בה ג'ין
 | |
| צילום משנת 1938 | |
| לידה | צ'נגדו, האימפריה הסינית |
|---|---|
| שפות היצירה | סינית |
| בת זוג | שיאו שאנג |
| צאצאים | לי שיאו-טאנג |
בֵּה ג'ין (בסינית מנדרינית: 巴金, בפיניין: Bā jīn ; ידוע גם בכתב EFEO כ- Pa Kin; שמו בלידה: לי יאו-טאנג, בסינית מנדרינית: 李堯棠, שמו האמיתי בבגרות: לי פיי-קאן, בסינית: 李芾甘, 25 בנובמבר 1904 צ'נגדו, מחוז סצ'ואן - 17 באוקטובר 2005 שאנגחאי) היה סופר ומתרגם סיני, בצעירותו פעיל אנרכיסט וחסיד נלהב של השפה אספרנטו. כיהן כיושב ראש השלוחה הסינית של מועדון ה-PEN ובשנים 1985–2005 היה יושב ראש איגוד הסופרים הסינים. כיהן גם כסגן יושב ראש הוועידה הפוליטית המייעצת של העם של הרפובליקה העממית של סין בססיות השישית-העשירית שלה[דרושה הבהרה]. אחת מיצירותיו החשובות ביותר הייתה הרומן האוטוביוגרפי "המשפחה" (家 ). גבוריו -דמויות חצויות בין דרישות המסורת והמשיכה למהפכה. "מעטים תיארו כמו בה ג'ין את היסוסי הלב ולבטי האהבה" (פול באדי)[1] בה ג'ין נחשב לאחד מחשובי הסופרים הסינים במאה ה-20. יצירתו כוללת 26 כרכים ותרגומיו - 10 כרכים.
ביוגרפיה
ילדות וצעירות
בה ג'ין נולד ביום ה-19 של החודש העשירי של שנת ה-30 של עידן גאונגשו. זמן רב לא ידע הסופר בצעירותו מהו תאריך הלידה הנכון לפי לוח השנה הגרגוריאני. לפי החישוב המקובל מדובר ב-24 בנובמבר 1904[2]. הוא נולד בעיר צ'נגדו שבמחוז סצ'ואן ושמו בלידה היה לי יאו-טאנג. לי היה בן למשפחה משכילה ואמידה של בעלי אחוזות.
הסב מצד האב שלט ביד רמה בבית שבו התגוררו בני חמשה דורות. אווירת הבית הייתה מחניקה עבור לי הצעיר, בדומה למה שתיאר ברומן שלו, "המשפחה" .אימו לימדה אותו לקרוא ולכתוב, ומאוחר יותר התחנך אצל מורים פרטיים בבית. איבד בנעוריו את אחותו ובגיל 10, בשנת 1914, התיתם מאמו וכעבור שלוש שנים גם מאביו. אחיו הבכור התאבד.
אחרי מות סבו בשנת 1917 פרצו במשפחה מאבקי מנהיגות שהסתימו בניצחון אחד הדודים וללי התאפשר להיפתח אל העולם. על החינוך המסורתי העדיף את קריאת הרומן "חלום הביתן האדום" וקריאת כתבי עת כמו "השבועון" ו"הנוער החדש" שבהם התוודע לרעינות החדשים של התקופה. קרא ספרים רבים והוקסם על ידי הגותם של מנהיגים אנרכיסטים כמו מיכאיל באקונין, פיוטר קרופוטקין ואמה גולדמן. הושפע עמוקות על ידי הפמפלט של קרופוטקין "קריאה אל הנוער" אותו קרא בגיל 15. כמו כן ראה באמה גולדמן את "אמו הרוחנית" והתכתב איתה לאורך שנים רבות. לימים אימץ את שם העט שלו "בא ג'ין", יש אומרים, מתוך מעין הכלאה של השמות "באקונין" ו"קרופוטקין". לימים הכחיש שהתחלת שמו זה קשורה לבאקונין וסיפר שהיא באה משמו של אזרח סיני, בא אנ-בו, שהכיר בצרפת. ייתכן כי אמר זאת מכיוון שבעיני הקומוניסטים הפך באקונין לדמות מגונה, להבדיל מקרופוטקין, שנודע גם כמדען.
בשנת 1920 נרשם לי יחד עם עוד אח גדול ממנו, ל"בית הספר להתמחות בשפות זרות " (成都外語專門學校 / 成都外语专门学校 Chéngdū Wàiyǔ Zhuānmén Xuéxiào) בעיר הולדתו, על מנת ללמוד בעיקר את השפה האנגלית. רכש שם גם יסודות של השפה הצרפתית. בבית הספר היה לי מעורה בהקמת העיתון הספרותי "הסהר" וכתב בו מספר שירים בחרוזים חופשיים. הצטרף גם לארגון אנרכיסטי בשם "חברת השוויון", בו נמנה עם חבריו החשובים והפיץ חוברות תעמולתיות שלו. בשנת 1921 פרסם את מאמרו הראשון "איך להקים חברה חופשית ושוויונית באמת?"
כעבור שלוש שנים עבר לשאנגחאי ואחר כך לנאנג'ינג על מנת ללמוד באוניברסיטת דרום-מזרח של ננקינג (אוניברסיטת דונגנאן). עשה זאת בעיקר כדי להימלט מפני המנהגים הפאודליים (פנגג'יאן) של משפחתו. עקב מחלה הפסיק את לימודיו באוניברסיטה[3]. למד למשך שנה את השפה אספרנטו והשתתף בשביתות שאורגנו על ידי חוגים סוציאליסטים. במקביל נשאר פעיל בתנועה האנרכיסטית וכתב פמפלט על "המרטירים האנרכיסטים משיקגו".
בצרפת 1928-1927
בינואר 1927 נסע על חשבונו לצרפת במחשבה ללמוד כלכלה וצרפתית. שהה בהתחלה בפריז, בה מצא את עצמו נוכח בוויכוחים פנימיים שבחוגים האנרכיסטים. בבירת צרפת סבל מעוני ובדידות. התגורר ברובע החמישי, שלושה חדשים ברחוב בנוויל (rue Banville), אחר כך ברחוב טורנפור (rue Tournefort). תיאר את חייו באותם ימים כמשעממים וחד-גוניים. אחרי הצהרים נהג לטייל בגני לוקסמבורג ובערבים למד צרפתית באליאנס פראנסז. קריאה יצירותיהם של וולטר, ז'אן-ז'אק רוסו, ויקטור הוגו, אמיל זולה[1] ואחרים, גם הספרות הרוסית עשו עליו רושם עמוק שהשפיע על דרכו כסופר. בפריז נחקקו בזיכרונו הפסל של רוסו (עליו ידע מכתבי לב טולסטוי שהיה "המצפון של המאה ה-18") בפנתאון, נהר הסן וצלילי הפעמונים של קתדרלת נוטרדאם. "באביב 1927", כתב, "גרתי בדירה בקומה ה ברובע הלטיני, מגורים קטנים מלאי גז וריח בצל. הייתי בודד, הרגשתי כאבים, ואור השמש הקרין חזק בחדרי; התגעגעתי למולדת ולמשפחה". עבר אחר כך לגור בכפר שאטו-טיירי. מצרפת התכתב עם אמה גולדמן ועם מקס נטלאו, פגש את אלכסנדר ברקמן. תרגם לסינית את ה"אתיקה" של קרופוטקין וכתבים אנרכיסטים אחרים. אחרי שקרא בהתרגשות על השתלשלות פרשת דרייפוס והעריץ את מאבקו של זולא לתיקון העוול, נסער מאוד בה ג'ין ממשפטם של הפועלים האנרכיסטים האיטלו-אמריקאים סאקו וונצטי והשתתף באופן פעיל במאמצים למען שחרורם מהכלא. ונצטי התרגש ממכתביו ושלח לו חבילה של ספרים אנרכיסטים. התכתבותם הקצרה הפסיקה עם הוצאתו להורג של ונצטי יחד עם סאקו ב-23 באוגוסט 1927. מאוחר יותר, בשנת 1932 כתב בה ג'ין סיפור קצר בשם "הכיסא החשמלי" כמחווה לזיכרונם. כמו כן תרגם לסינית את האוטוביוגרפיה של ונצטי, תחת הכותרת "סיפור חייו של פרולטר"[4].
שובו לסין. השנים בשאנגחאי
פעילותו בשנות ה-1940-1930
בקצת יותר מעשרים שנה חיבר בה ג'ין 20 רומנים. בצרפת בשנת 1928 כתב את הרומן הראשון "הרס" ("מיוואנג") אותו פרסם עם שיבתו לסין בשם העט שהפך למפורסם - בה ג'ין. הספר, שפורסם ב-1929 כסדרת פרקים במגזין הספרותי החשוב Fiction Monthly או "הנובלה המאוירת" זכה להצלחה רבה שחיזקה את החלטתו לבחור בקריירה של סופר. באוגוסט 1928 חזר לסין. במשך עשור עבד בה ג'ין כעורך בכמה בתי הוצאה לאור ומגזינים, . באותן השנים חיבר בה ג'ין (תוך ארבע שנים) הרבה מהרומנים החשובים: "המשפחה" (1931), "טרילוגיית האהבה:"הערפל" (1931), "הגשם" (1933) "הברק" (1935), את הנובלות "סתיו באביב" ו"חלום בים". כתב בהמשך גם את קובץ הסיפורים הקצרים "הפריה" ("מנגיה") ועוד כתבי פרוזה כמו "הנקמה" (פוצ'או") כשנתיים בשנים 1934–1935 חי הסופר ביפן. שם סיים את ספריו "אלים, רוחות ובני אדם" (שן, גוי, ז'ן") ו"רשימות". בה ג'ין התמסר גם למפעל תרגומים מרשים - שבלט בו תרגום כתבי הנסיך קרופוטקין - "כליל כתבי קרופוטקין" (Kelupaotejin quanji) בשנת 1930 פרסם את הספר הפוליטי התאורטי היחיד שלו "מקפיטליזם אל האנרכיזם" (Cong zibenzhuyi dao annaqizhuyi) שהוא למעשה מעין העתקה לסינית של ספר מאת אלכסנדר ברקמן משנת 1929 - שהופיע בשתי גרסאות: "מהו האנרכיזם הקומוניסטי?" (? What is Communist Anarchism) ו"עכשיו ואחר כך:האלפבית של האנרכיזם הקומוניסטי" (Now and After : The ABC of Communist Anarchism)
ימי מלחמת סין–יפן השנייה
בשנת 1937 כשפלשו היפנים לסין, עזב בה ג'ין זמנית את שאנגחאי ועבר לגווילין, אחר כך לצ'ונגצ'ינג. בחזרתו לשאנגחאי השתתף בהתנגדות האינטלקטואלים לכיבוש היפני והיה במרץ 1938 לאחד ממנהיגי "איגוד ההתנגדות הכלל-סינית לאויב בחוגים הספרותיים והאמנותיים". תוך כדי העבודה במגזין 'נאהאן" (זעקות) (ששינה מאוחר יותר את שמו ל"פנגהואו" - ("משואות") לקח הסופר חלק בתעמולה נגד הפלישה ביפנית, יחד עם מאו דון. בשנים 1938–1949 ניהל בה ג'ין את ההוצאה לאור "פינגמינג" (平明出版社 Píngmíng Chūbǎnshè) עסק רבות בהפצת מידע על מה שקרה באותה תקופה בספרד (מלחמת האזרחים בספרד), בשורה של חוברות שפורסמו באותה הוצאה לאור בסדרת מחקרים על "השאלה הספרדית", בין היתר - טקסטים מאת רודולף רוקר, אוגוסטין סוכי ("אירועי מאי בברצלונה", 1937), אלברט מיניך ( יומנו של מתנדב בינלאומי' - 1939) וקרלו רוסלי. בה ג'ין פרסם גם גרסאות סיניות לקובצי הרשימות מטעם שרותי התעמולה הרשמיים של הפדרציה האנרכיסטית האיברית CNT-FAI - יצירות מאת אלפונסו דניאל רודריגס קסטלאו או מאת חוזה לואיס ריי וילה, המכונה "סים".
בשלבים האחרונים של המלחמה השלים בה ג'ין את טרילוגיית "הנחשול" שחלקה הראשון היה "המשפחה", ושכללה אחר כך את "האביב" (1938} ו"הסתיו" (1940). טרילוגיה זו הייתה הכרוניקה של משפחת גאו המורחבת מצ'נגדו שהדגם שלה היה משפחת הסופר עצמו. לפי דמות אחיו הבכור שבמציאות התאבד אחרי שחווה באופן טראומתי את תפקיד ראש המשפחה אחרי מות הסב הרודן, בנה בה ג'ין את דמות גבור הרומן ג'ואשין שניצל בספר דרך האהבה. הגיבור ג'ואהוי הוא ה"אלטר אגו" של הסופר. דרכו הקורא נחשף לתופעות ההתחדשות הפוליטית והתרבותית של החברה הסינית[4]
ב-8 במאי 1944 בעיר גוויאנג התחתן בה ג'ין עם צ'ן יונג'ן (1972-1921), מתרגמת, הידועה בשם העט שיאו שאן ((蕭珊 / 萧珊). נולדו להם שני ילדים:בת בשם לי שיאו לין (ילידת 1945) ובן - לי שיאו טאנג (יליד 1950). בשנת 1945 אחרי תבוסת יפן ובמשך מלחמת האזרחים בין הקומוניסטים בראשות מאו דזה-דונג ומפלגת הקואומינטנג בראשות צ'יאנג קאי שק, המשיך בה ג'ין לכתוב. כמה מיצירותיו המוערכות ביותר - הסיפורים "גן המנוחה" (1944), "המחלקה ד'" (1946) ו"לילות קרים" שהצטיין בניתוח הפסיכולוגי של האהבה[4] (1947) פורסמו באותה תקופה.
ימי השלטון הקומוניסטי
נציג הממשלה
בה ג'ין הפסיק לכתוב ספרות יפה אחרי ניצחון הקומוניסטים במלחמת האזרחים והקמת הרפובליקה העממית של סין, והתרכז בחיבור כתבי עיון. הפסיק את התכתבותו עם אנרכיסטים מחו"ל ובלי להצטרף למפלגה הקומוניסטית הסתגל לכללי המשטר החדש והעמיד את קולמוסו לשרותו. בשנת 1953 נבחר לסגן יושב ראש של איגוד הסופרים הסינים ובשנת 1958 נבחר ליושב ראש השלוחה של שאנגחאי של האיגוד. בשנים 1954 ו-1958 נבחר כנציג סצ'ואן לאספה העממית הלאומית. ניהל כמה כתבי עת, ביניהם המגזין "שואו הואו" ("יבול"). ערך כמה מסעות רשמיים בחו"ל: בפולין, ברית המועצות, צפון וייטנאם, צפון קוריאה וביפן. ב-1955 השתתף במסע הגינוי שאורגן על ידי המפלגה נגד הסופר הו פנג, שנאסר בין השנים 1955–1979. אחרי שעצר מאו דזה-דונג את ההפשרה שבימי מערכת מאה הפרחים והחליף אותה ב"מסע נגד הימין", גויס גם בה ג'ין לגינויים הפומביים נגד סופרים כמו דינג לינג, אי צ'ינג (אביו של הצייר אי ווייוויי), או פנג שואה פנג שהוגלו לכפרים במנצ'וריה . בשנים 1958–1962 פורסמו 14 כרכים של יצירותיו (Ba Jin wenji). בהערה לכרך 10 התכחש בה ג'ין לעברו האנרכיסטי.
תקופת המהפכה התרבותית
בשנות מהפכת התרבות בסין, כמו רבים מהאינטלקטואלים הסינים, נרדף בה ג'ין בתור "אנטי-מהפכן" וסבל מהתנכלויות. ב-20 ביוני 1968 הועמד בפני סוג של משפט פומבי ובינואר 1970 נשלח לפנגשיאן, על יד שאנגחאי, ל"בית הספר לעסקנים 7 במאי" לחינוך מחדש. הורשה לצאת משם בספטמבר 1972 אחרי מות אשתו. אשתו, שיאו שאן, מתה אחרי שנשלל ממנה טיפול רפואי וגורלה היווה טראומה קשה עבור הסופר האלמן. הכתיבה המקורית נאסרה עליו והוא התמסר לעבודות תרגום. תרגם, בין השאר, מכתבי איוואן טורנייב ואלכסנדר הרצן. בשנת 1975 הוצעה מועמדותו לפרס נובל.
אחרי מות מאו
אחרי מות מאו בשנת 1976 והדחת כנופיית הארבעה, בשנת 1977 טוהר שמו ומעמדו הוחזר. נבחר לכמה תפקידים ממלכתיים חשובים, לרבות בתחום הספרות - והיה החל משנת 1981 יושב ראש איגוד הסופרים הסינים. ב-1978 נבחר לחבר בוועד הקבוע של הססיה החמישית של האספה הלאומית של נציגי העם[4], ובשנת 1983 נבחר לסגן יושב ראש "הוועידה הפוליטית המייעצת של העם הסיני". התאפשר מחדש לנסוע לחו"ל, לצרפת, שווייץ, שוודיה ויפן והתקבל שם במחוות כבוד. צרפת העניקה לו את התואר "מפקד לגיון הכבוד". בשנים 1978–1986 כתב סדרת 150 מסות "בנוצת הקולמוס (Suixianglu) שבהן שיקף את תקופת המהפכה התרבותית בצורה כנה וכואבת ודרש הקמת מוזיאון של המהפכה התרבותית כאות אזהרה לדורות הבאים. הרהר גם על משטר הפוליטי שהביא אותו להצטרף למערכות נגד עמיתים סופרים. בה ג'ין המשיך לדבר בשפת האספרנטו ולעודד את קידום הפצתה ובשנות ה-1980 היה לסגן יושב ראש "הליגה הסינית לאספרנטו". ההוצאה לאור "סאן ליאן" פרסמה בשנת 1988 קובץ כתביו בשפת האספרנטו ותרגומים מאספרנטו לסינית Elektitaj Tradukoj de Bakin השתתף בכנס לאספרנטו בסטוקהולם בשנת 1980 ובבייג'ינג ב-1986. נבחר לחבר וועד הכבוד של האיגוד העולמי לאספרנטו.
בשנת 1987התחילה להתפרסם מהדורה של כלל כתביו ב-26 כרכים, האחרון בשנת 1994. ב-1991 "ספר המלים החיות" כלל את כלל כתביו שלאחר המהפכה התרבותית. ב-1997 פורסמו כלל תרגומיו של בה ג'ין .
אחרי סבל ממושך ממחלת פרקינסון, היה לחולה סיעודי קשה ואושפז תקופה ארוכה[5]. נפטר מסרטן בשאנגחאי באוקטובר 2005 בגיל 101 . אפר גופתו פוזר מעל ים סין יחד עם אפר גופת אשתו.
ציטוטים
מטרתי היחידה היא לצייר את החיים
בעיני יש רק אלהים אחד, האנושות. לה אני מתכונן להקדיש את כל מאמצי
(ציטוט ממכתב שכתב הסופר בגיל 22 והמופיע במסתו "זיכרונות על חיי היצירה", אוקטובר 1935) [6]
פרסים ואותות הוקרה
- 1972 - עיטור הידידות בין העמים (ברית המועצות)
- מרץ 1982 - פרס דנטה אליגיירי (איטליה)
- מאי 1983 - עיטור לגיון הכבוד של צרפת בדרגת מפקד
- 1984 - תואר דוקטור לשם כבוד של האוניברסיטה הסינית של הונג קונג
- 1985 - חבר לשם כבוד של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולספרות
- 1990 - מדליית העם הסובייטי (ברית המועצות)
- יולי 1990 - פרס התרבות האסייתית של פוקואוקה (יפן)
הנצחה
- לזכרו נקרא האסטרואיד 8315 "בה ג'ין"
יצירותיו
בה ג'ין כתב רומנים, נובלות, סיפורים קצרים ומאמרים ומסות. כמו כן עשה תרגומים רבים מאוד. כלל יצירותיו פורסמו בשנים 1986–1994 ב-26 כרכים (巴金全集 - בה ג'ין צ'ואנג'י). כלל תרגומיו (巴金译文全集 בה ג'ין ייוון קואנג'י) פורסמו ב-10 כרכים (1997)
רומנים ונובלות
- (הרס) (Miewang, 灭亡) 1928 ,
- (השמש המת) (Siqu de taiyang 死去的太阳), 1931
- (טרילוגיית האהבה) (爱情的三部曲) : הערפל (Wu 雾, 1931), הגשם (Yu 雨, 1933), הברק (Dian 电, 1935) עם האפילוג "הרעם"
- (החלום בים:ספר ילדים עבור נערה) (Hai di meng 海的梦), 1932
- (הסתיו באביב) (Chuntian li de qiutian 春天里的秋天), 1932
- ("כורי האנטימון" או "הכורים") (Shanding 砂丁), 1933
- (הפריה" ) (Mengya 萌芽), 1933
- (החיים החדשים) (Xinsheng, 新生), 1933 - המשך ל"הרס"
- (טרילוגיית "הנחשולים) (激流三部曲) : (המשפחה) (Jia 家, 1933), אביב (Chun 春, 1938), סתיו (Qiu 秋, 1940)
- (פגודת החיים הארוכים) (Changsheng ta 长生塔), 1937
- '(לינה) (Lina 利娜), 1940
- (אש) (Huo 火), 3 כרכים, 1940, 1941 ו-1945
- (כוכבים)Stars 《星》 - דו-לשוני אנגלית -סינית
- (גן המנוחה) (Qiyuan 憩园), 1944
- (המחלקה ד') או (האולם המשותף) (Disi bingshi 第四病室), 1946
- (לילות קרים) (Hanye 寒夜), 1947
קובצי סיפורים
- (נקמה) (Fuchou ji 复仇集), 1931
- (האור ) (Guangming ji 光明集), 1932
- (הכיסא החשמלי) (Dianyi ji 电椅集), 1933
- (המשואה) (Mobu ji 抹布集), 1933
- (הגנרל) (Jiangjun ji 将军集), 1934
- (השקט) (Chenmo ji 沉默集), 1934
- (אלים, רוחות, בני אדם) (Shen - gui - ren 神·鬼·人集), 1935
- (כניסה למים) (Chenluo ji 沉落集), 1936
- (סיפור על שיער) (Fa de gushi 发的故事集), 1936
כתבי פרוזה וכחיבורי עיון
- Wuzhengfuzhuyi yu shiji wenti 无政府主义与实际问题, (האנרכיזם וסוגיות שימושיות) 1927 - יחד עם הווילין (וויי הווילין) וג'ון אִי (וו קגאנג) -
- Cong zibenzhuyi dao annaqizhuyi 从资本主义到安那其主义, (מהקפיטליזם אל האנרכיזם) 1930 (לפי אלכסנדר ברקמן)
- Haixing 海行, (מסע בים) 1932
- Lütu suibi 旅途随笔 (מסעותיי בקצה המכחול) 1934
- Ba Jin zizhuan 巴金自传, (אוטוביוגרפיה של בה ג'ין) 1934
- DiandI 点滴, (טיפות קטנות) 1935
- (וידויים מהחיים)
- Yi 忆 (זיכרונות) 1936
- Duanjian 短简, (רשימות קצרות) 1937
- Kongsu 控诉, (אני מאשים) 1937
- Meng yu zui 梦与醉 (החלום והשיכרון) 1938
- Lütu tongxun ,(מכתבים של נוסע) 1939
- Ganxiang 感想, (רשמים) 1939
- Heitu 黑土, (אדמה שחורה) 1939
- Wuti 无题 ,(בלי כותרת) 1941
- Long - hu - gou 龙·虎·狗, (דרקונים, טיגריסים וכלבים) 1941
- Huanhun cao 还魂草 (עשב החיים) 1942
- Feiyuan wai 废园外, (מחוץ לגן שנחרב) 1942
- Xiaoren, xiaoshi 小人小事, (אנשים פשוטים, עניינים לא חשובים) 1943
- Lütu zaji 旅途杂记, (רשמי מסע שונים) 1946
- Huainian 怀念 זיכרונות 1947
- Jingye de beiju 静夜的悲剧 הטרגדיה של הלילה השקט 1948
- Nacui sharen gongchang – Aosiweixin 纳粹杀人工厂—奥斯威辛 (אושוויץ:מפעל הרצח של הנאצים) 1951
- Huasha cheng de jieri 华沙城的节日—波兰杂记, (ימי חג בוורשה) 1951
- Weiwen xin ji qita 慰问信及其他, (מכתבי עידוד ואחרים) 1951
- Shenghuo zai yingxiongmen de zhongjian 生活书局在英雄们中间, לחיות בין גיבורים 1953
- Women huijian le Peng Dehuai silingyuan 我们会见了彭德怀司令员, (פגשנו את המרשל פנג דה הואי) 1953
- Baowei heping de renmen 保卫和平的人们, (מצילי השלום), 1954
- Da huanle de rizi 大欢乐的日子, (ימי שמחה) 1957
- Yiqie wanjiu shengming de zhandou —场挽救生命的战斗, (כל מאבק המציל חיים) 1958
- (Xinsheng ji 新声集), (קולות חדשים) 1959
- Youyi ji 友谊集 (ידידות) 1959
- Zange ji 赞歌集, (שיר הלל) 1960
- Qingtu bujin de ganqing 倾吐不尽的感情, (רגש נצחי ) 1963
- Xianliangqiao pan 贤良桥畔, (על גשר היין לואונג) 1964
- Dazhai xing 大寨行, (מסע אל הכפר דאג'אי) 1965
- Juehuo ji烟火集, (ניצוצות) 1979
- Suixiang lu 随想录, (בצפורן העט) 1978-86
לקריאה נוספת
- Magazine Littéraire nr.429, mars 2004 La Chine de Confucius a Gao Xingjian - - Angel Pino - Écrivains d'aujourdhui - Pa Kin le vétéran
- - ,, Paul Bady - Les quatre grands du siècle La Littérature chinoise dans Magazine littéraire Nr.242, mai 1987
p. 45
- Bonnie S. McDougall, Kam Louie : The Literature of China in the Twentieth Century, Columbia University Press 1999.
- Mira Lupeanu, Constantin Lupeanu - Postfață la romanul Familia de Ba Jin, Editura Univers, București, 1979
(מירה וקונסטנטין לופיאנו - אחרית-דבר לרומן "המשפחה" מאת בה ג'ין, בתרגומם לרומנית, הוצאה לאור "אוניברס", בוקרשט)
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
