ארבעת הפרשים (בית המשפט העליון)
|
|
|
|
| ארבעת הפרשים, מימין לשמאל: פירס באטלר, ג'יימס קלארק מק'ריינולדס, ג'ורג' סאת'רלנד וויליס ואן דוונטר. | |||
"ארבעת הפרשים" (באנגלית: Four Horsemen, רמיזה לארבעת פרשי האפוקליפסה) היה כינוי שניתן על ידי העיתונות לארבעה משופטי בית המשפט העליון של ארצות הברית, שמרנים בהשקפתם, שכיהנו על כס השיפוט בשנים 1932–1937, ושהתנגדו למדיניות הניו דיל של נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט. הארבעה היו השופטים פירס באטלר, ג'יימס קלארק מק'ריינולדס, ג'ורג' סאת'רלנד וויליס ואן דוונטר. מולם ניצבה שלישיית השופטים הליברלים, שכונו שלושת המוסקטרים - השופטים לואי ברנדייס, בנג'מין קרדוזו והארלן סטון. נשיא בית המשפט העליון צ'ארלס אוונס יוז והשופט אוון רוברטס היו בתקופה זו לשון המאזניים. יוז נטה יותר להצטרף לדעתם של הליברלים, אך רוברטס הזדהה לעיתים קרובות עם השמרנים.[1][2]
אף על פי שבתחילה קיבל בית המשפט העליון את כמה מצעדי החקיקה במסגרת מדיניות הניו דיל חרף התנגדויותיהם של השופטים השמרנים, במושב בית המשפט של 1935, פסלו ארבעת הפרשים, יחד עם רוברטס, את חוק ההסדר החקלאי של 1933 (Agricultural Adjustment Act) בפסק הדין "ארצות הברית נגד באטלר" (United States v. Butler), בנוסף לחוק פשיטת הרגל של החוות (Federal Farm Bankruptcy Act), חוק הרכבות (Railroad Act) וחוק מכרות הפחם (Coal Mining Act).[3] בפסק הדין "קרטר נגד חברת הפחם קרטר" (Carter v. Carter Coal Co.) מ-1936, פסלו ארבעת השופטים יחד עם רוברטס את החקיקה לפיקוח על תעשיית הפחם. אותו הרכב פסל את חוק שכר המינימום לנשים וילדים של מדינת ניו יורק בפסק הדין "מורהד נגד ניו יורק" (Morehead v. New York) מאותה שנה. בית המשפט פסל גם את חוק השיקום הלאומי התעשייתי (National Industrial Recovery Act of 1933) בפסק הדין "תאגיד העופות שכטר נגד ארצות הברית" (A.L.A. Schechter Poultry Corp. v. United States) שנה קודם לכן. אף על פי שהחלטה זו התקבלה פה אחד, קרדוזו לא הצטרף לחוות דעת הרוב (שנכתבה על ידי יוז ואליה הצטרפו ברנדייס, רוברטס וארבעת הפרשים), וכתב חוות דעת משלימה נפרדת, שאליה הצטרף סטון, כדי לשקף את הדעה מדוע סמכות שהואצלה בחוק הנדון "לא תינתן לבנקים כדי למנוע היצף".
ארבעת השופטים נהגו להגיע לעבודתם ולשוב לבתיהם בנסיעה משותפת במכונית אחת כדי לתאם את עמדותיהם ואת טיעוניהם. הם התנגדו בתוקף לצעדי מדיניות הניו דיל לשיקום תעסוקתי וכלכלי, ופסלו חוקי מדינות שנועדו לפקח על יחסי העבודה. הצבעותיהם של הארבעה מנעו מהקונגרס ומהמדינות מלפקח על הכלכלה.[3] צעדים אלו הובילו משקיפים רבים למסקנה שבית המשפט נועד כלל הנראה להפריע לכל מאמצי החקיקה שנועדו להתמודד עם השפל הגדול ולהישאר כבול לתקדימים של "עידן לוכנר". חלק מהחוקרים טענו שסלידתו של בית המשפט ל"קפיטליזם מפוקח" עימת את ארצות הברית עם "השאלה לא כיצד יש לחלק את תפקידי הממשלה, אלא עם המהות המרכזית אם עלינו למשול בכלל".[4]
תוצאות הדינמיקה הזאת היו התדרדרות תמידית של בית המשפט לקראת משבר. מושב בית המשפט של 1935 כונה על ידי סטון כ"אחד מהמושבים הרי האסון בהיסטוריה [של בית המשפט]".[5] חסידי הניו דיל גינו את צעדיו של בית המשפט כ"רודנות כלכלית" ובכמה מקומות בארצות הברית אף תלו את דמויותיהם של השופטים.[6]
הצלחתם של ארבעת הפרשים לפסול את חוקי הניו דיל הובילה את הנשיא רוזוולט להגיש הצעת חוק לרפורמה בבית המשפט העליון, הצעה שנויה במחלוקת שפורסמה בפברואר 1937, למנות לבית המשפט העליון שופטים נוספים כדי לשנות את הרכבו.[3] צעד זה הפך לבלתי נחוץ כאשר רוברטס, שבשנים 1935–1936 תמך בכמה מפסקי הדין של ארבעת הפרשים, צידד בשלושת המוסקטרים בפסק הדין שהיווה ציון דרך וניתן במרץ אותה שנה, "מלון החוף המערבי נגד פאריש" (West Coast Hotel Co. v. Parrish), ושנודע בכינוי "השינוי בזמן שהציל תשעה" (The switch in time that saved nine). פסק דין זה, בנוסף לפרישתו ביוני 1937 של ואן דוונטר והחלפתו בהוגו בלאק, שמו קץ לשליטתם של ארבעת הפרשים בבית המשפט. בלאק ורוזוולט ראו בארבעה "צאצאיהם הישירים של דרווין וספנסר".[3]
הערות שוליים
- ^ William E. Leuchtenburg, When Franklin Roosevelt Clashed With the Supreme Court—and Lost, SMITHSONIAN MAGAZINE, MAY 2005.
- ^ Ball, Howard (2006). Hugo L. Black: Cold Steel Warrior. New York: Oxford University Press, p. 89.
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 Ball, Howard (2006). Hugo L. Black: Cold Steel Warrior. New York: Oxford University Press, p. 90.
- ^ Melvin Urofsky, The Supreme Court Justices: A Biographical Dictionary, Routledge, 1994, p. 242.
- ^ William M. Wiecek, Owen M. Fiss, The History of the Supreme Court of the United States, Cambridge University Press, 2006, p. 55.
- ^ Lawrence W Reed, Real Heroes, Open Road Media, 2016.
