צ'ארלס אוונס יוז
.jpg) | |||||||
| צ'ארלס אוונס יוז | |||||||
| לידה |
11 באפריל 1862 גלן פולס, ניו יורק | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | 27 באוגוסט 1948 (בגיל 86) | ||||||
| מדינה | ארצות הברית | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
צ'ארלס אוונס יוז (באנגלית: Charles Evans Hughes; 11 באפריל 1862 – 27 באוגוסט 1948), היה משפטן, עורך דין ופוליטיקאי רפובליקני אמריקאי שכיהן כנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית (1930–1941), מושל מדינת ניו יורק (1907-1910) ומזכיר המדינה של ארצות הברית (1921–1925). הוא היה המועמד הרפובליקני לנשיאות בבחירות של 1916, והפסיד בהפרש צמוד לנשיא היוצא וודרו וילסון.
יוז היה פרופסור בשנות התשעים של המאה ה-19, ותמך בליברליזם. הוא היה חבר בתנועה הפרוגרסיבית במאה העשרים, דיפלומט ועורך דין בניו יורק בימי הרדינג וקולידג', והיה ידוע בכך שתמך והתנגד לחלק מרפורמות הניו דיל בשנות ה-30.
ביוגרפיה
ראשית חייו ולימודיו
צ'ארלס אוונס יוז נולד בגלן פולס, ניו יורק. הוא היה בנו של הכומר דייוויד יוז ומרי יוז, אחותו של סנאטור. הוא היה פעיל בכנסייה הבפטיסטית בניו יורק.
הוא למד בבית ספר בניו ג'רזי. בגיל 14, החל בלימודיו האקדמיים באוניברסיטת מדיסון. לאחר מכן עבר לאוניברסיטת בראון. הוא היה התלמיד השלישי בכיתתו בגיל 19. הוא החל ללמוד משפטים בשנת 1882 באוניברסיטת קולומביה. בשנת 1884 הוא סיים את לימודיו בהצטיינות יתרה. בנוסף הרצה באקדמיית דלאוור.
ב-1885 פגש את אנטואנט קרטר, בתו של שותף בכיר בעסק בו עבד, והם נישאו ב-1888. היה להם בן אחד, צ'ארלס הבן, ושלוש בנות.
קריירה
לאחר שסיים את לימודיו, החל לעסוק בניו יורק בעריכת דין במשרד פרטי. לאחר שנישא, הוא הפך לשותף במשרד. בשנת 1891 פסק יוז מעבודתו בעריכת דין ומונה לפרופסור למשפטים באוניברסיטת קורנל. כעבור שנתיים הוא שב לעריכת דין בניו יורק, במקביל להמשך ההוראה האקדמית במסגרת בית הספר למשפטים, עיסוק בו המשיך עד שניסה להיבחר למושל.
יחד עמו עבד באותה עת וודרו וילסון, יריבו העתידי בבחירות לנשיאות. בתקופה זו החל יוז לפעול בפעילות ציבורית מקצועית, עיקרה כחבר בוועדות ציבוריות לבדיקת מחירי שירותים שונים. גילויי השחיתות שמצאה הוועדה הובילה, בין היתר, להורדת מחירי הגז בעיר. ב-1906, מונה לוועדה לחקירת תעשיית הביטוח בניו יורק.
מושל ניו יורק
בשנים 1907–1910 כיהן יוז כמושל מדינת ניו יורק. בעת בחירתו הוא היה מועמד המפלגה הרפובליקנית היחיד ברחבי ארצות הברית לזכות במינוי, לאחר שניצח את ויליאם רנדולף הרסט. יוז רץ על מצע שדרש את שיפור רמת החיים בניו יורק בעזרת רפורמות חברתיות. כפרוגרסיבי, הצליח יוז לנצל את האהדה של תאודור רוזוולט ולהחליש את הרפובליקנים השמרנים במדינה. בשנת 1908 הוא דחה את הצעתו של ויליאם הווארד טאפט להתמודד למשרת סגן נשיא ארצות הברית. תאודור רוזוולט הפך לתומך גדול שלו.
כמושל, הוביל יוז רפורמות בשלושה תחומים: מנהל תקין וטוהר מידות בשירות הציבורי, הרחבת סמכויות המדינה כלפי עסקים בתחום השירות הציבורי, והרחבת שירותי הרווחה והמשטרה בעיר. כדי להתנגד לשחיתות, הוא העביר חוקים ב-1906 וב-1907 שהגבילו תרומות מתאגידים לפוליטיקה ודרשו ממועמדים להציג את התרומות שלהם, חקיקה שחמש עשרה מדינות אחרות החליטו לאמץ. הוא העביר חקיקה שהרחיבה את סמכויותיו כלפי פקידי הממשל, ופיטר פקידים מושחתים. הוא גם הצליח להעלות את כוח הוועדה לשירות הציבור.
כששני חוקים למען הפחתת דמי נסיעה ברכבת עברו, הטיל עליהם יוז וטו בטענה שרמת המחירים צריכה להיקבע בידי ממונים מומחים ולא בידי נבחרים. הוא רצה ממשלה לא בידי העם, אלא למען העם, בטענה ש"בממשל חייבים להיות פקידים שמושלים".
יוז לא הצליח בהשגת אחת ממטרותיו החשובות כמושל: רפורמה בבחירות מקדימות. הוא קיווה להתפשר עם מנהיגי המפלגה המקומיים, ודחה את האפשרות של בחירות מקדימות ישירות, שבהן הבוחרים יוכלו לבחור בין מועמדים, והעדיף במקום זאת מערכת מסובכת של מועמדויות שיאושרו בוועידת המפלגה. מנהיגי המפלגה המקומיים דחו את הפשרה, והמועצה המחוקקת דחתה את התוכנית בשלושה מקרים בין 1909 ל-1910.
בנושאים חברתיים, תמך יוז ברפורמות חברתיות מוגבלות. הוא תמך בחוק שהנהיג יום עבודה בן שמונה שעות ושבוע עבודה בן 48 שעות לעובדי מפעלים- אולם רק לאלו שגילם מתחת לשש עשרה. הוא הצליח להשיג את הסכמת המועצה המחוקקת עבור חוק שאסר על עובדים צעירים לעבוד בשלושים מקצועות מסוכנים, כשהוא נעזר בחוות דעת משפטית בנושא. כדי לאכוף את החוקים, ארגן יוז ב-1907 "מחלקת עבודה", ומינה נציב מטעמו. כעבור שנתיים, נוצר משרד חדש לנושאי מהגרים במחלקת העבודה.
בשנתו האחרונה כמושל, הוא השיג את עזרת מבקר המדינה בהכנת התקציב. הוא חתם על חוק שדרש פיצויים לעובדים שנפצעו בתעשיות המסוכנות, ומערכת התנדבותית לפיצויים לעובדים האחרים. לאחר שבית המשפט לערעורים בניו יורק קבע שהחוק אינו חוקתי, משאל עם גרם לתיקון החוקה של ניו יורק כדי לאשר אותו.
ב-1908, נאלץ לשקול מתן חנינה לצ'סטר גילט, שהטביע את חברתו גרייס בראון. המושל דחה את מתן החנינה, ואישר את הריגת גילט בכיסא חשמלי.
כשעזב יוז את תפקידו, נטען שהותיר מדינה שונה לחלוטין ממה שקיבל. ב-1926, מונה יוז בידי מושל ניו יורק אל סמית' לתפקיד יושב הראש של "הועידה לארגון מחדש של המדינה", שהובילה לתוכניות מקיפות יותר ממה שחזה יוז.
שופט בבית המשפט העליון
ב-25 באפריל 1910, בחר הנשיא ויליאם הווארד טאפט ביוז לתפקיד שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית לאחר מותו של שופט אחר. הסנאט אישר את מועמדותו ב-2 במאי 1910, ויוז התמנה לתפקיד באותו היום. הוא היה בבית המשפט העליון עד 1916, והמשיך לתמוך בהחלטות שערערו את הקפיטליזם המסורתי. הוא כתב פסקי דין שהרחיבו את סמכויות הממשלה והמדינה.
במשפט נגד מדינת אלבמה, פסק ששעבוד הוא לא רק עבדות, ובפסק דין אחר פסק שוועדות סחר בין המדינות יכולות לשנות מחירים כאוות נפשן.
בפסק דין מאפריל 1915, שפסק שליאו פרנק עדיין אשם במעשים שיוחסו לו, התנגד יוז לפסק הדין, יחד עם אוליבר ונדל הולמס הבן.
מועמד לנשיאות
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1916
יוז התפטר מבית המשפט העליון ב-10 ביוני 1916, כדי להפוך למועמד לתפקיד נשיא ארצות הברית ב-1916. הוא השופט האחרון שהתפטר מבית המשפט העליון למען ריצה לתפקיד ציבורי. המפלגה הפרוגרסיבית תמכה בו, הודות לתמיכה מצד הנשיא לשעבר, תיאודור רוזוולט. גם הנשיא לשעבר ויליאם הווארד טאפט תמך בו, והרגיש שיוכל להיות אלטרנטיבה ממשית לנשיא הדמוקרטי, וודרו וילסון, בשל ההישגים שהשיג בתור מושל ניו יורק. מנהיגים לשעבר של המפלגה הפרוגרסיבית מחו על הבחירה בו, ותמכו בוילסון, כיוון שיוז התנגד לחוקים לימי עבודה בני שמונה שעות, לתיקון ה-16 לחוקה, וכיוון שיוז לא התמקד בנושאים פרוגרסיביים במהלך מסע הבחירות. יוז נוצח בידי וילסון במסע בחירות צמוד (בהפרש של 23 אלקטורים ו-594,188 קולות). הבחירות היו תלויות בקליפורניה, בה הצליח וילסון לנצח בהפרש של 3,800 קולות, לזכות ב-13 האלקטורים שלה ולהיבחר לכהונה שנייה. יוז לא זכה לתמיכתו של הירם ג'ונסון, מושל קליפורניה וסגנו של רוזוולט ב-1912, לאחר שלא הצליח להיפגש איתו.
למרות שכמעט הפך לנשיא, לא ניסה יוז להיבחר שוב ב-1920. הוא ניסה למצוא דרכים שימנעו ניסיון לשליטה ממשלתית רחבה, כמו בימי וילסון, על תעשיות חשובות כתעשיות הרכבת, דבר שהרגיש שמחסל את האינדיבידואליזם. לאחר שהמפלגה הפרוגרסיבית של רוברט לה פולט תמכה בהגבלות כאלו ב-1924, פנה יוז ימינה, והאמין שיש להגביל את כוח הפקידות הממשלתית לעומת זכויות היחידים וזכויות הרכוש.
מזכיר המדינה
יוז חזר לממשלה במרץ 1921, כמזכיר המדינה של ארצות הברית בממשלו של וורן הרדינג. ב-11 בנובמבר 1921, נפתחה הוועידה הימית בוושינגטון, שדנה בהגבלות הכוח הימי של המעצמות. בריטניה, צרפת, איטליה, יפן וארצות הברית נכחו, וגם מדינות אחרות עם דאגה לגבי שטחים באוקיינוס השקט- בלגיה, הולנד, פורטוגל וסין.
יוז ואליהוא רוט הובילו את המשלחת האמריקנית. הוועידה נמשכה עד פברואר 1922, והגיעה ל"הסכם ארבע המעצמות", שחייב את כל המעצמות לשמור על המצב הקיים באוקיינוס השקט, הסכם שהחזיר את שאנדונג לסין, "הסכם חמש המעצמות" שהגביל את גודל הצי של המעצמות, "הסכם תשע המעצמות" שהבטיח את עצמאות סין, "ברית שש המעצמות" שאיחדה בין חמש המעצמות וסין כנגד הכבלים הגרמניים באוקיינוס, והסכם שהעניק לארצות הברית זכויות באי יאפ.
יוז המשיך בתפקידו לאחר מותו של הרדינג, בממשל קולידג', אולם התפטר לאחר היבחרו של קולידג'. ב-30 ביוני 1922, חתם על הסכם שסיים את הכיבוש האמריקני ברפובליקה הדומיניקנית.
תפקידים נוספים
ב-1907, הפך לנשיא הראשון של הוועידה הצפון-בפטיסטית, ובנוסף היה נשיא איגוד עורכי הדין של ניו יורק.
לאחר שעזב את מחלקת המדינה, חזר לעריכת דין. בין 1925 ל-1930, ניהל 50 משפטים בבית המשפט העליון. בנוסף, שפט בבית המשפט לצדק בינלאומי (גרסה מוקדמת של בית הדין הבינלאומי לצדק) בהאג בין 1928 ל-1930. בנוסף לכך היה ציר בוועידה הכלל-אמריקנית לבוררות ולהסדרים בין 1928 ל-1930. הוא הקים ועידה לאומית של נוצרים ויהודים, כדי להתנגד לקו קלוקס קלאן, לאנטי-קתוליות ולאנטישמיות בשנות העשרים והשלושים.
בין 1925 ל-1926, ייצג את חברת וזלין בפני הוועידה לשימור שמן.
ב-1928, בעלי עסקים שמרנים ניסו לבחור בו כמועמד הרפובליקני במקום הרברט הובר. יוז סירב לכך מפאת גילו.
נשיא בית המשפט העליון
הרברט הובר, שמינה את בנו של יוז לתפקיד פרקליט המדינה ב-1929, מינה את יוז לתפקיד נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית ב-3 בפברואר 1930. יוז אושר בידי הסנאט ב-13 בפברואר, והתמנה לתפקידו באותו היום. הוא שירת בתפקיד עד 1941, והחליף את ויליאם הווארד טאפט, הנשיא לשעבר וחברו למפלגה הרפובליקנית, שגם הוא הפסיד לוילסון בבחירות לנשיאות, ומינה את יוז לתקופת כהונתו הראשונה בבית המשפט העליון.
האגפים הפרוגרסיביים בשתי המפלגות התנגדו למינויו של יוז בטענה שהיה ידידותי מדי לעסקים הגדולים. בנוסף, בגיל 67, היה יוז השופט המבוגר ביותר שנבחר לתפקיד. למרות זאת, הוא זכה לתמיכה של שני שלישים מהסנאט.
הוא השביע את הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט לנשיאות ב-1933, 1937 וב-1941.
בית המשפט היה מורכב בשופטים פרוגרסיביים יותר. יוז החליט לתמוך בהם ולהתנגד לעסקים הגדולים. אולם החשש מפקידות ממשלתית מנופחת שפיתח גרמה לו להחליט כמה החלטות לטובת התאגידים. הוא אישר חוקים לטובת זכויות האזרח וחירויות האזרח. הוא פסק שצווי איסור פרסום הם אינם חוקתיים. בנושא הכלכלי, תמך בחוקים שאפשרו "חופש בהזדמנות" ליחידים וגם בחוקים שהגדילו את כוחה של המדינה. הוא לא תמך באופן אישי בחקיקה שקשרה את התכנון הכלכלי הלאומי לפקידות הממשלתית. הוא התנגד בתחילה לניו דיל של רוזוולט וניסה ליצור חזית נגדו בבית המשפט, ובהשפעתו הגביל את רוזוולט וביטל חוקים שלא נראו חוקתיים בעיניו. ב-1935, יוז התחיל להרגיש שארבעת השופטים השמרנים בבית המשפט מתעלמים מהחוק כדי לבצר את מעמדם.
יוז יצר ברית עם שלושה שופטים ליברלים- לואיס דמביץ ברנדייס, הרלן סטון ובנג'מין קרדוזו, שכונו שלושת המוסקטרים - כדי לאשר מבחינה חוקית חלקים מהניו דיל (כמו החרמת הזהב). לעיתים תמך בשמרנים (קבוצת ארבעת הפרשים, שעליה נמנו השופטים פירס באטלר, ג'יימס קלארק מק'ריינולדס, ג'ורג' סאת'רלנד וויליס ואן דוונטר), כמו במהלך התנגדותו למנהל השיקום החקלאי.
ב-1936, הוא הרגיש שהוא זוכה לעוינות מצד חבריו בבית המשפט. הוא המשיך להיות לשון המאזניים בבית המשפט, כשהוא תומך לעיתים בליברלים ולעיתים בשמרנים. ב-1937, כשבית המשפט החל לתמוך בו יותר, אישר חוקים שהגבילו את תעריפי הרכבת וחוקי רגולציה אחרים.
ב-1937, כשהציע רוזוולט למנות עוד שישה שופטים לבית המשפט, פעל יוז נגד החוק, שנכשל בסנאט, בכך שהעביר חוקים לטובת הניו דיל- כולל חוק הביטוח הלאומי. לאחר מכן קבע בית המשפט שחוק שכר מינימום הוא חוקתי.
לאור תמיכת הבוחרים ברוזוולט בבחירות של 1936, בהן נבחר רוזוולט ברוב מוחץ, החל יוז לאשר עוד חוקי ניו דיל. יוז טען שחוקי הניו דיל עברו בגלל שהיו חוקתיים, ולא בגלל החוק למינוי שופטים שהציע רוזוולט.
יוז פיקח על מעבר בית המשפט העליון אל משכנו החדש.
הוא כתב 199 פסקי דין ב-11 שנותיו בתפקיד, ונחשב לנשיא בית משפט עליון חשוב.
מותו
ב-27 באוגוסט 1948, בגיל 86, מת יוז בביתו במסצ'וסטס. הוא קבור בניו יורק סיטי.
הנצחה
רכס יוז בהרי המלכה מוד בשטח חסות רוס שבאנטארקטיקה נקרא על שמו של צ'ארלס יוז.
קישורים חיצוניים
- צ'ארלס אוונס יוז, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- צ'ארלס אוונס יוז, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
| שופטים לשעבר בבית המשפט העליון של ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|
| מזכירי המדינה של ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|
| מושלי ניו יורק | ||
|---|---|---|
|
| מועמדי המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ולסגנות | |
|---|---|
|
- מושלי מדינת ניו יורק
- חברי המפלגה הרפובליקנית (ארצות הברית)
- מזכירי המדינה של ארצות הברית
- נשיאי בית המשפט העליון של ארצות הברית
- מועמדים לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית
- סגל אוניברסיטת קורנל
- חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל קלווין קולידג'
- חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל וורן הרדינג
- מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1916
- מושלי מדינות ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית
- בוגרי אוניברסיטת בראון
- בוגרי אוניברסיטת קולומביה
- אמריקאים שנולדו ב-1862
- אמריקאים שנפטרו ב-1948
- פרוגרסיביים אמריקאים