ארץ רופרט

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ארץ רופרט
Rupert's Land
דגל
ממשל
שפה נפוצה אנגלית
גאוגרפיה
יבשת אמריקה הצפונית
היסטוריה
הקמה מתן ההצ'רטר המלכותי על ידי צ'ארלס השני, מלך אנגליה
תאריך 1670
פירוק ויתור על הצ'רטר המלכותי על ידי חברת מפרץ הדסון
תאריך 15 ביולי 1870
ישות יורשת קנדהקנדה קנדה
שטח בעבר 3,900,000 קמ"ר (נכון ל־1670)
שונות
Ruperts land.svg

ארץ רופרט או ארץ הנסיך רופרטאנגלית: Rupert's Land או Prince Rupert's Land) הייתה טריטוריה בצפון אמריקה הבריטית (אנ') שכללה את שטח אגן הניקוז של מפרץ הדסון ובה הופעל מונופול מסחרי על ידי חברת מפרץ הדסון במשך מאתיים שנה ב-1670 ועד 1870. השטחים של חבל ארץ זה הם כיום ברובם חלק מקנדה וחלק קטן מהם היה בשטחי ארצות הברית של היום. הטריטוריה נקראה על שם רופרט, נסיך הריין, אחיינו של צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה והנגיד הראשון של חברת מפרץ הדסון. בדצמבר 1821 הורחב המונופול של החברה מארץ רופרט אל חוף האוקיינוס השקט.

השטחים לשעבר של ארץ רופרט שמהווים כיום חלק מקנדה משתרעים על פני כל שטחה של פרובינציית מניטובה, רוב שטחה של ססקצ'ואן, חלקה הדרומי של אלברטה, חלקה הדרומי של נונאווט וחלקן הצפוני של אונטריו ושל קוויבק. הם גם כוללים חלקים משטחן של מדינות ארצות הברית מינסוטה, דקוטה הצפונית וחלקים קטנים ממונטנה ומדקוטה הדרומית. הגבול הדרומי של ארץ רופרט שהשתרע ממערב לאגם היערות (אנ') ועד להרי הרוקי היה קו פרשת המים שבין אגני הניקוז של נהר המיסיסיפי לבין נהר הססקצ'ואן (אנ'), עד שבהסכם לונדון משנת 1818 הוא הוגדר על קו רוחב 49 צפון.

תביעת הבעלות של חברת מפרץ הדסון

ב-1670, כאשר הוענק לחברת מפרץ הדסון, תחת נגידותו של הנסיך רופרט, על ידי צ'ארלס השני, מלך אנגליה, הצ'רטר המלכותי, הוא כלל את "הבלעדיות על הסחר בכל הימים, המצרים, המפרצים, הנהרות, האגמים, הערוצים, והפיורדים, בכל קו רוחב שבו הם יהיו, ששוכנים בין הכניסה למצר שידוע כמצר הדסון, יחד עם כל האדמות, הארצות והטריטוריות שעל החופים שתחומים על ידי הימים, המצרים, המפרצים, האגמים, הנהרות והפיורדים שהוזכרו לעיל, שאינם נמצאים כעת בבעלות של אף אחד מנתינינו, או בבעלותם של נתינים של כל נסיך נוצרי או מדינה נוצרית. כל השטחים האמורים יחשבו מעתה והלאה כאחת מאחוזותינו או אחת ממושבותינו באמריקה וייקראו בשם ארץ רופרט". הצ'רטר המלכותי הגדיר את "הנגיד ואת החברה... ואת יורשיהם, כאדונים והבעלים האמתיים ובלעדיים של אותם שטחים, הגבולות והמקומות המפורטים ושל כל השטחים האחרים" והעניקה להם את הסמכות "להקים ולבנות טירות, ביצורים, מבצרים, מחנות, מושבות, ערים וכפרים בכל חלק או בכל מקום בגבולות אלו והנגיד והחברה, על פי שיקול דעתם, סבורים שמתאים ונחוץ".[1] לאחר המיזוג עם החברה הצפון-מערבית (אנ') ב-1821 הורחב המונופול של חברת מפרץ הדסון לכל שטחי צפון אמריקה הבריטית כאשר נכללה בו הטריטוריה הצפון-מערבית (אנ').[2]

"חוק ארץ רופרט" שחוקק ב-1868 על ידי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת אישר את מכירת הטריטוריה לקנדה מתוך הבנה ש"ארץ רופרט תכלול את כל הארצות והשטחים שהוחזקו או נתבעו על ידי חברת מפרץ הדסון".[3] הגישה הרווחת באותה עת הייתה שארץ רופרט הייתה בבעלות חברת מפרץ הדסון בשל העובדה "שמההתחלה ועד הסוף חברת מפרץ הדסון תבעה את הבעלות על האדמות שמצפון לקו הרוחב 49", וטענה שהצ'רטר המלכותי וחוקים שונים של הפרלמנט העניקו לה "את כל האזורים תחת שליטה בריטית שנכללות באגן הניקוז של מפרץ הדסון". ארץ רופרט הייתה למעשה אחוזה יבשתית שהקיפה 3.9 מיליון ק"מ בליבה של אמריקה הצפונית ושהשתרעה מהאוקיינוס האטלנטי ועד הרי הרוקי ומהפרריה ועד החוג הארקטי.[4] אפילו ראש ממשלת קנדה הראשון, סר ג'ון אלכסנדר מקדונלד ראה את ארץ רופרט ככזאת שנמכרה לקנדה: "לא ניתנו שום הסברים להסדר שעל פיו ארץ רופרט נמסרה לידי המלכה ועל כך שהמלכה העבירה את הארץ לקנדה עם אותם זכויות שהיו למתיישבים לפני כן. כל מה שהאנשים המסכנים הללו יודעים הוא שכעת קנדה רכשה את הארץ מחברת מפרץ הדסון ושהיא העבירה אותם לנו כמו עדר כבשים".[5]

בכל אופן, מהלך זה לא הסדיר את סוגיית "הזכות הקדמונית" (Aboriginal title) על הארץ. בעת שהוענק הצ'רטר המלכותי ב-1670 לא הייתה לכתר הזכות לתת את הריבוניות על הטריטוריה שכבר הייתה מיושבת ומאוכלסת על ידי הילידים של אמריקה הצפונית.[6] הצ'רטר המלכותי התעלם מאנשי האומות הראשונות שכבר חיו על האדמות והייתה להם ריבונות עליהם וחברת מפרץ הדסון לא קיבלה רשות מקהילותיהם קודם למשא ומתן עם קנדה שהחל ב-1856. על פי הצ'רטר המלכותי ועל פי חוק ארץ רופרט, החזיק הכתר בגישה שהוא כבר בעלי הקרקעות ושההסכמים בינו לבין החברה היו דרך מקובלת להגיע להסדר על קרקעות שהיו כבר בבעלות הכתר. בעוד שאנשי האומות הראשונות הבינו שההסכמים שיחתמו יהוו הסדר לשיתוף הקרקעות (המושג "בעלות על קרקע" לא היה מונח קיים בתרבויות האומות הראשונות), הכתר ראה בהסכמים כדרך להבטיח את הריבונות על הארץ של האנשים רק "כזכות אישית להפקת תועלת, התלויה ברצונו הטוב של הריבון",[7] על פי ההכרזה המלכותית של 1763 ("בעת גילוי אמריקה, וזמן רב לאחר מכן, היה זה נוהג מקובל שאומות עובדות אלילים או כופרות הן אויבות נצחיות ושהנסיך הנוצרי או האומה הנוצרית הראשונים שיגלו ראשונים אדמה כלשהי ויחזיקו בה יהפכו לבעליה המוחלטים ויוכלו לפעול בה ככאלה".[8]). התיק המשפטי "קלדר נגד קולומביה הבריטית" (אנ') משנת 1973 היה המקרה הראשון בחוק הקנדי שהכיר ב"הכרזה שהזכות הקדמונית, שידוע גם כזכות האינדיאנים, של התובעים לזכותם השבטית העתיקה כפי שתוארה לעיל, מעולם לא הופסקה באופן חוקי".[9] פסק דין זה הוביל לדיונים נוספים על תביעות בעלות על הקרקע של הילידים .

חוק ומשפט

לפני 1835 לא הפעילה חברת מפרץ הדסון מערכת משפטית פורמלית בארץ רופרט והיא הסתפקה בהקמת "בתי משפט" אד הוק. "החוקים" של חברת מפרץ הדסון במאות ה-17 וה-18 היו תקנות שקבעו את הכללים למערכות היחסים בין העובדים בתחנות השונות של החברה בארץ רופרט ואת היחסים עם הילידים. הצ'רטר המלכותי של 1670 העניק לחברה את השליטה על הארץ ובו נאמר שהמשפטים ינוהלו על ידי המושל של ארץ רופרט יחד עם שלושה מיועציו. עד ראשית המאה ה-19 היו רק שלושה מקרים שנדונו שהבולט מבניהם היה משפטו של אדם בשם תומאס בטלר ב-1715 ביישוב יורק פקטורי הוא הורשע בגנבה והוצאת דיבה. בראשית המאה ה-19 היה לחברת מפרץ הדסון מאבק אלים עם החברה היריבה, "החברה הצפון-מערבית שבסיסה היה במונטריאול על השליטה בסחר הפרוות ששיאו היה בטבח שאירע ב"שבעת האלונים" ב-1816, שהוביל לחקירה על ידי בית הנבחרים הבריטי שחוקק את חוק השיפוט הקנדי השני של 1821 שהורה שחברת מפרץ הדסון תקים בתי משפט שלום בארץ רופרט. במקום להקים בתי משפט הנחתה החברה את המושל ואת מועצת אסיניבויה לגשר סכסוכים כאשר הם קרו.

ב-1839 שוכנעה חברת מפרץ הדסון בצורך להקים מערכת משפט רשמית בכל רחב ארץ רופרט והוקם בית משפט במושבת הנהר האדום, במחוז אסיניבויה, מדרום לאגם ויניפג. הרשם והנשיא של בית המשפט פעל כמנהל משפטי, יועץ ושופט והיה אחראי לרציונליזציה ולפורמליזציה של המערכת המשפטית של ארץ רופרט. הרשם הראשון היה אדם ת'ום, שהחזיק במשרה עד –1854, אף על פי שכמה שנים קודם לכן החליף אותו סגנו ברוב תפקידיו.[10] את מקומו ירש נשיא בית המשפט שכיהן בין השנים 1862 – 1870, ג'ון בלאק.[11]

ויתור על הצ'רטר והחזרתו לכתר

ב-1869 – 1870 וויתרה חברת מפרץ הדסון על הצ'רטר שלה והחזירה אותו לכתר, תמורת פיצוי של 300,000 ליש"ט. בעוד שלעיתים קרובות נאמר שחברת מפרץ הדסון "מכרה" את ארץ רופרט ואת הטריטוריה הצפון-מערבית, למעשה לא הייתה לחבר כל אדמה למכור. הצ'רטר שלה היה למעשה על מונופול הסחר שניתן היה לאכיפה על נתינים בריטים. העברת השליטה תוכננה במקור ל-1 בדצמבר 1869, אך עקב פעולות מוקדמות של המשנה למושל, ויליאם מקדוגל, הקימו תושבי מושבת הנהר האדום ממשלה זמנית שלקחה את השליטה עד שיושג הסדר בין המנהיגים של מה שהיה קרוי מרד הנהר האדום לבין ממשלת קנדה החדשה. כתוצאה מהדיונים קיבלה קנדה את השליטה ב-15 ביולי 1870.

אף על פי כן, עדיין לא הייתה לקנדה את השליטה החוקית בשטח, שכן הכתר ביצע את העברה בכפוף לחוזים שנעשו עם הילידים. בעוד שקנדה העבירה חקיקה ב-12 במאי 1870 שכוונה ליצירת "פרובינציית מניטובה", התברר עד מהרה שלא נחתמו החוזים המתאימים, וב-1873 הוחלט להעביר את "חוק מניטובה" בשנית שיהיה ברור יותר מבחינה משפטית. בעקבות זאת חוקקו חוקים נוספים והורחבה שליטת קנדה על הטריטוריה הצפון-מערבית שכללה את השטחים שמצפון-מערב לארץ רופרט וצפון למושבת קולומביה הבריטית.

העברת השליטה התבצעה בשלושה שלבים. ב-19 בנובמבר 1869 וויתרה חברת מפרץ הדסון על הצ'רטר שלה לטובת הכתר הבריטי, שאישר את קבלתו במסגרת "חוק ארץ רופרט". בדבר המלך במועצה מה-23 ביוני 1870,[12] העבירה ממשלת בריטניה את הטריטוריה לקנדה תחת סעיף 146 בחוק החוקה של 1867,[13] החל מה-15 ביולי 1870, בכפוף לכל החוזים שנעשו עם האומות הראשונות. לבסוף, ממשלת קנדה שילמה פיצוי לחברת מפרץ הדסון בסכום של 300,000 ליש"ט על הוויתור על הצ'רטר. החברה שמרה ברשותה את תחנות הסחר המוצלחות ביותר שלה ועל 5% משטחי הקרקע.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0