בג"ץ ברמן
 בית המשפט העליון | |
| מידע החלטה | |
|---|---|
| תאריך החלטה | 3 באוקטובר 1958 |
| החלטה | |
| קבלת העתירה - החזרת נחלת יצחק לראשות תל אביב. | |
| חברי המותב | |
| חברי המותב | משה זילברג, יואל זוסמן ואלפרד ויתקון |
| דעות בפסק הדין | |
| דעת רוב | וועדת החקירה של שר הפנים לא קיבלה את המתנגדים לניתוק גם כאשר הידפקו על דלתיהם, יש לקבל את טענת העותרים. |
| דעות נוספות | וועדת החקירה של שר הפנים ביצעה את עבודתה נאמנה, ובכל מקרה שר הפנים לא חייב להתאים את החלטתו בעניין עם החלטת הוועדה. |
בג"ץ ברמן (בג"ץ 3/58 - יונה ברמן, ואח' נ' שר-הפנים),שנידון בבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק בפני השופטים משה זילברג, יואל זוסמן ואלפרד ויתקון הוא החלטה שניתנה ב-1958 בעתירה שהוגשה לבג"ץ על ידי יונה ברמן בשאלת ניתוקה של נחלת יצחק מעיריית תל אביב כדי להסתופף בצלה של המועצה המקומית גבעתיים.
רקע
נחלת יצחק היא שכונה במזרח תל אביב שהוקמה בשנת 1925 מזרחית לנחל איילון, על ידי קבוצת יהודים שבאו מקובנה.(העיר השנייה בגודלה בליטא) השכונה סמוכה לשכונות ביצרון ורמת ישראל. שאלת ניתוקה של שכונת נחלת יצחק מעיריית תל אביב יפו הייתה שנויה במחלוקת במשך שנים רבות. בשנת 1956 כתבו חברי ועד השכונה מכתב לשר הפנים בצירוף עצומה חתומה על ידי 491 איש, ובה הדרישה להתנתק מעיריית תל אביב ולהסתופף בצילה של המועצה המקומית גבעתיים. בעקבות עצומה זו החליט השר ישראל בר יהודה למנות ועדה לבדיקת הנושא בהתאם לפקודת העיריות. לאחר קיום דיונים שונים בוועדה זכתה ההצעה "לנתק שכונת נחלת יצחק מתל אביב לאלתר" ובנוסח זה התקבלה המלצת הוועדה שחתמו עליה כגוף אחד, כל החברים הקיימים של אותה הוועדה (שספק יצגה נכונה את קהילת נחלת יצחק). ביום 2.10.1957 הודיע משרד הפנים לעיתונות על החלטת השר לספח את השכונה לגבעתיים. כתוצאה מכך החלו להתארגן מתנגדי הניתוק, פעיליהם התחילו לאסוף חתימות. ביום 18.11.1957 נשלחה למשרד הפנים עצומה חתומה על ידי 182 איש. הסתבר כי בפרק הזמן שבין יוני 1956 ודצמבר 1957 החלה "עריקה" ניכרת ממחנה חסידי הניתוק למחנה מתנגדיו, וכי מספר מתנגדי הניתוק עמד על כמעט שני שלישים מכלל השכונה. למרות זאת, הוציא השר חתימה רשמית סופית להחלטתו לניתוק השכונה. לאחר הניתוק עלתה השאלה אם נהג השר בדרך הנכונה, הרי הוא ידע קיומם של מתנגדים. לא רק שהוא לא הזמין אותם להשמיע את דבריהם אלא בפירוש התנגד לשמיעתם לאחר שהתדפקו על דלתי משרדו. כתוצאה מכך, הוגשה עתירה לבג"ץ כדי לחבר את השכונה חזרה לעיריית תל אביב.
הדיון
טענות העותרים
ככתוב בחוק בסעיף 5(1) של פקודת העיריות, לא יוכל שר הפנים להחליט על הצרה בשטחה של עירייה בלי לכנס ועדה שתדון ותברר בנוגע לחלקי העירייה שהושמטו ממנה. לאחר ששר הפנים מכנס את הוועדה וזאת דנה בעניין יכול השר להחליט בעניין כרצונו אף בלי התייחסות להחלטת הוועדה בעניין ולמרות זאת החוק מציין במפורש שהשר לא יכול לתת החלטה בעניין כזה עד שלא הוקמה וועדה שבחנה את היישובים הננטשים באופן מקיף. לפי טענות העותרים, הוועדה שכינס השר לא עשתה את עבודתה נאמנה והוועד שכונס שמטרתו הייתה לייצג את עמדת תושבי היישוב היה מטעה. השר פעל לא כחוק ולכן החלטותיו צריכות להתבטל ונחלת יצחק צריכה לחזור להיות תחת בעלותה של תל אביב. בנוסף אחד מחברי הוועדה נפטר במהלך קיומה. חבר זה היה אחד משני הנציגים שאינם פקידים ממשלתיים שחובה לכלול על פי חוק בוועדה מסוג זה.[1]
טענות המשיבים
אין במטרתה של הוועדה שמונתה בידי השר וקל וחומר שאין בחובותיה לשמוע לקולם של תושבי היישובים שהוצאו מתחום העירייה, תפקידה הוא לשקול אינטרסים שונים של גורמים מעורבים ולהחליט בעניין. בנוסף, באותו זמן נחתמה עצומה בידי 491 תושבים (שמהווים כמחצית מהתושבים ורוב מן התושבים בעלי היכולת לחתום על עצומות), כלומר באותו זמן היישוב היה בעד התנתקות מרשות תל אביב. לשינוי הדעה של תושבי היישוב אין קשר להחלטותיו ותפקודו של השר ושל הוועדה.[2]
פסק הדין
בעניין דנו שופטי בג"ץ במספר שאלות, מבניהן השאלה החוקית של הלגיטימציה של שר הפנים להחליט בעניין שאלת ניתוק שכונה מעירייה מבלי לתת למתנגדי ההחלטה לעתור לוועדה שתייעץ לו. במילותיו של השופט זילברג: "השאלה היא, אפוא, אם אמנם נהג השר כדרך שחייבים לנהוג אלה העומדים לפגוע במעמדו של האזרח? סבורני, שלא! כי לאחר שהוא ידע יפה יפה על קיום המתנגדים, הנפגעים העתידים. לא זו בלבד שלא הזמין אותם להשמיע את דברם (מה שהוא, אולי, פטור היה לעשות), אלא אף בפירוש התנגד לשמיעתם, לאחר שהללו ממש התדפקו על דלתות משרדו. התנגדות פעילה זו עולה במיוחד מתוך המכתב שהובא בפסקא 8)ג) לעיל בו כתב השר לעורך־הדין מויאל, שביקש להתראות אתו בעניין החלטת הניתוק."[3]
החלטה
לאחר הדיונים הרבים, פסיקת בג"ץ בנושא הייתה ששר הפנים פעל שלא כחוק מפני שדחה את בקשותיהם של המתנגדים לניתוק להביע את בקשותיהם בפניו ושהחלטתו בנושא בטלה מהתאריך ט"ז בחשון תשי"ט (1958.10.3). כתוצאה מהפסיקה חזרה השכונה להיות תחת חסותה של עיריית תל אביב-יפו. "אני מסכם אפוא ואומר שבנסיבות העניין שלפנינו לא היה מן הדין לדחות את בקשת המבקשים להתקבל לראיון אצל השר או אצל מישהו אחר מטעמו. מטעם זה — ומבלי להביע דעה על השאלות הכלליות שנתעוררו במשפט זה — מסכים אני לעשיית הצו לצו־החלטי. לפיכך הוחלט לעשות את שני הצווים־על-תנאי החלטיים. המשיב ישלם, כהוצאות המשפט ושכר־טרחת עורך־דין (כולל), למבקשים בתיק 58/36 סך — 200 לירות, ולמבקשת בתיק 58/9 סך — 200 לירות."
ראו גם
הערות שוליים
