אנטונוב AN-12

אנטונוב An-12
Антонов Ан-12
	אנטונוב An-12 של חיל האוויר הרוסי
	אנטונוב An-12 של חיל האוויר הרוסי
מאפיינים כלליים
סוג	תובלה צבאית
קוד נאט"ו	CUB
יצרן	אנטונוב
צוות	5
נוסעים	160 נוסעים או 100 חיילים על ציודם
אורך	33.1 מטר
גובה	10.53 מטר
מוטת כנפיים	38 מטר
שטח כנפיים	121.7 מ"ר
טווח טיסה מרבי	5,700 ק"מ (ללא מטען)

אנטונוב An-12 (ברוסית: Антонов Ан-12; קוד נאט"ו: Cub) הוא מטוס תובלה בעל ארבעה מנועים שתוכנן בברית המועצות. המטוס הוא הגרסה הצבאית של האנטונוב An-10 ולו גרסאות רבות. במשך יותר משלושה עשורים היה ה-An-12 מטוס התובלה וההצנחה העיקרי לטווח בינוני של חיל האוויר הסובייטי. בסך הכל נבנו ממנו 1,248 יחידות.

עיצוב ופיתוח

אב הטיפוס הראשון של ה- An-12 המריא בדצמבר 1957 ונכנס לשירות מבצעי בשנת 1959. בתחילה, המטוס יוצר במפעל התעופה הממלכתי באירקוטסק. בשנת 1962 הועבר הייצור לטשקנט, שם נבנו ממנו 830 פריטים ומאוחר יותר, הייצור עבר למפעלים בוורונז' ובקאזאן.

ה-An-12 יכול לשאת עד 130 נוסעים או 100 חיילים על ציודם או 20,000 ק"ג (44,090 פאונד) של מטען המועמס דרך דלת הטעינה האחורית.

ביכולותיו וצורתו, המטוס דומה ללוקהיד C-130 הרקולס. למטוס הותקן תותח להגנה עצמית בצריח תחת זנבו.

מאפיינים כלליים

צוות: 5 (שני טייסים, מהנדס טיסה, נווט, מפעיל קשר)

קיבולת: 20,000 ק"ג (44,092 פאונד) מטען / 100 חיילים / 2 כלי רכב משוריינים BMD-2

מידות תא המטען: 13.5 מ' אורך, 3 מ' רוחב, 2.4 מ' גובה

אורך: 33.1 מ'

מוטת כנפיים: 38 מ'

גובה: 10.53 מ' שטח כנף: 121.7 מ"ר

משקל ריק: 28,000 ק"ג

משקל מקסימלי להמראה: 61,000 ק"ג

הנעה: 4 × איבצ'נקו AI-20L או AI-20M מנועי טורבו-פרופ, 3,000 קילוואט (4,000 כ"ס)

מדחפים: מדחפים בעלי 4 להבים ניתנים להיפוך

ביצועים

מהירות מרבית: 660 קמ"ש (360 קשר)

מהירות שיוט: 570 קמ"ש (310 קשר)

טווח טיסה: 5,700 ק"מ (3,500 מייל) עם מקסימום דלק, 3,600 ק"מ (2,200 מייל) עם מטען מרבי

רום מרבי: 10,200 מ' (33,500 רגל)

קצב טיפוס: 10.2 מ' לשנייה (2,010 רגל/דקה)

הגנה עצמית: 2×23 מ"מ (0.906 אינץ') תותחי נודלמן-ריכטר NR-23 בצריח זנב

גרסה סינית

בשנות ה-60 רכשה סין מספר מטוסי An-12 מברית המועצות וכן רישיון להקמת קו להרכבתם. לאחר הפיצול הסיני-סובייטי, ברית המועצות הפסיקה את סיועה הטכני לסין. חברת המטוסים שיאן והמכון לעיצוב מטוסים של שיאן ביצעו הנדסה הפוכה ואפשרו הקמת קו ייצור מקומי. הטיסה הראשונה של מטוס An-12 בהרכבה סינית הייתה בשנת 1974 לאחר שברית המועצות כבר הפסיקה את הייצור ב-1973.

Y-8F של חיל האוויר של ונצואלה

בשנת 1981, הגרסה הסינית של ה-An-12, המכונה Y-8, נכנסה לייצור סדרתי. מאז, ה-Y-8 הפך לאחד ממטוסי התובלה והמטען הפופולריים ביותר בסין, עם גרסאות רבות המיוצרות ומיוצאות.

תא הטייס של הגרסה הסינית נלקח ממפציצי טופולב TU-16 במקום תא הטייס הקצר של An-12 המקורי.

דגם ה-Y8-F600 החדיש ביותר הוא מיזם משותף בין חברת אנטונוב, מפעלי שאנצ'י הסינים ופראט אנד ויטני קנדה.

ל-Y8-F600 יש גוף מחודש, אוויוניקה מערבית, מנועי טורבו-פרופ PW150B עם מערכת מדחפים R-408.

תפעול מבצעי

חיל האוויר הסובייטי

המטוס טס לראשונה בשנת 1957 ויוצר בברית המועצות עד 1973. נעשה בו שימוש במגוון תפקידים החל מפעולות חיפוש והצלה ועד הובלת ציוד.

השימוש המשמעותי ביותר בו נראה במהלך מלחמת אפגניסטן. בקרב החיילים הסובייטים נודע אז לשמצה מהחשש שהמטוס ימריא מאפגניסטן לטשקנט עם "מטען 200" כשהכוונה לארונות קבורה עם גופות חיילים שנהרגו. לעניין זה זכה המטוס לכינוי "צבעוני שחור" (ברוסית: «Чёрный тюльпан»).

גרסאות

ה-An-12 הותאם כבסיס למגוון רחב של משימות ייעודיות ויוצרו ממנו כ-30 גרסאות שונות. השדרוגים כללו משקלי המראה מוגברים וקיבולת דלק נוספת.

מפעילים

ה-An-12 עדיין נפוץ בהובלת מטענים. ניתן לראותו במדינות ברית המועצות לשעבר, באפריקה ובתת היבשת ההודית.

מפעילים אזרחיים

ב-12 בינואר 2009, איחוד האמירויות הערביות הוציאו איסור על ה-An-12 לטוס מעל המרחב האווירי שלהם.

המטוס עדיין בשירות במדינות הבאות:

ארמניה, בלארוס, מקסיקו, רוסיה, תאילנד, אוקראינה, ארצות הברית.

מדינות בהן היה בשירות בעבר:

אנגולה, סין, מצרים, צרפת, גינאה, גאנה, עיראק, פיליפינים, פולין, סרביה, סודן.

מפעילים צבאיים

כיום המטוס משמש את צבאות: אנגולה, צ'אד, אתיופיה, קזחסטן, מיאנמר, ניגריה, רוסיה, סודאן, אוזבקיסטן, פקיסטן.

בעבר הופעל בצבאות של: אלג'יריה, ארמניה, אפגניסטן, בנגלדש, חוף שנהב, צ'כיה, צ'כסלובקיה, מצרים, גאורגיה, הודו, אינדונזיה, עיראק, ירדן, מונגוליה, פולין, סלובקיה, דרום תימן, ברית המועצות, סוריה, טנזניה, טורקמניסטן, אוקראינה, יוגוסלביה