אמנת ההצבעה הבין-מדינתית הלאומית
אמנת ההצבעה הבין-מדינתית הלאומית (NPVIC - National Popular Vote Interstate Compact) היא הסכם שעליו חתומות מספר מדינות בארצות הברית וכן מחוז קולומביה, הסכם שנועד לקבוע שקולות חבר האלקטורים של כל מדינה יוענקו לאותו מועמד לנשיאות שיזכה ברוב לאחר מניין כלל הקולות בבחירות לנשיאות. ההסכם נועד להבטיח שהמועמד לנשיאות שיזכה ברוב הקולות ייבחר לתפקיד הנשיא, אך הוא נועד להיכנס לתוקף רק כאשר הוא יבטיח שזו אכן תהיה התוצאה.[1][2]
עד 2020 אומצה האמנה על ידי עשר מדינות ומחוז קולומביה, אשר מייצגות 195 אלקטורים, שהם 36.2% מכלל האלקטורים. כדי להקנות תוקף משפטי לאמנה, היא צריכה להיות מאומצת על ידי רוב מבין האלקטורים, כלומר לכל הפחות 270 אלקטורים. כל המדינות שעד כה אימצו את האמנה הן מדינות שלרוב נותנות את קולותיהן למועמד המפלגה הדמוקרטית[דרוש מקור], אם כי מספר סניפים של מפלגות רפובליקניות, בין היתר בניו יורק ואריזונה, אימצו גם הם את האמנה. מדינות מתנדנדות הראו פחות נכונות להצטרף לאמנה אף על פי שהיא אומצה במספר סניפים של מפלגות במדינות כגון קולורדו, מיין, מישיגן, נבאדה וניו מקסיקו.
המניעים לייסוד האמנה
- שיטת חבר האלקטורים מאפשרת למועמד לזכות בנשיאות גם אם זה לא זכה ברוב קולות הבוחרים, כפי שקרה בבחירות של 1824, 1876, 1888, 2000, ו-2016. בבחירות בשנת 2000 התוצאה הוכרעה לטובת ג'ורג' בוש בהפרש של 537 קולות בפלורידה, למרות שבספירת הקולות הארצית קיבל המועמד המפסיד 543,895 קולות יותר. בבחירות בשנת 2016 זכה דונלד טראמפ ברוב האלקטורים למרות שבספירת הקולות הארצית קיבלה המפסידה, הילרי קלינטון, למעלה מ-3 מיליון קולות יותר.[3]
- שיטת חבר האלקטורים מחייבת את המועמדים להתמקד באופן לא פרופורציונלי בשיעור קטן של מדינות מתנדנדות ולזנוח את שאר המדינות.[4] פירוש הדבר הוא שנושאים אזוריים מקבלים יותר תשומת לב, בעוד שנושאים חשובים אחרים במדינות אחרות לא זוכים לתשומת לב המועמדים.[5][6][7]
- במדינות שבהן זהות הזוכה ברורה מראש, כגון מדינות הדרום העמוק שבהן מועמדים רפובליקניים בדרך כלל זוכים, או רוב מדינות הצפון מערב והחוף המערבי, בעיקר קליפורניה, שבהן מועמדים דמוקרטים בדרך כלל זוכים, שיעור ההצבעה הוא בדרך כלל נמוך בהרבה. הידיעה מראש בדבר תוצאות ההצבעה מקטינה מראש את התמריץ של בוחרים רבים לצאת להצביע.[5][7] דו"ח של ועדת המחקר של ציבור הבוחרים האמריקאי מצא כי בשנת 2004 שיעור ההצבעה במדינות המתנדנדות גדל ב-6.3% מאשר בבחירות הקודמות לנשיאות, לעומת עלייה של 3.8% במדינות שאינו מתנדנדות בין הדמוקרטים והרפובליקנים.[8] דו"ח של מרכז המידע והמחקר ללמידה ומעורבות אזרחית מצא כי בקרב קהל הבוחרים מתחת לגיל 30 הצביעו 64.4% ב-10 המדינות שבהן היה עימות צמוד יותר ורק 47.6% בשאר המדינה - פער של 17%.[9]
הערות שוליים
- ^ "National Popular Vote". National Conference of State Legislatures. NCSL. 11 במרץ 2015. אורכב מ-המקור ב-2015-12-17. נבדק ב-9 בנובמבר 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Brody, Michael (17 בפברואר 2013). "Circumventing the Electoral College: Why the National Popular Vote Interstate Compact Survives Constitutional Scrutiny Under the Compact Clause". Legislation and Policy Brief. Washington College of Law Journals & Law Reviews at Digital Commons @ American University Washington College of Law. 5 (1): 33, 35. נבדק ב-11 בספטמבר 2014.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ סוכנויות הידיעות, הנתון ההיסטורי והפרדוקסלי של הבחירות בארה"ב, באתר nrg
- ^ "Who Picks the President?". FairVote. אורכב מ-המקור ב-2006-06-02. נבדק ב-11 ביוני 2008.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 5.0 5.1 "Drop Out of the College". New York Times. 14 במרץ 2006. נבדק ב-11 ביוני 2008.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Electoral College is outdated". Denver Post. 9 באפריל 2007. נבדק ב-11 ביוני 2008.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 7.0 7.1 Hill, David; McKee, Seth C. (2005). "The Electoral College, Mobilization, and Turnout in the 2000 Presidential Election". American Politics Research. pp. 33:700–725. נבדק ב-11 ביוני 2008.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Committee for the Study of the American Electorate" (PDF). 4 בנובמבר 2004. נבדק ב-12 ביוני 2008.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Lopez, Mark Hugo; Kirby, Emily; Sagoff, Jared (ביולי 2005). "The Youth Vote 2004" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-2008-06-26. נבדק ב-12 ביוני 2008.
{{cite web}}: (עזרה)
