ברונקה קליבנסקי
| לידה |
24 בפברואר 1923 גרודנו, פולין |
|---|---|
| פטירה |
23 בפברואר 2011 (בגיל 87) ישראל |
| פעילות בולטת | קשרית בגטו ביאליסטוק |
| בן זוג | מישה קליבנסקי |
ברונקה קליבנסקי (Bronka Winicka - Klibanski; 24 בפברואר 1923, גרודנו שבפולין - 23 בפברואר 2011, ישראל) פעלה כקשרית בגטו ביאלסטוק, ולאחר מכן המשיכה בתפקיד זה עבור הפרטיזנים, עבדה ב"יד ושם" ותיעדה מסמכים.
קורות חיים
ברונקה נולדה בשנת 1923 בגרודנו שבפולין להורים לייב ובתיה (אשר בניגוד לבתם לא שרדו). היא למדה בבית הספר "תרבות" בגרודנו, הועברה לשני גטאות בהם שהתה עד שהצטרפה לתנועת הנוער "דרור" שבביאליסטוק. באותה התקופה עמד בראש התנועה מרדכי טננבוים. הוא הגיע לגטו בו התגוררה ברונקה במטרה לגייס חברים נוספים לתנועת "דרור", שהייתה במחתרת היהודית והתנגדה לגרמנים. הוא ביקש מברונקה לאסוף את חבריה, וסיפר להם אודות מעשיהם של הגרמנים כנגד היהודים בוילנה. כמו כן הפציר בהם שלא להאמין לגרמנים אשר כביכול שולחים את תושבי הגטו לעבודה (הרי שהם נשלחו למוות), והוסיף שעליהם להתנגד לגרמנים בכל דרך אפשרית.[1]
בתחילה, התקשתה ברונקה לקבל את דבריו של טננבוים היות שלא היו ברשותם כלי נשק אך הרצון שלה להתנגד לגרמנים אפשר לה להילחם נגדם גם מבלי שיהיה לה נשק חם (להתחבא, לא להאמין לגרמנים, אלימות פיזית וכו'). ברונקה הייתה מסורה לתנועה והעמידה אותה בראש סדר העדיפויות שלה, תמיד פעלה לטובת התנועה וצרכיה גם אם הדבר בא על חשבון טובתה האישית.[1][2]
לאחר ששתי הקשריות הקודמות בתנועה נספו, מינה טננבוים את ברונקה לקשרית, וזאת הודות למראה הגוי שהיה לה. ב-22 בדצמבר 1942 היא קיבלה תעודת זהות בדויה וניתן לה השם "ידוויגה שקיבל". היא עברה להתגורר בחלק הארי של העיר ביאליסטוק שם עבדה כעוזרת בית בדירה שבה התגוררו גרמנים. בתפקיד זה היא שימשה כמקשרת בין מחתרת הגטו למחתרת הפולנית בעיר, היא הבריחה נשק, ידיעות, תעודות, מזון ותרופות בין גטאות ורשה, ביאליסטוק וגרודנו.[3]לאחר אחת האקציות המשמעותיות בגטו ביאליסטוק, בראשית 1943, עסקה ברונקה בעיקר בקניית נשק ובהברחתו. ברונקה שמרה על קשר עם טננבוים באמצעות מכתבים ששלחו אחד לשני. במכתבים דנו בענייני העבודה אך בשלב מסוים ההתכתבות התפתחה לשיח אישי בין השניים והיא נמשכה עד המרד בגטו ביאליסטוק באוגוסט 1943. כל חברי המחתרת שלחמו בגטו כחלק מהמרד נהרגו, בעוד שברונקה נשארה בחיים, זאת מאחר ששנשארה מחוץ לגטו, ולא לחמה עם חבריה.[2][3][4]
בזכות המראה הארי והתעודות המזויפות הצליחה לשרוד לאחר המרד בגטו וחיסולו, והמשיכה להילחם כפרטיזנית כפי שביקש מרדכי בישיבה שכינס טרם פרוץ המרד. [5]
באוגוסט 1943, לאחר מרד הגטו, עשתה ברונקה רבות להצלתם של היהודים שנשארו בחיים, ודאגה למצוא להם מקומות מסתור ואמצעי קיום. היא תקשרה ונתנה סיוע ליחידה הפרטיזנית היהודית "פאראויס" שפעלה באזור ביאליסטוק והעבירה להם מידע חיוני. ברונקה הייתה גם חברה הוועד היהודי האנטי-פשיסטי בעיר ביאליסטוק והשתתפה בפעולות חבלה נגד הגרמנים.[6]
לאחר מלחמת העולם השנייה
לאחר המלחמה היא התחתנה עם מיכאל מישה קליבנסקי, צנחן ופרטיזן ששירת כקצין בצבא הפולני. הייתה מנהלת המשרד לתרבות ואמנות בביאליסטוק. לאחר מכן עברה לוורשה (Warszawa) לפעילות בתנועת "דרור", הייתה מדריכה בקיבוצי "דרור" בוורשה וגדנסק (Gdansk). בשנת 1946 עזבה את פולין ונהייתה מדריכה בקיבוץ "דרור" של צעירים יוצאי צפון אפריקה בצרפת. למדה ספרות, אמנות ותיאטרון באוניברסיטת ז'נבה (Geneve) בשווייץ.[6][2]
פעילותה בארץ
בשנת 1949 עלתה ברונקה לישראל, למדה ארכיונאות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, וב-1954 החלה לעבוד ולהתנדב ב"יד ושם". כחלק מעבודתה בארכיון היא פרסמה כתבה וערכה ספרים ומאמרים רבים בנושא השואה, בהם נכללים אוספי תעודות, מונוגרפיות וזכרונות אישיים.
בראיון שנערך עמה היא מספרת:
"הייתה לי זיקה עמוקה לנושא ורציתי לחקור ולהיות שותפה בכל, וכאן ניתנה לי ההזדמנות." היא מוסיפה ואומרת, "עבדתי במחקר, בפרסום מאמרים, ברישום חומר ארכיוני בכל השפות האירופיות, בקטלוג ובסיוע לחוקרים. לאט-לאט הגיעו אלינו מסמכים ארכיוניים, תמונות ומיקרופילמים משארית הפליטה, מוועדות היסטוריות (בזכות קשריו של מנהל הארכיון, ד"ר יוסף קרמיש) ומגטו טרזיינשטט, וכל החומר עבר תחת ידיי. העבודה ב"יד ושם" אינה עבודה רגילה. בשבילי זו הייתה גם הגשמת הרצון לשמר, לאפשר לדורות הבאים ללמוד לקח ולא להפסיק ולשאול איך ייתכן שזה קרה".
"אני מרגישה מזוהה מאוד עם המוזיאון, ואחרי כל כך הרבה שנים שם, אני יודעת שכך רואים זאת גם אנשים מחוצה לו. קיבלתי פעם מכתב בזו הלשון: 'גברת "יד ושם" הנכבדה', כאילו שמי הוא שם נרדף ל"יד ושם". במשך שנות עבודתי הכרתי היטב את המקום – מהעבודה בארכיון, מהעבודה במעבדה לשימור שייסדתי עם קטה וינר. בעיניי "יד ושם" הוא גם מפעל החיים שלי... בכל השנים זכרתי כל שם ושם של ניצולים אשר הגיעו למסור את עדותם, עד כדי כך שכאשר הגיעה אישה אחת, אני זוסמן, למסור את עדותה, שאלתי אותה אם היא לא מסרה לי כבר עדות פעם. האישה המופתעת סיפרה שהפעם היחידה שהיא מסרה עדות הייתה ב־1943 עוד בשווייץ, והתברר שזכרתי אותה משום שכבר קראתי את עדותה ב"יד ושם".
"המסר שלי הוא להיות אנושיים, לחוש חמלה ואהבה לכל אדם ולמגר את הגזענות באשר היא. אינני יכולה לומר שיש נחמה בכך שאני עובדת כל חיי למען הפצת הידע על השואה משום שדבר אינו יכול לנחם על האבדן, אך "יד ושם" חרת על דגלו את ההנצחה ואת הזיכרון, ואני גאה להיות חלק מזה. היום כשאני יודעת איזה שם עולמי יש ל"יד ושם", אני גאה במיוחד בהישגיו".[7]
בין המאמרים שכתבה: פרסמה מחקר מקיף על ארכיון גטו ביאליסטוק. מפרסומיה: - מאמרים ב"ידיעות יד ושם" - מאמרים ב"ידיעות בית לוחמי הגטאות" - מאמרים בחוברות "ילקוט מורשת".[6]
יחסה של ברונקה עם מרדכי טננבוים
מרדכי טננבוים היה המפקד של תנועת "דרור" שהתנגדה לגרמנים. מרדכי הגיע לגטו בו שהתה ברונקה כדי לגייס מתנגדים נוספים לתנועה (ברונקה הייתה אחת המגויסות). לאחר מותן של שתיים מהקשריות מהתנועה, מינה טננבוים את ברונקה לקשרית. כחלק מהמינוי הוצאה ברונקה מהגטו אל חלק הארי של ביאליסטוק וקיבלה זהות מזויפת. הדבר מנע משליחתה להשמדה יחד עם הוריה.
טננבוים עורר השראה בברונקה, ובראיון שנערך עמה, סיפרה שהוא נתן לה אומץ להמשיך בלחימה, ולנקוט בצעדים משמעותיים.[1]
מרדכי קבע כי דרך התקשורת ביניהם תהיה באמצעות מכתבים.
הם תיקשרו אחד עם השני על בסיס יומיומי, ההתכתבות נועדה לענייני עבודה ולאחר מכן התפתחה לשיח אישי. לאור השיחות האישיות החלה ברונקה לפתח רגשות כלפי טננבוים וניתן לראות זאת גם באופן שכתבה לו:[3]
"בוא יקירי שלי! אני כל כך מחכה. בוא! עד עתה אני היא שביקרתי אצלך - עכשיו אין זה אפשרי - אז עליך לבוא אליי. הלוא הבטחת פעם - אתה תקיים את הבטחתך... ואתה תבוא, ואלחץ את ידך, אבכה מצידך - אתבונן בך. אנשק את מצחך הבהיר, נקונן ביחד על הרי האפר. נחפש יחד נקמה. ... ולא רק אני מחכה לך - כולם - החיים מחכים לך - קוראים הדורות הבאים, כדי לשיר שיר הלל לדורות של אתמול - כולם מחכים לך ... בוא מרדכי! שפתיי כה צמאות לנשיקה." [8]
עם זאת, מרדכי לא חש כמוה, זאת מאחר שהיה עדיין קשור לטמה שהייתה אחת משתי הקשריות שנספו לפני מינויה של ברונקה לקשרית. הם המשיכו בהתכתבות עד למרד בגטו ביאליסטוק, שבו נפל טננבוים. ברונקה המשיכה לשלוח לו מכתבים והחלה להבין שלא תשמע ממנו יותר.
כמו כן, החלה להמעיט בשליחת המכתבים אחרי שהכירה את מישה.[2] לברונקה ובעלה מישה נולד בן בשם אלי.[7]
לקריאה נוספת
- ברונקה קליבנסקי, צבי שנר (עורכים), דפים מן הדליקה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984.
- יד ושם קובץ מחקרים בפרשיות השואה והגבורה.
- אריאדנה/ ברונקה ויניצקה (2002).
קישורים חיצוניים
- ברוניה-ברונקה קליבנסקי - הפרטיזנים ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות
- על קליבנסקי באתר יד ושם
- משפט בית השלום בירושלים - עיזבונה של ברוניה לאחר מותה
- ברוניה קליבנסקי מתוך אתר "הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה"
- ארכיון בית לוחמי הגטאות - ברונקה ויניצקה
- עדותה של ברוניה קליבנסקי
- סיפורה של תמונה - הקשריות בפולין
- בית לוחמי הגטאות - ברונקה
- הקשרית האחרונה - עיתון הארץ
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 בית לוחמי הגטאות- ברונקה, באתר YouTube, 14 בנוב׳ 2011
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 סיפורה של תמונה- הקשריות בפולין, באתר YouTube, 26 בנוב׳ 2020
- ^ 3.0 3.1 3.2 עדותה של ברוניה קליבנסקי, באתר YouTube, 21 ביוני 2013
- ^ ברונקה קליבנסקי, באתר klivansky.html
- ^ ברונקה קליבנסקי, באתר klivansky.html
- ^ 6.0 6.1 6.2 רשימת לוחמים, באתר www.thepartisan.org
- ^ 7.0 7.1 ברונקה קליבנסקי, באתר klivansky.html
- ^ ברונקה ויניצקה, אריאדנה, 2002, עמ' 149
