אמנות מנוונת (תערוכה)
אמנות מנוונת היא תערוכה, שאצר אדולף ציגלר במשכן לאמנות במינכן, בין התאריכים 19 ביולי ל-30 בנובמבר 1937. התערוכה הציגה 650 יצירות אמנות, שהוחרמו ממוזיאונים גרמניים. יצירות האמנות נתלו באופן כאוטי, בצפיפות והיו מלוות בתוויות טקסט המגחיכות את האמנות. התערוכה, שנועדה להסית את דעת הקהל נגד המודרניזם ונדדה למספר ערים אחרות בגרמניה ובאוסטריה.[1][2] התערוכה נועדה להציג את כל מה היה שבעיני הנאצים נתפס כמושחת, מנוון וסוטה באמנות המודרנית. הוצגו בה יצירות של טובי האמנים המודרניים של המחצית הראשונה של המאה ה-20, ובהם אנרי מאטיס, פבלו פיקאסו, מקס ארנסט, פיט מונדריאן, אדוורד מונק, מארק שאגאל, וסילי קנדינסקי ועוד. אף שהתערוכה נועדה ללעוג לאמנות המוצגת בה, נעשתה בה עבודת אוצרות רצינית ומושקעת, אשר כללה תוויות ובהן טקסטים המסבירים את היצירות על פי התפיסה הנאצית.[3] התכנים שבתצוגה נחשבו כולם לבלתי מוסריים, ונאסר על ילדים לצפות בה.
התערוכה הייתה ביטוי מוחשי למונח אמנות מנוונת שהמפלגה הנאצית השתמשה בו לתיאור כלל הזרמים באמנות.
רקע
אדולף היטלר עלה לשלטון ב־30 בינואר 1933 והורה לפעול "לנקות" את התרבות הגרמנית ממה שהוגדר תרבות מנוונת. לצורך כך אורגנו אירועי שריפת ספרים, אמנים ומוזיקאים הודחו מתפקידי הוראה, ואוצרים במוזיאונים הוחלפו על ידי חברי המפלגה. יצירות רבות של אמנים בעלי שם בינלאומי, הוסרו ממוזיאונים בבעלות המדינה ונאסרה הצגתם בגרמניה הנאצית בטענה שאמנות כזו היא "עלבון לרגשות הגרמניים". אמנות מנוונת הוגדרה כאמנות לא גרמנית, יהודית, או קומוניסטית באופיה.[4]
התערוכה
ב-30 ביוני 1937, מינה גבלס את אדולף ציגלר, ראש לשכת הרייך לאמנות חזותית, כאחראי על ועדה שהוסמכה להחרים ממוזיאונים ואוספי אמנות ברחבי הרייך, אמנות שנתפסה מודרנית, מנוונת או חתרנית.[5] התערוכה נועדה לקדם את הרעיון כי המודרניזם היה קונספירציה של אנשים ששנאו את האדיבות הגרמנית, שזוהו לעיתים קרובות כיהודים-בולשביסטים, למרות שרק שישה מתוך 112 האמנים שנכללו בתערוכה היו למעשה יהודים.[6] בתערוכה הוצגו יותר מ-650 ציורים, פסלים, הדפסים וספרים מ-32 מוזיאונים ברחבי גרמניה. הפתיחה נערכה ב-19 ביולי 1937 במינכן והוצגה שם עד 30 בנובמבר באותה השנה, ומשם נדדה לעוד 11 ערים נוספות בגרמניה ואוסטריה. במינכן, התערוכה נערכה בקומה השנייה בבניין ששימש את המכון לארכאולוגיה. חדרי התערוכה נבנו ממחיצות זמניות, ובכוונה היו עמוסים יתר על המידה. תמונות נתלו בצפיפות ולפעמים ללא מסגור.
שלושת החדרים הראשונים בתערוכה נאצרו בצורה נושאית. החדר הראשון כלל יצירות שנחשבו משפילות את הדת הנוצרית; בשני הוצגו יצירות של אמנים יהודים והחדר השלישי הכיל יצירות שנחשבו כעלבון לנשים, חיילים ואיכרים גרמנים. לשאר חללי התערוכה לא היה נושא מיוחד. לצד ציורים רבים הוצבו תוויות המציינות את הסכום שהמוזיאון שילם לרכישת יצירות האמנות בייחוד עבודות שנרכשו במהלך תקופת ההיפר-אינפלציה ברפובליקת וויימר לאחר מלחמת העולם הראשונה. כמובן שהסכומים נופחו.[7]
תיאורי היצירות בסגנון מלעיג ותוקפני נכתבו על הקירות לצד עבודות האמנות, כ"הסבר" לקבוצה של עבודות. 36 עבודות של האמן אמיל נולדה הוצגו בתערוכה, יותר מכל אמן אחר.[8]
אמנים שיצירותיהם הוצגו בתערוכה
האמנים שיצירותיהם הוצגו בתערוכה היו חלק מזרמים באמנות שנחשבו כמנוונים ובניהם: באוהאוס, קוביזם, דאדא, אקספרסיוניזם, פוביזם, אימפרסיוניזם, אובייקטיביות חדשה (אנ') וסוריאליזם.
הנס בלושק
רודולף באואר
פיליפ באוקנכט
אוטו באום
ווילי באומייסטר
הרברט באייר
מקס בקמן
פול בינדל
תיאודור ברון
פול קאסל
לאביס קורינתוס
היינריך מריה דברינגהאוזן
וולטר דקסל
יוהאנס דיזנר
Pranas Domšaitis
הנס כריסטוף דרקסל
יוהאנס דריש
היינריך אברהרד
הנס פייבוש
ליונל פיינינגר
קונרד פליקסמולר
אוטו פרוינדליך
קסבר פוהר
ורנר ז'יל
אוטו גליכמן
מקס בורשארץ
פריץ בורגר-מוהלפלד
פול קמניש
היינריך קמפנדונק
קארל קספר
מריה קספר-פילסר
רודולף גרוסמן
ג'ורג' גרוש
הנס גרונדיג
רודולף הייזמן
וילהלם הקרט
הנס זיברט פון הייסטר
אוסוולד הרצוג
ורנר הוזר
היינריך הורל
קארל הופר
אוגן הופמן
אלכסיי פון ג'וולנסקי
אריק ג'והנסון
הנס יורגן קלמן
וסילי קנדינסקי
הנס כץ
ארנסט לודוויג קירשנר
פול קליי
סזאר קליין
פול קליינשמידט
אוסקר קוקושקה
אוטו לנגה
וילהלם להמברוק
Elfriede Lohse-Wächtler
אל ליסיצקי
אוסקר לוטי
גרהרד מארקס
אוואלד מטארה
לודוויג מידנר
ז'אן מצינגר
קונסטנטין פון מיטצ'קה-קולנד
לאסלו מוהולי-נגי
מרג מול
אוסקר מול
יוהאנס מולזאן
פיט מונדריאן
אוטו מולר
מגדה נחמן אחריה
אריך נגל
היינריך נואה
ארנסט וילהלם ניי
קארל ניסטרת'
אוטו פנקוק
מקס פשטיין
מקס פייפר ווטנפול
הנס פורמן
מקס ראו
הנס ריכטר
איימי רדר
כריסטיאן רולפס
אדווין שרף
אוסקר שלמר
רודולף שלייטר
קארל שמידט-רוטלוף
ורנר שולץ
לות'ר שרייר
אוטו שוברט
קורט שוויטרס
לסר סגל
Skade Fritz
היינריך שטגמן
פריץ שטוקנברג
פול תלהיימר
יוהאנס טיץ
ארנולד טופ
פרידריך ורדמבר-גילדארט
קארל וולקר
כריסטוף וול
ויליאם וואואר
גרט היינריך וולהיים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ דנה אריאלי-הורוביץ, רומנטיקה מפלדה: אמנות ופוליטיקה בגרמניה הנאצית, מאגנס, האוניברסיטה העברית, 1999
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים , אמנות נאצית במבט היסטורי, למרחב, 30/11/1962, עמ' 7 - ^ Neil Levi, "Judge for Yourselves!"-The "Degenerate Art" Exhibition as Political Spectacle, October 85, 1998, עמ' 41–64 doi: 10.2307/779182
- ^ Digital Media webmaster@vam ac uk Victoria and Albert Museum, 'Entartete Kunst', www.vam.ac.uk, 2014-01-30 (באנגלית)
- ^ Neil Levi, "Judge for Yourselves!"-The "Degenerate Art" Exhibition as Political Spectacle, October 85, 1998, עמ' 41 doi: 10.2307/779182
- ^ The “Degenerate Art” Exhibit, 1937, web.nli.org.il (באנגלית) (ארכיון)
- ^ Peter Cueutber Andreas Hiineke Annegret Janda, Degenerate art : the fate of the avant-garde in Nazi Germany, https://archive.org/
- ^ Lane, Mary M.,, Hitler's last hostages : looted art and the soul of the Third Reich, First edition, New York: PublicAffairs, 2019
