ברטולד שטורפר
ברטולד שטוֹרפֶר (בגרמנית: Berthold Storfer; 16 בדצמבר 1880, צ'רנוביץ, האימפריה האוסטרו-הונגרית - נובמבר 1944, אושוויץ) היה יהודי מומר אוסטרי, יועץ למסחר ופיננסים, אשר באמצעות מגעיו עם השלטונות הנאצים בארצו הציל כעשרת אלפים יהודים.
שטורפר עזר להם לצאת מהרייך הגרמני כבעליו של משרד שטיפל בהגירה מאוסטריה ופעולותיו בוצעו בהסכמת השלטונות הנאציים. בין השאר, היה שטורפר מעורב בארגון אוניות המעפילים: מילוס, פאסיפיק ואטלנטיק, שבהן הפליגו כ-3,500 מעפילים.
תולדותיו
שטורפר היה היחיד ממשפחתו היהודית שהוטבל לנצרות קתולית. במלחמת העולם הראשונה שירת כמאיור (רב-סרן) בחיל הפרשים של הצבא האוסטרי הקיסרי, וזכה לעיטורים. אחרי המלחמה עבד כבנקאי ואיש כספים.
לאחר האנשלוס (1938) ורדיפות היהודים שבעקבותיו, ניסו רבים מיהודי אוסטריה להגר, אולם מדינות היעד היו מועטות ואחרי ועידת אוויאן הוקטנו מכסות ההגירה. השלטונות הנאצים הקימו את "המשרד הראשי להגירת יהודים" תחילה בראשותו של קורט לישקה, ומראשית שנת 1940, בראשותו של אדולף אייכמן. הם אילצו יהודים לעזוב את אוסטריה, ובייחוד את וינה. שטורפר יצר קשרים עם השלטונות הנאצים, הן עם גופי הממשל והן עם הגסטאפו, וכך התאפשר לו לארגן הוצאת יהודים מהרייך הגרמני. ההיסטוריונית רות זריז טענה כי "אייכמן הניח, שבאמצעות שטורפר תהיה לו שליטה מלאה על הגירת היהודים, וכך יוכל לבצע את המדיניות הגרמנית בשאלה היהודית".[1] מנקודת מבט היסטוריוגרפית כוללת: "פעילותו של שטורפר מאפשרת לנו לעקוב אחרי המדיניות הגרמנית לגבי העלייה וההגירה כפי שיוצגה על ידי אייכמן. עד אוגוסט 1940 האמין אייכמן, שבאמצעות "עלייה ב'" יוכלו להוציא מאקסימום יהודים מגרמניה ואף להפיק רווחים נאים";[2] אולם אחר כך זנחו תפיסה זו; כי לא היה בה פתרון מהיר להוצאתם של היהודים מאירופה והפיכתה ל"מטוהרת מיהודים" ("Judenrein"), יעד עיקרי באידאולוגיה הנאצית.
מסלולם של חלק מהפליטים היהודים מאוסטריה הוביל דרך הדנובה לאחד מנמלי הים השחור, ומשם לארץ ישראל. למרות התנצרותו, ועל פי תורת הגזע הנאצית, נתפס שטורפר כיהודי בעיני השלטונות; אולם הועמד בראש המרכז להגירת יהודים מטעמו של אדולף אייכמן. בעיני חלק מהעוסקים בהעפלת יהודים נתפש שטורפר כמשתף פעולה וזכה לכינוי הגנאי "היועץ".[3] עם זאת, הוא הצליח לארגן משלוחים של יהודים (בעיקר עשירים, שתרמו כספים גם לטובת הגירתם של יהודים עניים). הם יצאו מאוסטריה באוגוסט 1940, בארבע אוניות ("אוראנוס", "מלק", "הליוס" ו"שונברון") של חברת הספנות הגרמנית DDSG, אשר שטו לאורך הדנובה אל נמלי טולצ'אה ברומניה לחוף הים השחור. בסיועו של ברוך קונפינו, רכש שטורפר ברומניה במחירים מופקעים שלוש אוניות קיטור לצורך הפלגת הפליטים לארץ ישראל: "מילוס", "אטלנטיק" ו"פאסיפיק".[3]
שמועה על הגעתן העתידה של האוניות הגיעה אל היישוב, טרם שעגנו בחופי הארץ; והיו מי שהעבירו ביקורת על טיב העולים ואף עלה חשד שחלק מהם "גיס חמישי". אנשי "ההגנה" וההעפלה שהיו פעילים באוסטריה בשנים 1938-1939, כגון אהוד אבריאל וצבי יחיאלי הכירו אותו ורצו להימנע מתקשורת איתו. שטורפר ניסה לארגן שיירה נוספת; הכין רשימות נוספות של 2,727 פליטים יהודים מרחבי אירופה ושל אוניות שניתן לרוכשן; אולם התוכניות לא יצאו אל הפועל.
כ-10,000 יהודים, מפולין, צ'כיה, אוסטריה וגרמניה ניצלו מהפתרון הסופי כתוצאה מפעילותו של שטורפר.[4] בין שאר פעולותיו הצליח לעזור לקבוצת חברי תנועת הנוער בית"ר לעזוב את וינה.[5]
כאשר הוטל איסור על הגירת יהודים, ניסה שטורפר להתחבא אולם הוא נתפס. הוא הצליח להיפגש עם אדולף אייכמן ולהתחנן על חייו, אך ללא הועיל. גם ניסיונות לפנות לאנשי המוסד לעלייה ב' כגון אהוד אבריאל, ואנשי התנועה הרוויזיוניסטית או הג'וינט כדי שיסייעו להצילו, לא נענו.[3] שטורפר נשלח למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נספה.
לקריאה נוספת
- רות זריז, ברטולד שטורפר וחלקו בהצלת יהודים מגרמניה, בתוך: אניטה שפירא (עורכת), העפלה, מאסף לתולדות ההצלה, הבריחה, ההעפלה ושארית הפליטה, תל אביב: העמותה לחקר מערכות ההעפלה ע"ש שאול אביגור, אוניברסיטת תל אביב, הוצאת עם עובד, תש"ן-1990, עמ' 142-124.
- דליה עופר, המסע למאוריציוס ופרשת האוניות "מילוס", "פאסיפיק" ו"אטלנטיק" בראי הספרות והמחקר ההיסטורי, בתוך: רעיה כהן ויוסי מאלי (עורכים), ספרות והיסטוריה, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשנ"ט-1999, עמ' 207–227.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ רות זריז, ברטולד שטורפר וחלקו בהצלת יהודים מגרמניה, העפלה, עמ' 126.
- ^ ראו: רות זריז, ברטולד שטורפר וחלקו בהצלת יהודים מגרמניה, העפלה, עמ' 142.
- ^ 3.0 3.1 3.2 יוסף קונפורטי, מפעל העלייה של דר' קונפינו 1939-40, באתר "כולנו בולגרים" אתר הבית של יהודי בולגריה.
- ^ ראו: רות זריז, ברטולד שטורפר וחלקו בהצלת יהודים מגרמניה, העפלה, עמ' 142.
- ^ חיים לזר-ליטאי, אף-על-פי – ספר עליה ב', תל אביב: מכון ז'בוטינסקי, 1957, באתר "כותר", פרק 33.
