בירסה
הבירסה (בלטינית: Byrsa) הייתה מצודה מוקפת חומה ששכנה מעל הנמל בקרתגו הבירסה שימשה בעת העתיקה כמרכז התרבותי והחברתי של קרתגו.
היסטוריה
לפי ורגיליוס מקורו של השם "בירסה" במילה היוונית "βυρσα" (בקירוב - "וירסא") שמשמעה בקר או רפת[1] [2]. השם ניתן למקום בהקשרה של האגדה אודות השור שאת עורו ביתרה המלכה דידו כדי לסמן את גבולות עירה העתידית. הסבר זה הופיע יחד עם האגדה בתקופה ההלניסטית, וייתכן שאת מקור שמה האמיתי של הגבעה יש לחפש במילה שמית כמו "בוסטרה" שמשמעה "שיפוע" או "בוסרה", היינו "מבצר".
לפי סטראבון שמשה בירסה כאקרופוליס מיושב בצפיפות במרכזה של העיר:
סופה של הבירסה במלחמה הפונית השלישית היה גם סופה של קרתגו הפונית, ומתיאוריו של אפיאנוס את האירוע ניתן ללמוד על אופיו של המקום:
"העריקים הרומים, כ-900 במספר... נמלטו אל מקדש אסקלפיוס עם עזרובעל ואשתו ושני ילדיהם. כאן יכלו להתגונן משך זמן רב אף שהיו מועטים במספרם, בזכות גובהו וטבעו הסלעי של המקום, אשר בעת שלום הוליכו אליו שישים מדרגות".[5]
ראש הגבעה שוטח לחלוטין בידי הרומאים, בעיקר ממניעים פוליטיים ובמטרה להרוס לחלוטין את שרידיו של המרכז המדיני והדתי של העיר הפונית[6]. תחת המבנים שהרסו הקימו הרומאים כיכר ענקית בשטח של 13,000 מ"ר וסביבה בנו את מבני הפורום של הקולוניה, גם זאת ממניעים פוליטיים גרידא שמטרתם הייתה להפגין לראווה את גדולת האימפריה הרומית ואת כוחה.
בעקבות המסורת לפיה לואי התשיעי, מלך צרפת מת ונקבר במקום במהלך מסע הצלב השמיני בשנת 1270, הוקמה על הגבעה קפלה בשנת 1830, אף ששרידיו של המלך המנוח הועברו לצרפת. מאוחר יותר, בסוף המאה ה-19, הוקמה במקום קתדרלה נאו-ביזנטית שהוקדשה ללואי ה"קדוש", ואשר העניקה לגבעה שם נוסף - "גבעת לואי ה"קדוש"" (colline saint Louis).
החפירות הראשונות במקום התקיימו בשנת 1859 על ידי שארל בלה (Charles Ernest Beulé) שחשף את האפסיסים הקרויים על שמו. חפירות נוספות התקיימו ב-1880 וכן החל מ-1923 עד סוף שנות השלושים של המאה ה-20. מאז הכרזת המקום כאתר מורשת עולמית, מבוצעת עבודת המחקר באתר על ידי שני צוותים צרפתיים המטפלים בנפרד בשרידים הפוניים ובשרידים הרומיים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ איניאידה I, 367
- ^ Historiae Iustini Liber XVIII
- ^ הוא האליל אשמון הפיניקי
- ^ סטראבון 17, 3, 14
- ^ אפיאנוס, ליביה, 130
- ^ סרז' לנסל, "קרתגו", הוצאת פיארד, פריז, 1992, עמ' 69
