בעיית הידיים המלוכלכות
בעיית הידיים המלוכלכות היא שאלה מוסרית-פוליטית הנוגעת למצבים שבהם מנהיגים עומדים בפני דילמה אם לבצע מעשים לא-מוסריים, או אף פסולים מבחינה מוסרית, כדי להשיג תכלית מוסרית גבוהה יותר – למשל הצלת חיי קהילה פוליטית, מניעת אסון חברתי, או שימור סדר חברתי בסיסי. השאלה המרכזית היא האם, ובאילו תנאים, למנהיג מותר או אף חובה "ללכלך את ידיו" לשם השגת מטרה הכרחית.
הדיון הפילוסופי על ידיים מלוכלכות
הדיון המודרני בבעיית הידיים המלוכלכות התעצם בעקבות כתביהם של הפילוסוף וההוגה הפוליטי האמריקאי מייקל וולצר ושל הוגים נוספים.[1] מקור הביטוי הוא במחזהו של ז'אן-פול סארטר "ידיים מלוכלכות" משנת 1948, שבו אומר אחד הגיבורים, הודרר, כי ידיו "מלוכלכות עד המרפקים", ושואל: “האם אתה חושב שאפשר לשלוט באופן תמים?”.[2]
וולצר טען כי במצבי "חירום עליון", שבהם קיומה של קהילה פוליטית נתון בסכנה ממשית ומיידית, מנהיגיה עשויים להיות מחויבים לבצע מעשים חמורים מבחינה מוסרית, ואף לפגוע בחפים מפשע, כדי להציל את הציבור. הוא דן בכך בהקשר של מבצעי ההפצצה הבריטיים על ערים גרמניות בשנים 1942–1940. לדבריו:
“ככל שניצחון גרמני נראה באותן שנים ודאי יותר בהיעדר מתקפת מפציצים, כך גדלה הצדקת המהלך. זה אינו רק מפני שניצחון כזה היה מפחיד, אלא גם משום שהוא נראה קרוב; ולא רק משום שהוא היה קרוב, אלא משום שהיה מפחיד כל כך. זהו מצב חירום עליון שבו עשויים להידרש לפגיעה בזכויות חפים מפשע ולשבירת מוסכמות המלחמה... השאלה נעשית: האם עליי להמר על פשע קונקרטי זה (הרג חפים מפשע) כדי למנוע את הרשע הבלתי-מדיד (ניצחון הנאצים)?”
הפילוסוף הבריטי ברנרד ויליאמס עסק בבעיה בהקשרים פחות קיצוניים. לשיטתו, החיים הפוליטיים מלאים מצבים שבהם "דבר בלתי־נעים מבחינה מוסרית נדרש באופן ברור". מנהיג שימנע תמיד מכל מעשה מפוקפק מוסרית, עלול להימנע בפועל ממימוש אותן מטרות מוסריות שלשמן קיימת הפוליטיקה מלכתחילה.[3]
מרטין הוליס על ידיים מלוכלכות
הפילוסוף הבריטי מרטין הוליס עסק גם הוא בבעיית הידיים המלוכלכות, והציג דוגמאות היסטוריות להמחשתה. אחת מהן היא טבח גלנקו. הוליס טען כי הפקודה לבצע רצח "תחת אמון" הייתה מעשה שאסור היה לתת ואסור היה לציית לו.עם זאת, הוא מצביע על הערך התועלתני של יצירת "דוגמה מדממת" כאזהרה לראשי שבטים אחרים. לשיטתו, אין מדובר בשאלה האם "המטרה מקדשת את האמצעים", שכן ייתכן שאסטרטגיות אחרות לאיחוד המדינה היו מובילות אף הן לתוצאות חמורות. זהו מצב של ידיים מלוכלכות: המנהיגים האמינו שעליהם לבחור בדרך מוסרית מפוקפקת כדי לקדם תועלת ציבורית רחבה יותר.[4]
הוליס הדגיש כי הפוליטיקה היא אמנות הפשרה, וכי לעיתים “הטוב ביותר הוא אויבו של הטוב”.
דוגמה נוספת שמביא הוליס היא החלטתו של וינסטון צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה לא להזהיר את תושבי קובנטרי מפני מתקפה אווירית גרמנית צפויה. על פניו, הימנעות מאזהרה נראית פסולה, אולם לפי הטענה שיוחסה לצ'רצ'יל, אזהרה הייתה עשויה לחשוף בפני הגרמנים שהבריטים פענחו את צופן האניגמה – גילוי שהיה גורם נזק ארוך טווח גדול אף יותר.[ מחקרים היסטוריים מאוחרים יותר הטילו ספק בכך שלצ'רצ'יל אכן הייתה ידיעה מוקדמת על המתקפה.[5]
ראו גם
קישורים חיצונים
- ענבל תמיר, ללכלך את הידיים, בתוך 'לכלוך', עמ' 29–36. עיתון התכנית הבין־תחומית ע"ש עדי לאוטמן, גיליון 22, יוני 2020
- דנה פאן לוזון, המצגת של נתניהו: כישלון מודל "הידיים המלוכלכות", באתר ynet, 3 בספטמבר 2024
הערות שוליים
- ↑ Walzer, M. (1973). "Political action: The problem of dirty hands". Philosophy & Public Affairs, 160–180
- ↑ Jean-Paul Sartre, Dirty Hands, in Three Plays by Jean-Paul Sartre, trans. Lionel Abel (New York: Alfred A. Knopf, 1949), 121
- ↑ Bernard Williams, "Politics and Moral Character", in Public and Private Morality, ed. Stuart Hampshire (Cambridge, UK: Cambridge University Press, 1978), 62
- ↑ Hollis, Martin (1982). "Dirty Hands". British Journal of Political Science. 12 (4): 385–398. doi:10.1017/s0007123400003033. JSTOR 193668.
- ↑ Jones, R. V. (1978), Most Secret War, London: Book Club Associates, מסת"ב 978-0-241-89746-1
בעיית הידיים המלוכלכות42390085Q5281134