אליין לרוי לוק

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אליין לרוי לוק
לידה פילדלפיה, ארצות הברית
פטירה ניו יורק, ארצות הברית
מקום לימודים אוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת אוקספורד, אוניברסיטת ברלין
זרם פרגמטיזם, האסכולה האוסטרית של תאוריית הערך
תחומי עניין ערכים (אקסיולוגיה), אסתטיקה, יחסי גזע, תרבות אפרו-אמריקאית
הושפע מ ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז, גאורג זימל, פרנץ בועז, ג'ון דיואי, הוגו מונסטרברג
השפיע על לנגסטון יוז, זורה ניל הרסטון
מדינה ארצות הברית

אליין לרוי לוק (באנגלית: Alain LeRoy Locke ; ‏ 13 בספטמבר 1885 - 9 ביוני 1954) היה פילוסוף, מחבר ואיש חינוך אמריקאי. ב-1907 היה האפרו-אמריקאי הראשון שזכה במלגת רודס היוקרתית. כפילוסוף עסק בתאוריית הערך, באסתטיקה וביחסי גזע. למושג "הדדיות בין-תרבותית" היה מקום מרכזי בכתיבתו והוא ביטא את תמיכתו בפלורליזם תרבותי. כאינטלקטואל ציבורי היה דמות מפתח ברנסאנס של הארלם. האנתולוגיה "השחור החדש" (The New Negro) אותה פרסם ב-1925 נתנה לתנועה את כינוייה, "תנועת השחור החדש", והפכה את לוק לדמות בולטת ומשפיעה בציבוריות האפרו-אמריקאית. לוק האמין שמשימתו של הדור האפרו-אמריקאי החדש היא טרנספורמציה במסגרתה התפיסה העצמית שמוקדה הוא האדם השחור כבעיה חברתית תוחלף באמנציפציה רוחנית ואומנותית.

ראשית חייו והשכלה

אליין לרוי לוק ב-1907

לוק נולד ב-1885 בפילדלפיה. אביו, פליני לוק, היה אמריקאי שחור שנולד חופשי ועסק בהוראה, ניהול במוסדות חינוך שונים לצעירים אפרו-אמריקאים, ובמשרות שונות בשירות המדינה. הוא למד משפטים באוניברסיטת הווארד. אמו, מרי הוקינס לוק, נולדה גם היא כשחורה חופשייה ועסקה גם כן בחינוך והוראה. ההורים העניקו ללוק חינוך קפדני שהדגיש את חשיבותם של לימודים והשכלה. ב-1892, כשלוק היה בן פחות משבע שנים, אביו נפטר, ומאותה שנה אמו גידלה אותו לבדה.[1][2]

ב-1902 סיים את לימודיו בתיכון, ובשנתיים לאחר מכן למד בבית ספר להוראה ופדגוגיה. ב-1904 הוא התחיל לימודי תואר ראשון באוניברסיטת הרווארד, שם הוא התמקד במקצועות ההומאניים ובעיקר בפילוסופיה וספרות. הוא סיים את הלימודים ב-1907 ובאותה שנה היה לאפרו-אמריקאי הראשון שזכה במלגת רודס. הזכייה במלגה עניינה רבים וזכתה לסיקור בעיתונות בארצות הברית.[3][4]

לוק הגיע לאוניברסיטת אוקספורד באנגליה כמלגאי רודס ולמד שם פילוסופיה, ספרות, יוונית ולטינית בשנים 1910-1907. באוקספורד הוא נתקל בגזענות ומספר קולג'ים סירבו לקבלו בגלל צבע עורו.[5] גם המזכיר של מלגת רודס בארצות הברית פעל מאחורי גבו בניסיון לבטל את המלגה. למרות זאת, לוק שמר על המלגה והצליח לבסוף להתקבל לקולג' הרטפורד. הסטודנטים האמריקאים הדרומיים שיצרו קבוצה באוקספורד, סירבו לקבלו והפעילו לחץ לדחייתו מאירועים חברתיים.[6]

באוקספורד לוק פגש את מורו לשעבר, הוראס קאלן. קאלן היה פילוסוף אמריקאי ממוצא פולני. הוא היה ציוני ונודע כמי שטבע את המושג "פלורליזם תרבותי". במכתבים שכתב, קאלן מסביר שהמושג התפתח מתוך שיחות שהיו לו עם לוק על היחס הגזעני שלוק קיבל מחבריו ללימודים, על משמעות השונות בין בני אדם ועל "הזכות להיות שונה".[7][8] לוק עצמו כתב מאמר ביקורת על התרבות באוקספורד. הוא טען שאנשי אוקספורד שואפים להשיג שליטה דתית בידע והשווה את המנטליות של המקום לזו של הכנסייה הקתולית. באותו מאמר הוא גם ביקר את אנשי אוקספורד על כך שהם מזייפים חזות אדישה כלפי גזע וצבע עור וטען שהוא מעדיף רדיפה על פני אדישות כזו.[9][10]

לאירועים באוקספורד הייתה השפעה על עיצוב תפיסתו של לוק לגבי יחסי גזע. בין השאר, הוא היה חבר מייסד של המועדון הקוסמופוליטי באוניברסיטה יחד עם פיקסלי סים, שמאוחר יותר ייסד את הקונגרס הלאומי האפריקני, וסטודנטים זרים אחרים מרחבי האימפריה הבריטית שהשמיעו ביקורת פוליטית ותרבותית.[11] במאמר שכתב לכתב העת של המועדון הוא החל לפתח את הרעיון לפיו הגזע השחור יכול לשאוב מתוך המורשת התרבותית שלו על מנת להעמיד את עצמו מחדש כרעיון ייחודי, יצירתי ולאומי, וכיצד מתוך ייחוד זה יכולה לצמוח קוסמופוליטיות.[12]

לוק הגיש באוקספורד דיסרטציה בשם "מושג הערך", אך היא נדחתה והוא לא קיבל תואר אקדמי מהאוניברסיטה. הוא סבר שהסיבות לדחיית הדיסרטציה היו אישיות, אך לא גזעניות. ב-1911-1910 הוא נסע לאוניברסיטת ברלין להמשיך בלימודי פילוסופיה, שם הוא שמע הרצאות של גאורג זימל, סוציולוג שהשפיע רבות על עבודתו.[13] לפני חזרתו לארצות הברית הוא פרסם את המאמר "הטמפרמנט האמריקאי" (The American Temperament) שבו הוא מתאר את המנטליות האמריקאית כפלסטית, נתונה למצבי רוח וחמקנית.[14] לוק מסיים את המאמר בקריאה להיפטר מהאשליה שהאמריקאים יודעים מה הם או מה הם רוצים להיות וקורא לבחינה עצמית של האומה האמריקאית.[15]

מחקר והוראה באוניברסיטת הווארד

ב-1912 לוק התקבל למשרה של פרופסור משנה (assistant professor) באוניברסיטת הווארד, שהייתה מרכז של פעילות אקדמית אפרו-אמריקאית והפכה למוקד חשוב של התרבות השחורה בארצות הברית ומאוחר יותר של התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח.

בשנים 1915-1913 לוק נשא סדרה של הרצאות פומביות שפורסמו לאחר מותו כ-"Race Contacts and Interracial Relations".[16] ההרצאות שילבו שניים מהנושאים בהם לוק עסק, מושג הערך ויחסי גזע. הן נשאו אופי סוציולוגי, ושיקפו את ההשפעה של גאורג זימל, ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז ופרנץ בועז. הוא דחה בהרצאות את הטענה שלהבחנה בין גזעים יש תוקף מדעי, הציג את תפיסתו לגבי האופן בו הדדיות מעצבת את היחסים בין קבוצות חברתיות מובחנות, ודן בחשיבות האופן בו הזהות והערכים של קבוצות מיוצגים על ידי סוכנים דומיננטיים. בהרצאות, לוק הציג תאוריה פרגמטיסטית ביקורתית של יחסי גזע, תוך התייחסות לקשרים בין גזענות, כלכלה פוליטית ותרבות.[17][18]

בהווארד הוא החל לעבוד מחדש על הדיסרטציה שהחל לכתוב באוקספורד על מושג הערך. הוא הגיש אותה בסופו של דבר ב-1917 כדוקטורט בהרווארד, תחת הכותרת "בעיית הסיווג בתאוריה של הערך" (The Problem of Classification in the Theory of Value).[19] הוא קיבל תואר דוקטור מהרווארד ב-1918. לאחר מכן הוא פרסם מספר מאמרים והרצאות שעסקו בגזע, באומנות ובתרבות. בנוסף, הוא יצר רשת ענפה של קשרים עם אישים בולטים בהתעוררות התרבותית האפרו-אמריקאית, כגון דו בויז, לנגסטון יוז וקאונטי קאלן.

לוק החל ללמד בהווארד קורסים שעסקו ביחסי גזע. הוא פוטר מעבודתו מהאוניברסיטה ב-1925, מסיבות שהוא החשיב לאישיות וההנהלה החשיבה לכלכליות.[20] ב-1928 הוא קיבל שוב את משרתו בהווארד, שם הוא נשאר עד 1953.

השחור החדש והרנסאנס של הארלם

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – הרנסאנס של הארלם

בשנות העשרים של המאה העשרים שכונת הארלם בניו יורק הפכה למרכז של עשייה תרבותית עבור התנועה המתגבשת של אומנות ותרבות שחורה בארצות הברית. בעקבות זאת לוק העתיק ב-1925 את מרכז העשייה שלו מוושינגטון לניו יורק ועבר לגור שם.

כתב העת סורביי גראפיק (Survey Graphic) החליט להקדיש גיליון מיוחד להארלם שתוארה בו כמכה של הגזע השחור, ולוק הסכים לתפקד כעורך אורח של הגיליון. שאיפתו הייתה להציג תמונה פלורליסטית של קולות אפרו-אמריקאים מתחומים שונים, כגון מאמרים מחקריים, שירה, פרוזה ואומנות חזותית. לוק עצמו תרם לגיליון את ההקדמה ("הארלם"). תוך שנה לוק אסף עבור הגיליון, שהופיע במרץ 1925, 24 יצירות. הגיליון נחל הצלחה ועשרות אלפי עותקים נמכרו במספר מהדורות.[21]

מספר חודשים לאחר יציאת הגיליון המיוחד, לוק פרסם את האסופה בגרסת ספר תחת הכותרת "השחור החדש" (The New Negro). שם הספר הפך גם שם נרדף לתנועת הרנסאנס: "תנועת השחור החדש". הספר היה גרסה מורחבת של הגיליון, אך הוא כלל יצירות שלא פורסמו בגיליון והיה שונה מבחינת הנושאים ועבודת העריכה. בניגוד לגיליון מוקד הספר לא היה הארלם, אלא תנועת ההתחדשות השחורה באופן רחב יותר. מלבד כישורי עריכה, לוק תרם לספר ארבעה מאמרים ואת המבוא.

המבוא, שכשם האסופה נקרא "השחור החדש", מוערך על ידי רבים כיצירה החשובה ביותר של לוק וכמניפסט שביטא את הערכים המרכזיים של התנועה. לוק פתח את המבוא בהצהרה על רוח חדשה וערה בדור הצעיר; רוח שמבשרת טרנספורמציה ממה שהוגדר כ"בעיה" לשלב פרוגרסיבי של חיי האדם השחור.[22] תיאור העבר כעיסוק בבעיה מתייחס לביטוי הרווח "בעיית האדם השחור" (The Negro Problem). לפי לוק "השחור הישן" היה "יצור של דיון מוסרי ומחלוקת היסטורית" ו"יותר כמו פורמולה מאשר בן אדם", כפי שניתן להבין מתיאורו כבעיה.[22] הוא כותב ש"עד לאחרונה, ללא הבנה עצמית, היינו בעיה לעצמנו כמעט כפי שהיינו בעיה לאחרים".[23] בכך הוא מתייחס גם למה שהוא רואה כשיתוף פעולה של השחורים עם המערכת הדכאנית שנכפתה עליהם ועל הבנת עצמם דרך נקודת המבט של המדכא: "הצל של עצמו [של האדם השחור] היה יותר אמיתי עבורו מאישיותו".[22] מנגד, השחור החדש מסיר את "הגולם של בעיית האדם השחור" ומשיג על ידי כך "משהו כמו אמנציפציה רוחנית".[23] האמנציפציה שלוק מתאר כרוכה בהבנה עצמית שמאפשרת ביטוי עצמי וביטחון עצמי שמשתקפים בדינמיות היצירתית המוצגת בספר.

לוק שילב במבוא את התמות שבהן עסק במהלך הקריירה האקדמית שלו. הוא דוחה את ההתייחסות לגזע כיסוד ביולוגי וטוען כי בעבר הגזע השחור היה "גזע" רק בשם ורק בשל מצבם המשותף. אולם ההתייחסות למושג "גזע" אינה מבטלת, אלא מתייחסת לאופן בו התנועה החדשה יוצרת שותפות המבוססת על תודעה משותפת, חיים משותפים והגדרה עצמית. בהתייחס לקשרים בין גזעים הוא מדגיש את האופן שבו תודעה נוצרת דרך הדדיות ומגע בין קבוצות שונות. בהקשר זה הוא מבקר את תהליך ההפרדה בין לבנים ושחורים.[24]

מלבד הצהרת הכוונות, לוק מנתח במאמרו גם את השינויים הסוציולוגיים שאפשרו את תנועת ההתחדשות. הוא מדגיש את חשיבות ההגירה הגדולה של שחורים מהדרום ומהאזורים הכפריים אל הערים ואת השתלבותם בתעשייה האמריקאית. בנוסף, הוא מתאר תהליך של הבדלה למעמדות שאינו מאפשר עוד להתייחס לשחורים כאל מסה, אלא כחלק ממעמד חברתי.[24]

לוק משווה במאמר בין ההתעוררות של השחורים בארצות הברית לבין ההתעוררות של קבוצות לאומיות. בין השאר, הוא כותב ש"הארלם היא הבית של הציונות של השחורים", וכותב שכמו במקרה של היהודים, הרדיפה היא זו שהופכת את השחור לבינלאומי. במקרה של השחורים בארצות הברית, הבינלאומיות מתבטאת בניסיון ליצור מחדש את הקשר עם אפריקה ולקחת חלק בפיתוחה.[25]

תאוריית הערך (אקסיולוגיה) של לוק

לוק עסק בתאוריות לגבי משמעות וחשיבות מושג הערך (אקסיולוגיה) לאורך כל הקריירה האקדמית שלו. הוא המשיך לפתח את התאוריה שניסח בעבודת הדוקטורט שלו במספר חיבורים, שהחשוב ביניהם הוא המאמר "Values and Imperatives" ("ערכים וציוויים") משנת 1935.[26] הגישה של לוק לערכים הושפעה מזרם הפרגמטיזם האמריקאי שנציגו המובהק הוא ג'ון דיואי. המאמר עוסק גם בפלורליזם ונוגע ישירות לבעיות חברתיות שנוצרות כתוצאה מקנאות וחוסר סובלנות, אך הוא לא עוסק במישרין בגזענות או ביחסי גזע.[27] במאמר לוק דחה את הרעיון לפיו קיימים ציוויים מוסריים אבסולוטיים, קטגוריים ואוניברסליים וטען שהמקור לכל ציווי הוא בערכים שנוצרים דרך ניסיון חיים. מכאן נובע שיש מקום לפילוסופיה רלטיביסטית. אולם, לוק קובע שגם הפילוסופיה הרלטיביסטית ביותר וההתנגדות החריפה ביותר לאבסולוטיזם בפילוסופיה אינן יכולות להוביל לויתור על ציוויים או על החיפוש אחר וודאות. מגבלות אלה הובילו את לוק לחיפוש אחר תאוריה של ערכים שנמנעת משני קצוות מנוגדים: מטאפיזיקה אבסולוטית ותאוריה התנהגותית המבוססת על תיאור מדעי ללא כל שאיפה נורמטיבית. ניתוח זה מציב אתגר לפילוסופיה בת זמננו: "לתפיסתי, הבעיה החמורה ביותר של הפילוסופיה בת זמננו היא לבסס עיקרון נורמטיבי או קריטריון למציאת תוקף אובייקטיבי, מבלי להזדקק לדוגמטיזם או אבסולוטיזם במישור האינטלקטואלי, ומבלי ליפול למסקנות הנובעות מגישות אלה במישור של פעילות והתנהגות חברתית, חוסר סובלנות וכפייה המונית".[28]

כדרך לענות על האתגר, לוק מציע ניתוח פונקציונלי של האופן בו ערכים מדריכים פעולות של אנשים בחברה. כל פעולה של הערכה מוכוונת לעבר תכליות ערכיות (end-value). תכליות אלה משתנות בהתאם לניסיון החיים ולתחום הספציפי של אותו ניסיון. לדוגמה, כאשר מדובר בהערכה אסתטית התכלית תהיה שונה מבהערכה מוסרית או דתית. פעולת ההערכה נובעת מתחושות ורגשות ומודרכת על ידי אופנים רגשיים שמאפיינים את התחום בו הם מתקיימים. למשל בהערכה אתית אנחנו מודרכים על ידי תחושה של מתח (tension) ובערכה דתית על ידי תחושת התרוממות רוח (exaltation). פעולות השיפוט והרציונליזציה שהופכות ערכים אלה לציוויים מוחלטים הן פעולות משניות ולא בסיס הכרחי לקיום ערכים או ציוויים. הניתוח של הערכים באופן זה אמור לאפשר הבנה טובה יותר של עצמנו ושל אחרים. הוא מאפשר להבין כיצד נוצרים ציוויים מבלי לנסות לבסס את הציוויים האלה על מטאפיזיקה חיצונית לניסיון. לוק סבור שבדרך ניתוח זו אפשר להבין גם מדוע ערכים וציוויים הם דינמיים ומשתנים. לבסוף, הוא מאמין שהתאוריה מספקת בסיס לפלורליזם ולהדדיות בין קבוצות שונות.[26][29]

חיים אישיים ומותו

לוק היה מאמין וחבר בדת הבהאית, ככל הנראה מאז שנת 1918.[30]

לוק סבל לאורך כל חייו מבעיות בלב כתוצאה מקדחת שיגרונית, בה חלה כשנולד.[31] הוא נפטר ב-1954 בגיל 67 בבית החולים מאונט סיני בניו יורק, לפני שהספיק להשלים את העבודה הגדולה עליה שקד בשנים האחרונות לחייו, "האדם השחור באמריקה" ("The Negro in America"). העבודה נערכה ופורסמה לאחר מותו.[32]

מורשת והשפעה

באקדמיה, ללוק הייתה השפעה מכרעת על התפתחותה של אוניברסיטת הווארד, בה לימד, כמרכז לפעילות אקדמית בנושאים הקשורים לתרבות וחברה אפרו-אמריקאית.[33] המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטה הפכה למחלקה הראשונה שהעניקה תארים מתקדמים במוסד לימוד שהיסטורית היה אפרו-אמריקאי. לוק תרם לאוניברסיטה גם את אוסף האומנות שלו, הכולל כ-300 עבודות פיסול אפריקאיות. הפילוסופיה של לוק הפכה לנושא לימוד בהווארד ובאוניברסטאות אחרות. הווארד גם קראה לאחד מהבניינים באוניברסיטה על שמו. במקומות אחרים בארצות הברית, עשרות מוסדות חינוך קרואים גם כן על שמו.

לוק השפיע על התרבות האפרו-אמריקאית בימי חייו, בכך שניסח אג'נדה ברורה לתנועת השחור החדש בשנות העשרים, ובכך שסייע ליצור במה עבור יוצרים שחורים, כגון לנגסטון יוז, קאונטי קולן, זורה ניל הרסטון, וקלוד מקיי. עם זאת, קיימת גם ביקורת על תפקידו של לוק והיו שטענו כי המנהיגות שלו לקתה באליטיזם. הוא הרבה לבקר את היצירות של בני טיפוחיו ונטען שהוא העדיף קידום של גברים על פני נשים. הגישה של לוק לגבי "השחור החדש" נחשבת לעיתים לאליטיסטית, במובן שהיא מתמקדת בתרבות "גבוהה" כדרך לביטוי עצמי. דו-בויז היה ידיד של לוק, אך הוא סבר שתנועת הרנסאנס של הארלם כשלה כיוון שהכילה ספרות למען קוראים לבנים, ומנקודת מבט לבנה, ולא צמחה באמת מתוך הניסיון של שחורים אמריקאים.[34] בשיפוט זה הייתה ביקורת על המנהיגות של לוק. עם זאת, לוק שאף להשפיע גם על חוגים פחות אליטיסטים; הוא נשא הרצאות פתוחות לקהל רחב ברחבי ארצות הברית ולתפיסתו הייתה גם השפעה בתנועות פוליטיות באפריקה.

מקור נוסף להשפעה היו מאמרי הסקירה של ספרות אפרו-אמריקאית, אותם כתב ופרסם מדי שנה בשני העשורים האחרונים לחייו.

ללוק הייתה השפעה על התודעה הפוליטית של פעילים לזכויות אזרח בארצות הברית. מרתין לותר קינג אמר בנאום ב-1968 "אנו ניתן לילדנו לדעת שהפילוסופים היחידים שחיו לא היו אפלטון ואריסטו, אלא ו.א.ב. דו בויז ואליין לוק".[35]

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אליין לרוי לוק בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Leonard Harris and Charles Molesworth, Alain L. Locke: The Biography of a Philosopher, The University of Chicago Press, pp. 30-31.
  2. ^ Jeffrey C. Stewart, The New Negro: The Life of Alain Locke, Oxford University Press, pp. 15
  3. ^ Leonard Harris and Charles Molesworth, Alain L. Locke: The Biography of a Philosopher, The University of Chicago Press, Ch. 2.
  4. ^ Jeffrey C. Stewart, The New Negro: The Life of Alain Locke, Oxford University Press, pp. 102.
  5. ^ Jeffrey C. Stewart, The New Negro: The Life of Alain Locke, Oxford University Press, pp. 104
  6. ^ Leonard Harris and Charles Molesworth, Alain L. Locke: The Biography of a Philosopher, The University of Chicago Press, pp. 66-71.
  7. ^ Leonard Harris and Charles Molesworth, Alain L. Locke: The Biography of a Philosopher, The University of Chicago Press, pp. 69.
  8. ^ Jeffrey C. Stewart, The New Negro: The Life of Alain Locke, Oxford University Press, pp. 95
  9. ^ Leonard Harris and Charles Molesworth, Alain L. Locke: The Biography of a Philosopher, The University of Chicago Press, pp. 65.
  10. ^ Jeffrey C. Stewart, The New Negro: The Life of Alain Locke, Oxford University Press, pp. 132.
  11. ^ Jeffrey C. Stewart, The New Negro: The Life of Alain Locke, Oxford University Press, pp. 143ff.
  12. ^ Leonard Harris and Charles Molesworth, Alain L. Locke: The Biography of a Philosopher, The University of Chicago Press, pp. 71ff.
  13. ^ Leonard Harris and Charles Molesworth, Alain L. Locke: The Biography of a Philosopher, The University of Chicago Press, pp. 93.
  14. ^ Jeffrey C. Stewart, The New Negro: The Life of Alain Locke, Oxford University Press, pp. 187-188
  15. ^ Alain L. Locke, "The American Temperament", in The Works of Alain Locke, pp. 428-434
  16. ^ Alain L. Locke, "Race Contacts and Interracial Relations", in The Works of Alain Locke, pp. 428-434
  17. ^ Nancy Fraser, "Another Pragmatism: Alain Locke, Critical 'Race' Theory, and the Politics of Culture, in The Revival of Pragmatism, edited by Morris Dickstein, Duke University Press, pp. 157-175
  18. ^ Leonard Harris and Charles Molesworth, Alain L. Locke: The Biography of a Philosopher, The University of Chicago Press, pp. 120-123.
  19. ^ Leonard Harris and Charles Molesworth, Alain L. Locke: The Biography of a Philosopher, The University of Chicago Press, pp. 130.
  20. ^ Leonard Harris and Charles Molesworth, Alain L. Locke: The Biography of a Philosopher, The University of Chicago Press, pp. 176.
  21. ^ Leonard Harris and Charles Molesworth, Alain L. Locke: The Biography of a Philosopher, The University of Chicago Press, pp. 192.
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 Alain L. Locke, "The New Negro", in The Works of Alain Locke, pp. 442
  23. ^ 23.0 23.1 Alain L. Locke, "The New Negro", in The Works of Alain Locke, pp. 443
  24. ^ 24.0 24.1 Alain L. Locke, "The New Negro", in The Works of Alain Locke, pp. 444
  25. ^ Alain L. Locke, "The New Negro", in The Works of Alain Locke, pp. 449-450
  26. ^ 26.0 26.1 Alain L. Locke, "Values and Imperatives", in The Works of Alain Locke, pp. 452-464
  27. ^ Jeffrey C. Stewart, The New Negro: The Life of Alain Locke, Oxford University Press, pp. 78
  28. ^ Alain L. Locke, "Values and Imperatives", in The Works of Alain Locke, pp. 453
  29. ^ Carter, Jacoby Adeshei, "Alain LeRoy Locke", The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Summer 2012 Edition), Edward N. Zalta (ed.)
  30. ^ Christopher Buck, Alain Locke: Faith and Philosophy, Kalimat Press, pp.pp. 1
  31. ^ Jeffrey C. Stewart, The New Negro: The Life of Alain Locke, Oxford University Press, pp. 15
  32. ^ Leonard Harris and Charles Molesworth, Alain L. Locke: The Biography of a Philosopher, The University of Chicago Press, pp. 379.
  33. ^ Eugene C. Holmes, "Alain Leroy Locke: A Sketch", The Phylon Quarterly 20(1), pp. 82-89.
  34. ^ Leonard Harris, "The Great Debate: W.E.B Du Bois vs. Alain Locke on the Aesthetic", Philosophia Africana 7(1) pp. 21-22
  35. ^ James H. Cone, Risks of Faith : The Emergence of a Black Theology of Liberation, 1968-1998, Beacon Press, pp. 152 n.20
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אליין_לרוי_לוק&oldid=1876352"