בסיס חיל האוויר קדנה

בסיס חיל האוויר קדנה
Kadena Air Base
	בסיס חיל האוויר קדנה מהאוויר
נתוני השדה
סוג השדה	צבאי
תקופת הפעילות	1945–הווה (כ־81 שנים)
בעלים	פיקוד כוחות ארצות הברית ביפן
משרת את	כוחות האוויר של ארצות הברית בגזרת האוקיינוס השקט
מסלולי טיסה
	(למפת יפן רגילה) טוקיו אוסקה סאפורו סנדאי ניאיגטה פוקואוקה נהה ד.; קו.; צ.; קו.; סין רוסיה ים יפן האוקיינוס; השקט; DNA

בסיס חיל האוויר קדנה (באנגלית: Kadena Air Base) הוא בסיס של חיל האוויר של ארצות הברית, השוכן בתחומי העיירות קדנה וצ׳טאן ובעיר אוקינאווה שבמחוז אוקינאווה, יפן. בשל מיקומו האסטרטגי נהוג לכנותו "אבן הראשה של האוקיינוס השקט" (Keystone of the Pacific). הבסיס ממוקם כ־650 קילומטרים מחופי סין וכ־770 קילומטרים משנגחאי, אחד המרכזים הכלכליים המרכזיים של סין.

בקדנה מוצבות יחידות מרכזיות של חיל האוויר האמריקאי, ובהן 18th Wing, 353rd Special Operations Wing, יחידות סיור ומודיעין, וכן הגדוד הראשון של רגימנט ההגנה האווירית הראשון. בנוסף פועלות בבסיס יחידות משויכות נוספות. למעלה מ־20,000 אנשי צבא אמריקאים, בני משפחותיהם ועובדים יפנים מתגוררים או עובדים בתחומי הבסיס. קדנה נחשב לבסיס חיל האוויר האמריקאי הגדול והפעיל ביותר במזרח אסיה.

היסטוריה

חברת בנייה מקומית השלימה את הקמתו של מנחת קטן בשם נאקה היקוג'ו (Naka Hikojo), או יארה היקוג'ו (Yara Hikojo), זמן קצר לפני הפלישה לאוקינאווה ב־1 באפריל 1945, שנודעה בשם מבצע ICEBERG. המנחת הוקם בסמוך לכפר הריוּקיואני קדנה, והיה אחד היעדים הראשונים של הארמייה העשירית של צבא ארצות הברית עם תחילת הפלישה. השדה נכבש ואובטח שעות ספורות לאחר הנחיתות הראשוניות. הכוחות האמריקאיים מצאו מסלול באורך 1,500 מטרים, מצופה אלמוגים, נטוש ופגוע קשות. מהנדסי צבא ארצות הברית החלו מיד בעבודות למילוי המכתשים ולביצוע תיקונים נוספים; עד רדת החשכה ניתן היה להשתמש במסלול לנחיתות חירום בלבד. שמונה ימים לאחר מכן, ולאחר שהוסף ציפוי אלמוגים בעובי שמונה אינץ', הפך השדה למבצעי באופן מלא. עד אוגוסט 1945 נסלל מסלול נוסף, והמסלול הקיים הוארך כדי לאפשר את הפעלתן של מפציצים כבדים.^[1]

בסיס חיל האוויר קדנה שימש בראשיתו כבסיס למטוסי קרב ולמפציצים בינוניים. כנף ההפצצה ה־316 הייתה היחידה הראשונה שהופקדה על הפעלת הבסיס. הכנף הוכפפה לחיל האוויר השמיני בפיקודו של לוטננט־גנרל ג'ימי דוליטל, שמפקדתו הוקמה בבסיס קדנה ביולי 1945. ב־15 באוגוסט 1945 הכריז נשיא ארצות הברית הארי ס. טרומן על סיום הפעולות ההתקפיות נגד יפן. הכניעה הרשמית של הכוחות היפניים באיי ריוקיו התקיימה ב־7 בספטמבר 1945, בטקס שנערך בבסיס קדנה, ובו קיבל הגנרל ג'וזף ו. סטילוול את הכניעה בנוכחות הגנרל דוליטל.

כנף ההפצצה ה־316 נותרה בבסיס קדנה והוכפפה לדיוויזיית האוויר הראשונה עד לפירוקה בשנת 1948. ב־1 בדצמבר 1948 עברה אל הבסיס הארמייה האווירית ה־13. כאשר זו עברה בשנת 1949 לבסיס קלארק שבפיליפינים, הפכה הארמייה האווירית ה־20 ליחידת האם בבסיס קדנה. מתום מלחמת העולם השנייה ועד לפרוץ מלחמת קוריאה תמך הבסיס בפעילות ובהכשרת מטוסי מפציצים מסוג B-29 וביחידות סיור. ב־27 ביוני 1950, יומיים לאחר פלישת צבא קוריאה הצפונית, עברה קבוצת ההפצצה ה־19 מבסיס אנדרסן שבגואם אל קדנה. מטוסי הקבוצה הגיעו במהירות, עוד בטרם הסתיים החודש. באוגוסט 1950 עברה קבוצת ההפצצה ה־307, בפיקוד פיקוד האוויר האסטרטגי, משדה מקדיל שבפלורידה לקדנה, והרחיבה את מערך מפציצי ה־B-29 שפעלו מן הבסיס.^[1]

חתימת הסכם שביתת הנשק בקוריאה ב־27 ביולי 1953 הביאה ליציאת מטוסי ה־B-29 מקדנה בהדרגה. עד אוקטובר 1954 עזב אחרון המפציצים את האי אוקינאווה. בנובמבר 1954 עברה לבסיס כנף הקרב־הפצצה ה־18 מהרפובליקה של קוריאה, והביאה עמה שתי טייסות מצוידות במטוסי F-86 סייבר. בתוך חודשים אחדים הצטרפה אליה טייסת שלישית מבסיס קלארק.

המבנה הארגוני של בסיס קדנה עבר שינויים רבים במהלך 56 השנים שלאחר מכן. יחידות שונות שימשו כיחידות מארחות בבסיס, החל מגדוד הקרב ה־13 של הדיוויזיה ה־7 של צבא ארצות הברית, שפעל במקום בין 2 באפריל ל־4 בספטמבר 1945. אחריו פעלה כנף ההפצצה ה־316 בין 5 בספטמבר 1945 ל־31 בדצמבר 1949. החל מ־1 בינואר 1950 ועד 30 באפריל 1955 נשאה כנף בסיס האוויר ה־6332 באחריות להפעלת הבסיס. ב־1 במאי 1955 נערכה הרה־ארגון משמעותי ראשון בחיל האוויר של ארצות הברית, במסגרתו קיבלה כנף הקרב־הפצצה ה־18 את תפקיד היחידה המארחת עד 31 בינואר 1957.

ב־1 בפברואר 1957 הועבר קבוצת בסיס האוויר ה־18 מכנף ה־18 לדיוויזיית האוויר ה־313, ונטלה על עצמה את אחריות הבסיס. ב־1 באוקטובר 1957 הפכה כנף בסיס האוויר ה־6313, בפיקוד דיוויזיית האוויר ה־313, ליחידה המארחת עד 9 בדצמבר 1964. לאחר מכן שימשה קבוצת התמיכה הקרבית ה־824, אף היא תחת הדיוויזיה ה־313, כיחידה מארחת במשך קרוב לעשור. היחידה האחרונה ששימשה כיחידת אם בבסיס הייתה כנף הקרב הטקטית ה־18, שקיבלה את האחריות ב־1 באוקטובר 1974. אף ששמה של הכנף השתנה במהלך השנים, היחידה המארחת נותרה למעשה אותה יחידה במשך 26 השנים האחרונות.^[1]

פריסה

חיל האוויר החמישי של ארצות הברית

18th Wing (כנף מארחת)

מפקדת הכנף ה־18
טייסת הכספים ה־18
קבוצת המבצעים ה־18
- טייסת הפינוי האווירי הרפואי ה־18
- טייסת התמיכה המבצעית ה־18
- טייסת החילוץ ה־31
- טייסת החילוץ ה־33 – מסוקי HH-60G Pave Hawk
- טייסת השליטה האווירית ה־623
- טייסת התדלוק האווירי ה־909 – KC-135R Stratotanker
- טייסת הבקרה והשליטה האווירית ה־961 – E-3B/C Sentry
קבוצת ההנדסה האזרחית ה־18
- טייסת ההנדסה האזרחית ה־18
- טייסת ההנדסה האזרחית ה־718
קבוצת האחזקה ה־18
- טייסת אחזקת המטוסים ה־18
- טייסת אחזקת רכיבים ה־18
- טייסת אחזקת ציוד ה־18
- טייסת החימוש ה־18
- טייסת אחזקת המטוסים ה־718
קבוצת הרפואה ה־18
- טייסת רפואת תעופה וחלל ה־18
- טייסת רפואת השיניים ה־18
- טייסת התפעול הרפואי ה־18
- טייסת התמיכה הרפואית ה־18
קבוצת התמיכה במשימה ה־18
טייסת ההתקשרויות ה־18
טייסת התקשוב ה־18
טייסת התמיכה בכוח האדם ה־18
טייסת המוכנות הלוגיסטית ה־18
טייסת כוחות הביטחון ה־18
טייסת התמיכה ה־718

כמו כן פועלת בבסיס טייסת הדואר האווירי של פיקוד כוחות האוויר הפסיפי.

פיקוד המבצעים המיוחדים של חיל האוויר של ארצות הברית

353rd Special Operations Wing

טייסת המבצעים המיוחדים ה־1 – MC-130J Commando II
טייסת המבצעים המיוחדים ה־21 – CV-22B Osprey (מוצבת בבסיס יוקוטה)
טייסת הטקטיקות המיוחדות ה־320
טייסת התמיכה במבצעים מיוחדים ה־353
טייסת אחזקת מטוסי המבצעים המיוחדים ה־353
טייסת אחזקת מטוסי המבצעים המיוחדים ה־753

פיקוד התובלה של חיל האוויר של ארצות הברית

המרכז המשלחתי של חיל האוויר
כנף מבצעי הניידות האווירית ה־515
- קבוצת מבצעי הניידות האווירית ה־515
- טייסת הניידות האווירית ה־733 (GSU)
כנף התובלה האווירית ה־374
טייסת הסיור המשלחתית ה־319 – MQ-9 Reaper