יחסי אישות (הלכה)

יחסי אישות
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר שמות, פרק כ"א, פסוק י'
משנה	משנה, מסכת כתובות, פרק ה', משנה ה'
תלמוד בבלי	מסכת נדרים, דף כ עמוד ב
משנה תורה	ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א, הלכה ט' - טו
שולחן ערוך	שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כה ושולחן ערוך, אבן העזר, סימן עו
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות לרמב"ם, לאו רס"ב ספר החינוך, מצווה מ"ו
מקורות נוספים	אגרת הקודש המיוחסת לרמב"ן בעלי הנפש לראב"ד, שער הקדושה

”	חיבור האדם אל אשתו כראוי – [הרי הוא] בדמיון בריאת שמים וארץ... בניין העולם ויישובו, ונעשה בו שותף למעשה בראשית	“
– אגרת הקודש המיוחסת לרמב"ן, אות ב

יחסי אישות בהלכה, הם תשמיש המיטה בלשון חז"ל. בהלכה ישנה התייחסות למקום, לתדירות, לעיתוי, וכן לדיבור, למחשבה ולכוונה ביחסים אלו.

חיוב הלכתי

איש ואישה נשואים מחויבים זה לזה לקיום יחסי אישות, חוץ מזמן הנידות שבו הם אסורים זה על זה. מחויבותו של הבעל לקיום היחסים מכונה מצוות עונה, אך לפי ההלכה די בכוונתו לשמח את אשתו כדי להפוך אותם לדבר מצווה - גם כשאינו מחוייב מצד מצוות עונה. תדירות חובת קיום היחסים בהלכה נקבעת בהתאם למצבם של בני הזוג, כמו: ליל הכלולות, ליל טבילה, ליל שבת, חגים ומועדים, יוצא לדרך, שנה ראשונה, הריון, וכדומה. בהלכה ישנו טווח הנע בין תדירות יומית לדו שנתית, התדירות נקבעת בהתאם לעיסוקו של הבעל ושהותו בקרבת ביתו.

הכוונה

יחסה של היהדות ליחסי אישות, קשור מהותית ליחסה לצרכים גופניים בכלל, כמו אכילה, שתייה וכדומה. לפי האידאל, דברים אלו אמורים להעשות מתוך מטרה להיות בריא בגוף ובנפש כבסיס לעבודת הבורא, וכמאמר הפסוק: "צדיק אוכל לשובע נפשו". כך גם נפסק להלכה, והרמב"ם כותב כי האדם צריך לכוון כל מעשיו לידיעת הבורא ועבודתו, כך שכל צרכי הגוף ייעשו לשם בריאות הגוף והנפש כאמצעי לעבודת הבורא.

היהדות רואה את התשוקה ואת ההנאה ביחסי אישות בין בני זוג כאחד מדרכי קיום המצווה על ידי הבעל שמצווה לשמח את אשתו, אך דורשת שהכוונה מצד הבעל תהיה לקיים מצוות בוראו ולשמח את אשתו וכן מצוות אחרות התלויות בכך כמו מצוות פריה ורביה או הימנעות ממחשבות אסורות. השקפה זו נובעת מתוך גישה של קידוש החומר כשהוא נעשה בכוונה נכונה ובאופן של קדושה וצניעות. עם זאת, אין דעת חכמים נוחה מריבוי קיום יחסי אישות, הם קובעים שהם אינם גורמים להשקטת היצר אלא להיפך - לליבוי אש התאווה, והרמב"ן מכנה את המפריז בקיום יחסי אישות "נבל ברשות התורה".

מצוות עונה

חובת הבעל לקיים יחסי אישות היא מצווה מהתורה הנקראת מצוות עונה, ואי קיומה, אפילו בשל העדר יכולת, מחייב אותו לגרש את אשתו, אם זהו רצונה. מצוות עונה נגזרת מצורכי האישה ומיכולתו של הבעל; היא אינה תלויה במצוות פרייה ורבייה, ולכן חיובה אינו תלוי ביכולת האישה להרות מאותם יחסים.

חיוב לקיים יחסי אישות במינון שאין לגרוע ממנו מובא במשנה ובתלמוד, בספרות הפוסקים ובשולחן ערוך. זוהי המחויבות הבסיסית של האיש לאשתו על פי נוסח הכתובה. שיעור זה נקבע על פי האומדן המקובל להימצאותו של האיש בביתו בהתאם לעיסוקיו ועבודתו. לדוגמה: ספן היוצא לשיט למשך חודשים ארוכים, חייב רק פעמיים בשנה. לעומת זאת, אנשים העובדים בסמוך לביתם ומצויים כל יום בביתם, חובתם - פעמיים בשבוע, ואם עובדים בעיר אחרת ולא לנים בביתם במשך השבוע הם מחויבים לפעם אחת בשבוע. בשולחן ערוך נפסק שעונת תלמידי חכמים היא פעם אחת בשבוע, בליל שבת, כיון שבלילות החול צריכים לעסוק בתורה, שתורתם אומנותם. יש מהפוסקים שכתבו שבזמננו אין מי שנקרא "תלמיד חכם" לעניין זה, אך בכל זאת די לתלמיד חכם בפעם אחת בשבוע "משום שהתורה מתשת כוחו". אחרים כתבו שמי שיודע שהוא בבריאות טובה, מחוייב פעמיים בשבוע.

סירוב של אחד מבני הזוג לחיוב ההדדי, כרוך בקנס כספי שמוטל עליו, כפי שנתקן על ידי חז"ל. הכינוי לאשה המסרבת היא "מורדת על בעלה", ועונשה - שפוחתין מסכום הכתובה שבעה דינרין לשבוע, גם מורד על אשתו נקנס,

על פי בעל הטורים, בשנה הראשונה לאחר החתונה ישנו חיוב מיוחד במצוות עונה, והוא חייב בזה כל ימות השנה, ככתוב בספר דברים: "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח".

ריצוי

על הבעל לרצות ולפייס את אשתו קודם החיבור. וכן כתב רבי יעקב עמדין: "וכן צריך שיהא מיישב דעת אשתו ומשמחה ומכינה ומסעדה בדברים המשמחים את הלב כדי שתשיג את התאווה אליו בקדושה ובטהרת דמיונה כמו כן, וזה יהא ניכר בנשימתה ובעיניה, ואז יאהבו זה לזה ויהיו בניהם פיקחים...". כמו כן, כתב ברוקח (בראשית עמוד צא): "והאדם ידע את חוה אשתו, 'את' לרבות אהבות חיבוקין ונישוקין, שדרך לעשות לפני תשמיש". וכן כתב באגרות משה (אבן העזר ח"ד סו): "ענייני קורבה דחיבוק ונישוק הוא גם כן מחיובי עונה ומצווה דלשמח את אשתו". על פי קבלה, יש עניין בחיבוק ונישוק גם קודם המצווה וגם לאחר המצווה, ובשעת המצווה כדי לעשות שני מיני זיווגין עליון ותחתון.

על האישה להתקשט לפני בעלה, ולהרבות חשקו בשעת תשמיש. ואף רב חסדא הדריך את בנותיו כנאמר בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קמ עמוד ב וברש"י שם. חתניו של רב חסדא לא היו אנשים פשוטים, אלא היו גדולי הדור; רבא, רמי בר חמא, ומר עוקבא בר חמא.

חיבורים קדומים

בתקופת התנאים הועלתה על הכתב מסכת כלה. מסכת זו מכילה פרק אחד ארוך העוסק ברובו באופן הראוי לקיום יחסי אישות. למעשה, מסכת כלה היא החיבור היהודי הראשון שהתמקד ביחסי אישות. בתלמוד נכתבו הלכות רבות בנוגע ליחסי אישות, כמו כן, מובא בתלמוד תיאורים של התנהגות חכמי הדור בענין זה, על מנת ללמד את העם את ההתנהגות הנכונה ביחסי אישות.

עד תקופת הראשונים, מחמת הצניעות, ההדרכה העיקרית כיצד להתנהג בתשמיש המיטה, נמסרה בעל פה ובאופן אישי לחתן ולכלה. לא נכתב חיבור או ספר שמפרט ומקיף נושא זה בהרחבה. בתקופת הראשונים, מחמת ירידת הדורות, נוצר חוסר בהירות בנושא זה, והחלו להופיע החיבורים הראשונים שמציגים אותו בהרחבה. הראב"ד בספרו בעלי הנפש בתחילת שער הקדושה, כותב על בני דורו: "והוא (יחסי אישות) מהעניינים שרוב בני האדם נכשלים בהם... ועל זה ראיתי להציע בהם עד שיהיו פשוטים ומבוארים לכל דורשיהם". חיבור נוסף מזמן הראשונים הוא "איגרת הקודש", מכתב בעניין הנהגת יחסי אישות. האיגרת מיוחסת לרמב"ן, אך יחוסה מפוקפק, וככל הנראה חוברה על ידי ראשון-מקובל אחר.

לקריאה נוספת

ספרות חרדית

• רבי דניאל פריש, ספר קדושה וצניעות - בעניני קדושת הזיווג, ירושלים תשנ"ד.
• הרב משה אהרון שוחטוביץ, בנין הבית, ירושלים תש"ע - מאמרי הדרכה בעניין קדושת הבית היהודי.
• הרב יעקב שכנזי, שושנת העמקים, ירושלים תשס"ד - בעניין קדושת מצוות הבית.
• הרב ישראל אליהו וינטרוב, שהכל ברא לכבודו, בני ברק תשס"ו (נכתב על ידי תלמידו).
• הרב יצחק אייזיק סילבר, יסודות הבית וקדושתו, ירושלים תשס"ח.
• הרב רפאל מנחם שלנגר, משכן ישראל, ירושלים תש"נ - בענייני קדושת האישות.
• הרב נהוראי שמעונוב, במותר לו, תל אביב תשס"ח - בירור בענייני קדושה וטהרה.
• הרב חזקיהו אלכסנדר יצחק ארלנגר, בנין הבית על פי דרך התורה, הדרכה בענין קיום מצות הבית וביאור שער הקדושה להראב"ד, ירושלים תשע"ו

ספרות דתית לאומית

• הרב שלמה אבינר, עצם מעצמי - ענייני חיבור בין איש לאשתו, בית אל תשס"א (ראה אור לראשונה בירושלים תשמ"ד, ונכללו בו דברי הרבנית חנה טאו בפרק: הדרכות לכלות).
• הרב אלישיב קנוהל, איש ואשה - זכו שכינה ביניהם - פרקי הדרכה לחתן ולכלה, עין צורים תשס"ג.
• הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק, אדם וביתו: שש מסות על חיי המשפחה, ערכו דוד שץ ויואל ב' וולוולסקי, תרגם מאנגלית, אביגדור שנאן, ירושלים, תשס"ב.
• הרב אליעזר מלמד, שמחת הבית וברכתו, הוצאה פנימית למדריכי חתנים ומדריכות כלות, מכון הר-ברכה ה'תשע"ד.
• נעמי וולפסון, ודבק באשתו - פרקי לימוד להעמקת החיבור בין איש לאשתו, ירושלים תשס"ה.
• קובץ מאמרים מרבני ישיבת "שיח יצחק", ויקרא את שמם אדם - זוגיות ומשפחה ממבט יהודי חדש, אפרתה תשס"ה.
• יהודה לוי, איש אשה ומשפחה - מודרנה מול מסורת/שיחרור מול חירות, בית אל 2001.
• רן דוד כלילי, הדריכני באמתך - ספר הכשרה, הכוונה והרחבה להדרכת חתנים, מעלה אדומים תש"ע.
• אברהם שמואל קטן, לדעת לאהוב - על יחסי האישות לאור היהדות, ירושלים תשע"ג.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0