מעוטר) עבור הקדר האלזסי תאודור דק.

אנקר השיג במהרה את יעדיו האמנותיים ומעולם לא סטה מהדרך שהתווה לעצמו. עבודותיו מביעות פיוס והבנה ואמון שקט בדמוקרטיה השווייצרית. יצירותיו נעשו בכישרון רב ובהקניית ברק לסצינות יומיומיות על ידי שימוש מעודן בצבע ותאורה. הוא היה לצייר השווייצרי הפופולרי ביותר במאה ה-19 ועבודותיו זכו לפופולריות מתמשכת בזכות נגישותן לכל^[1].כבר בהיותו סטודנט סיכם אנקר את יחסו לאמנות: ”על האמן לעצב אידאל בדמיונו, ולאחר מכן להנגיש את האידאל לעם”.

בולי דואר רבים ואמצעי מדיה אחרים בשווייץ מאזכרים את עבודתו של אנקר. הסטודיו שלו באינס שומר כמוזיאון על ידי קרן אלברט אנקר.