אפרו-קולומביאנים
| אוכלוסייה | |
|---|---|
| 4,944,400 מיליון (לשנת 2017) | |
| שפות | |
| קולומביאנית ספרדית, קריאולית כפרית, קריבי אנגלית | |
| דת | |
| רובם קתולים, מיעוטים של פרוטסטנטים |
אפרו-קולומביאנים הם אזרחי קולומביה ממוצא אפריקאי. בקולומביה נמצאת אוכלוסיית האפריקאים הרביעית בגודלה בחצי הכדור המערבי, אחרי ברזיל, האיטי וארצות הברית.[1]
היסטוריה
בתחילת המאה ה-16 החלה הקולוניה הספרדית לייבא את העבדים האפריקאים הראשונים.[2] בשנות העשרים של המאה 16, החלו לשלוח לקולומביה באופן קבוע אפריקאים ממערב אפריקה, ממקומות כמו קונגו, אנגולה, גמביה, ניגריה, קמרון, ליבריה, גאנה, חוף השנהב, גינאה, סיירה לאון, סנגל ומאלי, כתחליף לאוכלוסייה המתדלדלת של הילידים המקומיים אשר שימשו כעבדים.
העבדים אפריקאים נאלצו לעבוד במכרות זהב, מטעי קנה סוכר, חוות בקר ובאחוזות גדולות. כוח העבודה האפריקאי היה חיוני בכל אזורי קולומביה. עבדים אפריקאים היו חלוצים בחילוץ זהב מסחף ובגידול קנה סוכר באזורים הידועים כיום כצ'וקו (Chocó), אנטיוקיה (Antioquia), כאוקה (Cauca), ואלה דל כאוקה (Valle del Cauca) ונירינו (Nariño) במערב קולומביה. במזרח קולומביה, בסמוך לערים וולז (Vélez), קוקוטה (Cúcuta), סוקורו (Socorro) וטונחה (Tunja), אפריקאים ייצרו טקסטיל בתחנות מסחריות. כמו כן, מכרות ברקת (אזמרגד), אשר נמצאו מחוץ לבוגוטה, היו תלויות לחלוטין בעבדים האפריקאים. מעבר לכך, תחומים נוספים כמו טבק, כותנה ועבודות בית נתפסו כבלתי אפשריים ללא עבודתם של העבדים האפריקאים.[1]
בתקופה שקדמה לביטול העבדות בחברה הקולומביאנית, שבויים אפרו-קולומביאנים רבים נלחמו בספרדיים ובכוחות הקולוניאליים שלהם על חירותם ברגע שהגיעו לקולומביה. עד שנת 1851 חייהם של הקולומביאנים האפריקאים היו קשים מאוד. הם נאלצו לברוח ולחיות באזורי ג'ונגל על מנת לשרוד. שם, הם למדו לנהל יחסים הרמוניים עם הסביבה הטבעית אליה נחשפו ולחלוק את הטריטוריה עם הילידים הקולומביאנים. וכך הם בנו לעצמם עיירות חופשיות חזקות אשר נקראו פלנקס (palenques), בהם יכלו לחיות כקימרונים (cimarrones), כלומר, אלו שברחו ממדכאיהם. מעבר לכך, האנשים אפריקאים מילאו תפקידי מפתח במאבק לעצמאות נגד ספרד. היסטוריונים מסבירים ששלושה מתוך כל חמישה חיילים היו אפריקאים בצבאו של סימון בוליבר אשר פעל למען עצמאותן של ארצות באמריקה הדרומית.[2]
בשנת 1851 בוטלה העבדות, אך גם לאחר הביטול חייהם של האפרו-קולומביאנים המשיכו להיות קשים ומתוך מחשבה על הגנה עצמית הם בחרו להישאר לחיות את חייהם בג'ונגלים.[1]
משנת 1851, החלה ממשלת קולומביה לנקוט באידאולוגיה של מסטיזאז' (mestizaje). אידאולוגיה שמטרה למזער את העקבות של תרבויות אפריקאיות. כתוצאה מכך, רבים מהאפרו-קולומביאנים בחרו לברוח עמוק יותר אל תוך הג'ונגלים המבודדים על מנת שיצליחו לשמר את התרבות והמסורת שלהם.[2]
בשנת 1945 אל צ'וקו (El Chocó) הפך לאזור הפוליטי הראשון שנוהל על ידי רוב אפריקאי. אל צ'וקו אפשרה בניית זהות טריטוריאלית אפריקאית אוטונומית.[3]
דמוגרפיה
.png)
בקולומביה מרוכזת האוכלוסייה האפריקאית השנייה בגודלה באמריקה הלטינית. האוכלוסייה האפרו-קולומביאנית מרוכזת בעיקרה על אדמות חופי האוקיינוס השקט, אזור לא מפותח העוסק רובו בכרייה.[5] ריכוזים גבוהים של אפרו-קולומביאניים ישנם גם ברצועת החוף הקאריבית ולאורך גדותיהם של נהרות מרכזיים, כמו מגדלנה (Magdalena), קאוקה (Cauca) ונהרות הסינו הנמוכים (Lower Sinu). גדותיהם של הנהרות הם אזורים שטוחים בהם עוסקים בעיקר בחקלאות וברעיית צאן. אפרו-קולומביאנים מצויים גם בחלקו העליון של עמק הקאוקה, בייחוד האזור הצפון-מזרחי של מחוז קאוקה והדרום-מערבי של מחוז ואלי דל-קאוקה (Valle Del Cauca).[6]
אוכלוסייה אפרו-קולומביאנית בערים מרכזיות
בשנות ה-70 של המאה העשרים, הייתה זרימה גדולה מאוד של אפרו-קולומביאנים אל תוך אזורים עירוניים בחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות וחברתיות גדולות יותר עבור ילדיהם. תופעה זו הובילה לצמיחה של מספר העניים העירוניים בשוליהן של ערים גדולות כמו קאלי, מדלין ובוגוטה. כיום, רוב האפרו-קולומביאניים גרים באזורים עירוניים. רק בסביבות ה-25% או 1.2 מיליון אנשים, מתגוררים באזורים כפריים, ביחס ל-75% או 3.7 מיליון אנשים באזורים עירוניים. החוקה הקולומביאנית של 1991 העניקה להם את הזכות השיתופית על אדמות חוף האוקיינוס השקט והגנה על כמה התפתחויות תרבותיות. בעלי ביקורת טוענים שהכלי המשפטי החשוב הזה אינו מתייחס באופן מספק לצרכיהם החברתיים והתפתחותיים.[2]
אפרו-קולומביאנים מהווים כ-10.6% מהאוכלוסייה, קרוב ל-5 מיליון אנשים, לפי השערה של המחלקה הארצית לסטטיסטיקה (DANE), אשר רובם מרוכזים בחוף הצפון-מערבי של הקריביים ובחוף של האוקיינוס השקט באזורים כמו צ'וקו, אשר עיר הבירה שלה היא קיבדו (Quibdó), והיא 95.3% אפרו-קולומביאנית, לעומת 2.3% מסטיזו או לבנים.[4] ריכוזים גבוהים של אוכלוסייה אפרו- קולומביאנית מצויים גם בקאלי, קרטגנה ובאראנקילה.[7]
השפעת הדמוגרפיה על האוכלוסייה האפרו-קולומביאנית
משערים שרק כ-4.4 מיליון אפרו-קולומביאנים מכירים במורשם האפריקאית באופן אקטיבי, בעוד שקולומביאנים אפריקאים רבים אחרים אינם מכירים בה כתוצאה מיחסים בין גזעיים עם קולומביאנים לבנים ומקומיים בערים. אפרו-קולומביאנים עשויים להיתקל לעיתים קרובות ברמות מורגשות של אפליה, גזענות ודעות קדומות כאשר ייתכן שאלו הן שאריות חברתיות-תרבותיות מתקופות קולוניאליות.[8]
במהלך ההיסטוריה לא מילאו תפקידים בדרגות ממשלתיות גבוהות. רוב ההתיישבויות הוותיקות באזורי החופים של האוקיינוס השקט נותרו לא מפותחות. בקונפליקט הפנימי המתמשך של קולומביה, אפרו-קולומביאנים הם קורבנות לאלימות ועקירה אך גם חברים בסיעות חמושות (armed factions) כמו ה-FARC וה-AUC. אפרו-קולומביאנים שיחקו תפקיד בתרומה לפיתוח היבטים מסוימים בתרבות הקולומביאנית.[8]
קבוצות שונות של אפרו-קולומביאניים
על פי המחלקה הארצית לסטטיסטיקה, ישנן ארבע קבוצות שונות של אפרו- קולומביאנים בתוך קולומביה, ולשניים מהן יש שפה ייחודית משלהן. בנדה (Bande), המדוברת על ידי אוכלוסיות אפרו-קולומביאניות המתגוררות באיים הארכיפילגיים של סאן אנדרס (the islands of the Archipelago of San Andres), ופאלנקוורו (Palenquero), אשר מדוברת על ידי האוכלוסיות בסאן בסיליו (San Basilio de Palenque), אשר ידועה מאז 1603 כמושבה החופשית הראשונה באמריקה.[9]
תרבות
תקופת הקולוניאליזם, אשר היוותה נקודת מפנה תרבותית בהשפעות האפריקאיות על תרבויות דוגמת, התרבות האפרו-קובנית והתרבות אפרו-ברזילאית, הייתה בעלת השפעה פחותה על התרבות האפרו-קולומביאנית.[10]
עקב סיום מוקדם של ייבוא העבדים מאפריקה לקולומביה והחלשות מוסד העבדות עד כדי ביטולו באזורים רבים, התאפשר ליישובים האפרו קולמביאנים (דוגמת סן בסיליו דה פלנקה, אשר היווה היישוב הראשוני של העבדים האפריקאים בקולומביה) לפתח ולקיים את התרבות האפרו-קולמביאנית, המתאפיינת בריקודים וחגיגות הסובבות בעיקר בתיפופים וזאת בין היתר עקב קשרים חלשים עם הכנסייה.[11]
עם זאת, מספר היבטים ייחודיים בתרבות האפריקנית נשמרו בתחומים שונים.[12]
סוגיות עכשוויות העומדות בפני אפרו-קולומביאנים
מאז שאפרו-קולומביאנים הגיעו לקולומביה בעשור הראשון של המאה ה-16, הם נחשבו קבוצת מיעוט על ידי הממשלה הקולומביאנית, אשר חשפה אותם לאי שוויון ואפליה. קבוצות פעילים רבות, הכוללות את האיגוד הלאומי לאפרו-קולומביאנים עקורים (AFRODES) או Chao Racismo, ואף אקטיביסטים אפרו-קולומביאנים, התאחדו כדי להילחם עבור זכויותיה של קבוצה אתנית זו. עם זאת, אפרו-קולומביאנים ממשיכים למחות על זכויותיהם ודורשים שוויון בינם לבין כל הלא אפרו-קולומביאנים בהיבטים חברתיים מסוימים. סוגיות חברתיות הנוגעות לאפרו-קולומביאניים נעות בין אי שוויון כלכלי לבין אלימות פיזית וצורות שונות של אי שוויון או אפליה.[13]
אי שוויון בתחומים סוציו-אקונומיים
אפרו-קולומביאנים הם חלק משמעותי (מהווים קרוב לרבע) מתוך כלל האוכלוסייה של קולומביה, אך הם נחשבים לאחת מהקבוצות האתניות העניות ביותר במדינה. בפרט, מחקרים מראים ש75% מתוך האוכלוסייה הקולומביאנית הנחשבת ל"ענייה", מורכבת מאפרו-קולומביאנים. ניתן לראות זאת מתוך הסתכלות על חלק מההיבטים בחיי היום-יום שלהם, כמו השכר השנתי הממוצע של אפרו-קולומביאנים. בעוד שאנשים מקבוצה אתנית זו מרוויחים בממוצע 500$ לשנה (או 1.5 מיליון פסוס), אנשים מקבוצות אתניות לבנות מרוויחים בממוצע 1500$ לשנה (או 4.5 מיליון פסוס). כלומר, האפרו-קולומביאני הממוצע מרוויח שליש מהקולומביאני הלבן הממוצע.[13]
מקור הבעיה בעובדה שבקולומביה לשחורים אין את אותה ההשכלה ואת אותן ההזדמנויות הכלכליות כמו לשאר האוכלוסייה. הבנק הלאומי דיווח לאחרונה שאחוז האפרו-קולומביאנים שמקבלים השכלה ברמת בית ספר יסודי גבוה יותר משאר הקולומביאנים, 42% לעומת 32% בהתאמה. עם זאת, אפרו-קולומביאנים רבים אינם מצליחים לקבל השכלה גבוהה יותר, מעבר להשכלה היסודית, זאת משום שהשכלה ברמת תיכון מוצעת רק לכ-62% מהאפרו-קולומביאנים, בעוד שהשכלה מסוג זה מוצעת ל-75% מכל שאר הקולומביאנים. יתרה על כך, חוקרים מצאו שאיכות ההשכלה בבתי ספר הממוקמים בקהילות אפרו-קולומביאנים נמוכה בהרבה מאיכותה בשאר הקהילות, בעיקר משום שיש מעט מאוד תמיכה או השקעה של הממשלה באזורים אלו. ממצא זה התבטא בתוצאות בחינת ה-ICFES (מבחן ארצי סטנדרטי), אשר הראו שהביצוע הממוצע של האפרו-קולומביאנים היה נמוך באופן מובהק מתוצאותיהם של שאר הקולומביאנים. בהינתן שרק מספר מועט מאוד של אפרו-קולומביאנים מצליחים להגיע להשכלה ברמת מכללה/אוניברסיטה, טווח העבודות המוצעות לאפרו-קולומביאנים מצומצם מאוד, והם מתקשים להשיג עבודות ברמה גבוהה עם שכר מספק.[13]
השפעות המלחמה על האפרו-קולומביאניים
מלחמת האזרחים בקולומביה התחילה בשנת 1964 והסתיימה בשנת 2017, כאשר הסכם שלום נחתם בין תנועת הגרילה (FARC) לממשלה. מלחמת אזרחים ארוכה זו השפיעה ועוד ממשיכה להשפיע על רוב הקולומביאנים, אך, על פי המדריך העולמי של מיעוטים וילידים (WDMIP), קהילות מסוימות הושפעו משמעותית יותר מאחרות. לפי ה-WDMIP, אחת מקהילות אלו הן קהילות האפרו-קולומביאנים, אשר הושפעו מאוד ממלחמת האזרחים, בעיקר בגלל הפגיעות שלהם והמחסור שלהם בהגנה מצד הממשלה. במשך שנים, גרילת ה-FARC חיפשה אחר אזורים לפלוש לתוכם במטרה לכבוש כמה שיותר משטחי קולומביה. (7) שטחים המיושבים על ידי קבוצות מיעוט כמו קבוצות המקומיים והאפרו-קולומביאנים הם לרוב השטחים העניים ביותר ולכן נתפסים כפשוטים ביותר לפלישה. למעשה, אזורים אפרו-קולומביאנים רבים "נתקפו" ונכבשו על ה-FARC, מה שהוביל לעקירתם של יותר מ-2 מיליון אפרו-קולומביאנים. רובם נאצלו לעבור לערים גדולות יותר (כמו בוגוטה, קאלי או מדלין), מה שהחמיר את רמת העוני (עקב יוקר המחיה באזורים עירוניים אלו), והגביר את החשיפה שלהם לאפליה ואלימות. אף על פי שחלה ירידה משמעותית בתרחישים אלו מאז חתימת הסכם השלום בשנה שעברה, האנשים שנעקרו מבתיהם ממשיכים להיות מושפעים מהמצב ומתקשים לשוב לעיירות מהן באו.[14]
מצד שני, מלחמת האזרחים הפכה את האפרו-קולומביאנים לקורבנות של אלימות כי שטחים אפרו-קולומביאנים כמו אל צ'וקו נהפכו לאזורי הלחימה בין גרילת ה-FARC והממשלה הקולומביאנית. באופן ספציפי יותר, המשמעות היא שהם היו חשופים לפצצות, יריות, ומקרים של מוות באופן משמעותי הרבה יותר מכל שאר הקולומביאנים. עקב כך, אפרו-קולומביאנים רבים היו קורבנות לנזקים משניים ונהרגו בעקבות מלחמה זו, וזה בתורו נהפך לסיבה מרכזית נוספת לעקירה. על פי מחקר שנערך על ידי אחת מתחנות הרדיו הרשמיות של קולומביה הנקראת רדיו קאראקול (Caracol Radio), יותר מ-25% מהאפרו-קולומביאנים עזבו את בתיהם כתוצאה ממקרי אלימות.[14]
לבסוף, קונפליקט נוסף אשר נוצר בעקבות מלחמת האזרחים הוא סחר בסמים. במשך שנים, גרילת ה- FARC חיפשה לגייס אנשים שיעסקו בתחומים אלו עבורם תמורת תשלום נמוך. בהינתן שאחוז גבוה מהאפרו-קולומביאנים עניים מאוד, אנשים צעירים מהקהילות האלו מתפתים מהזדמנויות אלו משום שרואים בהן את דרך המפלט היחידה מהעוני בו הם חיים. כתוצאה מכך, 40% מהאנשים בגרילה הם אפרו-קולומביאניים שעברו מניפולציות וכעת תומכים בצד הגרילה בקונפליקט.[13]
פערים בבריאות
מחקר שנערך לאחרונה בבית הספר לכלכלה בלונדון (London School of Economics) חשף שאפרו-קולומביאנים נמצאים בעמדת נחותה באופן משמעותי כאשר זה נוגע למצב הבריאותי שלהם ביחס לשאר אוכלוסיית קולומביה. בנוסף, מחקר זה הראה שישנם גורמים סוציו-אקונומיים רבים שמעורבים בזה ואשר תורמים לפערים אלו. למשל, העובדה שאפרו-קולומביאנים הם עניים הרבה יותר משאר האוכלוסייה הקולומביאנית מהווה סיבה מרכזית לכך שהם נמצאים בעמדת נחיתות כשזה נוגע לצריכת שירותי בריאות ולבריאות שלהם באופן כללי. טענה זו נתמכת על ידי ממצאיהם המראים שלפחות מ-5% מהאפרו-קולומביאנים יש ביטוח בריאות, בהשוואה לכמעט 30% מכל הלא אפרו-קולומביאנים. בנוסף, נמצא במחקרם שרוב האפרו-קולומביאנים חיים בתנאים לא סניטריים המגבירים את החשיפה שלהם למגוון רחב של מחלות ואף נמצאה מגמה שכיחה של אימהות ללא השכלה בקרב ילדים אפרו-קולומביאנים עם בעיות בריאותיות.[15]
אישים מפורסמים
אדאן אריאגה אנדרידה
אדאן אריאגה אנדרידה (Arigga Andrade Addan) נולד ב־24 באוגוסט 1907 נפטר ב־13 ביוני 1994 ונחשב על ידי עמיתיו, בני זמנו ותלמידיו כאב חוק העבודה הקולומביאני.
הוא התחיל את הקריירה הפוליטית שלו במדיין שבקולומביה דבר שהוביל אותו לתפוס את משרד ראש העיר, מזכירות הממשלה, ומושב כסגן האספה של אנטיוכיה. הוא היה המושל הראשון של צ'וקו ומונה על ידי עמיתיו מספר פעמים בתקופות שונות כמו כן, העם מינה אותו לשופט בית המשפט העליון.[16]
אבל העובדה שסימנה את חייו, הייתה ההפיכה של פאסטו, ב־10 ביולי 1944, כאשר מונה על ידי הנשיא אלפונסו לופז פומארג'ו, כשר העבודה, ההיגיינה והרווחה החברתית.[16]
בתור דיקן הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה הלאומית וכפרופסור אמריטוס של אותו מוסד ושל ראש עיריית קולגיו דה נואסטרה סניורה דל רוסאריו, היה זה הכיסא שבו הציג ד"ר אריאגה, את מלוא היקף הרפורמות שלו והצית בתלמידיו להבה שהיום, למרות הרוח הרפורמיסטית והאנטי-רפורמיסטית שמדמעות את המדינה, עדיין מאירה.[16]
קרלוס ארתורו טרוק
קרלוס ארתורו טרוק (Carlos Arturo Truque) נולד בקונדוטו, צ'וקו (1927), ומת בבואנוונטורה (1970). אמו הייתה אפרו-קולומביאנית ואביו היה ממוצא גרמני. התפרסם בזכות תשוקתו לספרות ופרסם את כתביו הראשונים במגזינים של סטודנטים, תחת שם בדוי של צ'ארלס בליין.[6]
בשנת 1953 עם סיפורו "גרניזאדה" קיבל פרסום גדול וזכה בסדרה של פרסים ספרותיים. הדמוית המפורסמות בספרו היו דמויות שהיו בטראומה וגורשו במלחמת אלף השנים כאשר המלחמה התנהלה עם לוחמי הגרילה ובשטחים הכבושים באוקיינוס השקט.[17]
אישים נוספים
- פדרו קאמג'ו (Pedro Comejo) ידוע יותר בכינוי "השחור הראשון".
- בנקטס ביהוס (Benkos Biohos) -הקים את הקהילה הברזילאית בסן בסיליו
- דייגו לואיס קורדובה (Diego Luis Cordoba) - סנטור מחברת צ'וקו
- מנואל זאפאטה אוליבלה (Manuel Zapata Olivela) - רופא אנתרופולוג וסופר
- חוזה פדייה (José Padilla) - אדמירל במלחמת העצמאות
- ארנולו פלסיו (Arnoldo Palacio) - סופר ועיתונאי
- דייגו גילברטו מורילו (Diego Luis Cordoba) - עורך דין ופוליטיקאי
- רמיגיו מארקז (Remigio Márquez) - אלוף בצבא העצמאות, סנאטור מאוחר יותר בגראן קולומביה
- טוטו לה מומספינה (Toto La Momposina) – זמר ממוצא אפרו-קולומביאני
- אפרים קנברה רומרו (Efraim Canavera Romero) - שירת במועצת העיר בוגוטה
- ד"ר ראול קוארו (Dr. Raúl Cuero) - מדען נאס"א, המציא מולקולה שמגינה על העור מפני קרינת UV.
קישורים חיצוניים
.svg.png){kind=link}
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 Sarah Woods, Richard McColl, Colombia, Bradt Travel Guides, 2015-09-01. (באנגלית)
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 African Origins of AfroColombians - AfroColombia NY, web.archive.org, 2016-04-08
- ^ Colombia Human Rights Network Home Page, colhrnet.igc.org
- ^ 4.0 4.1 ETNIAS DE COLOMBIA, web.archive.org, 2008-02-22
- ^ Bernd Reiter, Kimberly Eison Simmons, Afrodescendants, Identity, and the Struggle for Development in the Americas, MSU Press, 2012-04-01. (באנגלית)
- ^ 6.0 6.1 Afro-Colombian - Afropedea, www.afropedea.org
- ^ Colombian National Administrative Department of Statistics, "La visibilización estadística de los grupos étnicos colombianos"
- ^ 8.0 8.1 Colombian National Administrative Department of Statistics (in Spanish, "Perfil: Censo General 2005"
- ^ V. M. Bhagwat, B. V. Ramachandran, Malathion A and B esterases of mouse liver-I, Biochemical Pharmacology 24, 1975-09-15, עמ' 1713–1717
- ^ An Introduction to Vallenato, Colombian Folk Music – Colombia Travel Blog by See Colombia Travel (באנגלית)
- ^ The Story Inside the Rhythm: Cumbia, Sounds and Colours, 2012-02-12 (באנגלית)
- ^ Barbara Wanjala, Colombia’s most controversial music is going mainstream, The Outline (באנגלית)
- ^ 13.0 13.1 13.2 13.3 John Varney, An Introduction to the Colombian Bambuco, Latin American Music Review 22, 2001-12-01, עמ' 123–156 doi: 10.1353/lat.2001.0017
- ^ 14.0 14.1 Jorge Isaacs, Rollo Ogden, Maria, United States?: CreateSpace Independent Publishing Platform, 2016. (באנגלית)
- ^ j. b Lippincott, Lippincott's Gazetteer of the World. A complete pronouncing Gazetteer ... New edition ... enlarged, etc., Philadelphia: J.B. Lippincott & Co., 1880. (באנגלית)
- ^ 16.0 16.1 16.2 Casa Editorial El Tiempo, ADAN ARRIAGA ANDRADE, El Tiempo, 1995-06-10 (ב־)
- ^ Carlos Truque – Enciclopedia | Banrepcultural, enciclopedia.banrepcultural.org
