ארקולה הראשון ד'אסטה, דוכס פרארה
 | |
| לידה |
26 באוקטובר 1431 פרארה, דוכסות פרארה |
|---|---|
| פטירה |
25 בינואר 1505 (בגיל 73) פרארה, דוכסות פרארה |
| שושלת בית אסטה | |
|
| |
ארקולה הראשון ד'ארסטה (באיטלקית: Ercole I d'Este; נולד ב-26 באוקטובר 1431 - 25 בינואר 1505) היה דוכס פרארה מ-1471 עד 1505. הוא היה חבר בבית אסטה. הוא זכה לכינוי הרוח הצפונית והיהלום.
חייו
ארקולה נולד ב-1431 בפרארה לניקולו השלישי ולריקיארדה דה סלוצו. סבו וסבתו מצד אמו היו תומאס השלישי מסלוצו ומרגריט מרוסי.
הוא התחנך בחצר הנפוליטנית של אלפונסו, מלך אראגון ונאפולי, מ-1445 עד 1460; שם הוא למד אמנויות צבאיות, אבירות, ורכש הערכה לארכיטקטורת אולאנטיקה ולאמנויות היפות, מה שיביא לכך שהוא יהפוך לאחד מפטרוני האמנות המשמעותיים ביותר של הרנסאנס.
ב-1471, בתמיכת הרפובליקה של ונציה, הוא הפך לדוכס עם מותו של אחיו למחצה בורסו, והרוויח מהיעדרו של בנו של האחרון, ניקולו, שהיה במנטובה. במהלך היעדרותו של ארקולה מפרארה, ניסה ניקולו הפיכה, אך עם זאת נמחצה; ניקולו ובן דודו אצו הוצאו להורג ב-4 בספטמבר 1476. ארקולה נישא לאליאונורה ד'אראגון, בתו של פרדיננד הראשון מנאפולי, בשנת 1473. ברית אסטה עם נאפולי הייתה חזקה.
בשנים 1482–1484 ארקולה לחם במלחמת פרארה נגד הרפובליקה של ונציה, שהייתה בעלת ברית עם אויבו של ארקולה, האפיפיור סיקסטוס הרביעי, בעקבות מחלוקות על השליטה במונופול המלח. ארקולה הצליח לסיים את המלחמה על ידי ויתור על פולזינה בתמורת שלום, ופרארה התחמקה מגורל הרס או קליטה למחוזות האפיפיור, אך המלחמה הייתה השפלה עבור ארקולה, ששכב חולה ומשותק בזמן שהצבאות הונצים הרסו נכסים של בית אסטה בשכונות שמסביב.
לאחר מכן, הוא נשאר נייטרלי במלחמת איטליה בשנים 1494–1498, וניסה למשך שארית שלטונו לשפר את היחסים עם מדינות האפיפיור. הוא הסכים בעל כורחו לנישואי בנו אלפונסו ללוקרציה בורג'יה, בתו של האפיפיור אלכסנדר השישי, נישואים שהביאו תרומות טריטוריאליות בולטות.
הקריירה שלאחר מכן כפטרון אומנות עשויה להיתפס במידה מסוימת כפיצוי על הכישלון הצבאי המוקדם: באופן משמעותי, ארקולה היה השליט האיטלקי היחיד שאפיין את עצמו כ-divus על מטבעו, כמו קיסר רומי.
קנה המידה והעקביות של חסותו של ארקולה על האמנויות היו בחלקם הצהרה פוליטית ותרבותית. הוא אירח נציגויות תיאטרליות עם תפאורה משוכללת ואינטרמצו מוזיקלי, מה שהיה מהתיאטרונות החילוניים הראשונים באירופה מאז העת העתיקה והצליח להקים ממסד מוזיקלי שהיה במשך כמה שנים המשובח באירופה, והאפיל על קפלת הוותיקן עצמה. במשך המאה הבאה פרארה שמרה על אופי של מרכז של מוזיקה אוונגרדית עם דגש חילוני מובהק. בתולדות המוזיקה ארקולה היה אחד האצילים האיטלקים האחראים ביותר להבאת מוזיקאים פרנקו-פלמים מוכשרים לאיטליה. המלחינים המפורסמים ביותר של אירופה עבדו עבורו, הוזמנו על ידו, או הקדישו לו מוזיקה, כוללים אלכסנדר אגריקולה, יאקוב אוברכט, היינריך אייזק, אדריאן וילארט ו-ז'וסקן דה פרה, אשר יצירתו-Missa Hercules dux Ferrariae מוקדשת לארקולה.
תחת ארקולה פרארה הפכה לאחת הערים המובילות באירופה; היא עברה צמיחה משמעותית ואף הכפילה את גודלה בקירוב, בזכות הוראותיו של ארקולה. וארקולה בכך יצר את הפרויקט האורבניסטי הראשון המתוכנן והמבוצע של הרנסאנס. הוא הרחיב את חומות העיר, ושכר את האדריכל ביאג'יו רוסטי לעבודה. רבים מהמבנים המפורסמים ביותר של העיר פרארה מתוארכים לתקופת שלטונו.
ארקולה היה מעריץ של רפורמטור הכנסייה ג'ירולמו סבונרולה, שנולד גם הוא בפרארה, וארקולה ביקש את עצתו בעניינים רוחניים ופוליטיים כאחד. כתריסר מכתבים בין השניים שרדו משנות ה-1490. ארקולה ניסה לשחרר את סבונרולה מהשלטונות בפירנצה, אך לא הצליח; והנזיר הרפורמיסטי נשרף על המוקד ב-1498.
בשנת 1503 או 1504, ארקולה ביקש מהמלחין החדש שלו ג'וסקן דה פרה לכתוב צוואה מוזיקלית עבורו, המבוססת על מדיטציית הכלא של סבונרולה. התוצאה הייתה היצירה - Miserere, שבוצה כנראה לראשונה בהשבוע ה"קדוש" בשנת 1504, כאשר חלק מהטנור שר ארקולה עצמו.
ארקולה מת ב-25 בינואר 1505, ובנו אלפונסו הפך לדוכס אחרייו.
אישיות ומורשת
ארקולה היה דוכס אהוב בכנות על ידי נתיניו, שהפגינו זאת שוב ושוב בפניו, כשתמכו בו במלחמתו נגד ניקולו די לאונלו וגם בזמן המלחמה עם ונציה, כאשר הם תקפו באופן ספונטני כדי ללחוץ על הפולש, לפעמים בניגוד לרצונו של ארקולה עצמו.
ארקולה היה אדם אדיב, מועיל, ומפורסם ברחמנותו: הוא הציע את סלחנותו אפילו לתומכי ניקולו, כל עוד נשבעו לו ציות, ולעיתים קרובות חנן את הנידונים למוות כשהיו כבר עם החבל על צווארם מוכן לתלייה. הכרוניקן קלפיני מתאר אותו כ"ג'נטלמן מעורר רחמים ומי שכואב לו לפגוע בכל אדם". ארקולה היה מודאג גם מתנאי החיים של משפחת הנידונים ולעיתים השאיר כסף לנשותיהם ולבנותיהם כדי שיוכלו לפרנס את עצמן בכבוד. לא מכוון שהיה אדם חלש ואכן הוא העניש פושעים באופן אישי, כמו כאשר בדצמבר 1475 הכה מתופף שהטריד ילדה בכנסייה וכלא שני אנשי אצולה אחראיים אחרים.
הוא אהב מאוד לרקוד, מה שהמשיך לעשות למרות פציעה בכף הרגל, בנוסף לתשוקות הנגינה והשירה, שאותן העביר גם לילדיו. כמה פעמים הוא מצא את עצמו גוסס במהלך השנים, ובגלל הפצע שמעולם לא החלים לגמרי, ותמיד החלים, לפעמים טיפל בעצמו בבתי כפר או בספא.
כאבא אהב מאוד את בתו הבכורה איזבלה, לה הוא שמר תשומת לב רבה.
בצעירותו היה בעל אופי נמרץ מאוד, שהתבטא במיוחד במלחמה, ברכיבות ובדו-קרב, שאותם גם העביר לרוב ילדיו. גם בגיל בוגר יותר המשיך להיות תמיד בחזית הקרבות בהם השתתף, חשף את עצמו לסכנות חיים ולעיתים ספג כמה פצעים.
הוא אהב בדיחות ואנו יודעים כי, שבקרנבל של 1478 וכשהיה אורח גדול בפרארה, אדון בולוניה ג'ובאני בנטיבוליו, הוא יצא מחופש לרחובות העיר בחברת אורחו, האחים סיגיסמונדו ורינלדו ואנשי חצר אחרים לזרוק ביצים לגברות.
אף על פי כן, ארקולה הפגין אופי קפוא וסמכותי לעיתים, וכונה "קר הרבה יותר מהטרמונטנה". הוא היה אדם אדוק מאוד, הוא הקשיב למיסה כל יום ואפילו כמה פעמים ביום וביום חמישי ה"קדוש" האכיל מאות עניים מדי שנה, ואכל ארוחה משלו באולם הגדול של הטירה יחד עם אחיו, ואחר כך. רוחץ את רגליהם של האורחים ונותן להם בגדים וכסף. יחד עם אשתו הדתייה מאוד הוא היה מגן נזירות ומייסד מנזרים.
באשר להופעתו הפיזית, אליפרנדו קפריולי מתאר אותו כ"בעל שיעור קומה נכון ומרובע; וחזק מאוד באדם. היו לו פנים צבעוניות, עיניים כחולות שקופות ושיער שחור". עם זאת, אף על פי שעיניים כחולות היו נפוצות במשפחת ד'אסטה, מהדיוקנאות שנותרו ממנו נראה כי היו לה עיניים כהות.
קישורים חיצוניים
- ארקולה הראשון ד'אסטה, דוכס פרארה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ארקולה הראשון ד'אסטה, דוכס פרארה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
