אמיל פרקש

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

אמיל פרקש (Emil Farkas; נולד ב-1929) הוא מתעמל ישראלי בעבר, חבר נבחרת ישראל בהתעמלות, שופט התעמלות, חבר איגוד השופטים בישראל[1], מורה ומחנך. הוא ניצול שואה, ששהה במחנות ריכוז.

ביוגרפיה

אמיל פרקש נולד בבית יהודי נאולוגי בז'ילינה, בסלובקיה, אז חלק מצ'כוסלובקיה. אביו היה סנדלר בעל חנות נעליים, ואמו אחות. אמיל היה הבן הצעיר, והיו לו שלושה אחים ואחות נשואה, אם לילדה. מילדותו הצטיין בספורט, החל מגיל 6 התעמל במועדון הספורט "סוקול" והתמיד בכך גם כשנלקח למחנה ריכוז.

תקופת השואה

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, בהיותו בן 13, נלקח עם משפחתו על ידי הנאצים, והם הושמו במחנות עבודה וריכוז שונים. לאורך תקופת השואה שהה פרקש במחנות הריכוז דכאו, זקסנהאוזן, סרד, ברגן-בלזן ונובקי.[2]

באפריל 1942 נלקחו גיסו שני אחיו הבוגרים ארפד ובלה, שהיו גולשי סקי בנבחרת הסקי הצ'כוסלובקית, לעבודות כפייה ונספו. ביוני נשלחו אחותו פפה ובתה התינוקת אריקה לאושוויץ ושם נרצחו בתאי הגזים. פרקש, אחיו דוד פרקש והוריהם נשלחו למחנה הריכוז נובקי, שם עבד בתיקון מכונות תפירה. באוגוסט 1944 הותקף המחנה על ידי פרטיזנים סלובקים. אביו ואחיו ברחו עם הפרטיזנים, הוא ואימו מצאו מקלט בבית איכרים, תוך התחזות לנוצרים. הגרמנים תפסו את פרקש ואמו, בהמשך גם את דוד, והעבירו אותם למחנה סרד. ממחנה סרד הועברה האם למחנה ראוונסבריק והבנים הועברו לזקסנהאוזן. לאחר לילה אחד נלקח דוד לגרמניה ופרקש לא ראה יותר אף אחד מבני משפחתו ולא ידע על קורותיהם עד סוף המלחמה. במחנה זקסנהאוזן עבד פרקש במיחזור כבלי נחושת עבור חברת סימנס. הוא נהג לקום מוקדם מאוד, לפנות בוקר, לרחוץ את גופו בשלג ולהתעמל, כדי לשמור על כושר גופני, וכל זה לעיני השומרים הגרמנים. אלה דיווחו למפקד המחנה אשר התרשם מכושרו הגופני, וכך נשלח לקבוצה של שלוש מאות אסירים פוליטיים נוצרים, כשהוא ככל הנראה היהודי היחידי, לתפקיד של "רץ נעליים". עבודתם הייתה ללכת עם נעלי צבא חדשות במשך 12 שעות ביום, כדי להגמיש אותן עבור חיילי אס-אס, ובתמורה קיבלו פרוסת לחם נוספת ליום. בנוסף גם היו צריכים לשיר שירים של החיילים הגרמניים. בתקופת זו חלה פרקש בדלקת גרון קשה מאוד וטופל על ידי רופא-אסיר פוליטי, מבני ארצו. בהמשך הועבר, יחד עם אסירים נוספים, למחנה ברגן-בלזן. שם סבל מהתעללות מידי מפקד המחנה, יוזף קרמר, שהכה אותו קשות, עד כי חשבו אותו למת, והשליכו אותו על ערימת גופות. במהלך הלילה התאושש, התגנב לאחד מצריפי השינה ובבוקר רץ עם כולם למסדר. בספירת הבוקר נמצא אסיר אחד עודף והשומרים ירו בנער אחר, כדי שהמספר יתאים לרשומות. במחנה גם ערכו ניסויים בגופו, הוזרקו לו חומרים שונים והוא הוכה קשות, כדי לבדוק עמידות אסירים לעינויים. המכות פגעו בצלעותיו, כמעט כל שיניו נשברו, ושמיעתו באוזן אחת נפגעה. למרות כל אלה העיד על עצמו, שרוחו לא נשברה[3]. משם הועבר לדכאו, והוצב לעבודה על מטוסי יונקרס.

אחרי השואה

כשהתקרבו האמריקאים, הובלו פרקש ועוד אסירים מהמחנה לכפר נידח, ושם שוחרר על ידי קצין יהודי אמריקאי. אחרי המלחמה חזר לצ'כוסלובקיה ומצא את אביו, אימו ואחיו דוד פרקש בחיים, ואז גם נודע לו על שני אחיו, אחותו ואחייניתו שנספו.

פרקש התגייס לצבא הצ'כוסלובקי והתקבל לנבחרת הלאומית בהתעמלות מכשירים.

חייו בישראל

בעקבות הסכם מיוחד, שנחתם בין צ'כוסלובקיה ובין מדינת ישראל, שאיפשר לאזרחים צ'כוסלובקיים לשרת בצה"ל - התנדב פרקש לשרת בחיל האוויר הישראלי, עלה ארצה ב-1949, והתגורר בחיפה. בעקבותיו הגיעו לישראל גם הוריו ואחיו, דוד פרקש.

את דרכו החל בחיל האוויר כחשמלאי מטוסים במשך כ-5 שנים. באותה תקופה גם עבר קורס צניחה והתעמל בברית מכבים עתיד. משם הגיע לנבחרת ישראל בהתעמלות. פרקש הצטיין בהתעמלות מכשירים וזכה במדליות במשחקי המכביה השלישית, בשנות החמישים של המאה העשרים. הוא היה גם הראשון בישראל, שביצע את התרגיל הקשה על טבעות "כריסטוס".[דרוש מקור]

לפרנסתו, היה פרקש מורה להתעמלות בית הספר בסמ"ת בחיפה 40 שנים, וחינך דורות רבים של תלמידים.

הוקרה

  • ב-2008 קיבל פרקש את אות "יקיר מכבי חיפה".[4]
  • ב-אפריל 2021, הוצג סיפורו בכיכר ספרא בירושלים, בפרויקט לונקה - מיזם צילום חינוכי בינלאומי לשורדי שואה, שהצליחו לבנות חיים חדשים ולהיות דוגמה לרוח האנושית.

משפחה

אמיל פרקש נישא לאוה, ניצולת שואה מצ'כוסלובקיה ולשניים נולדו בן ובת. מתגורר בחיפה.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

Logo hamichlol.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0