ג'ורג' רלף קולייר
סֶר ג'ורג' רלף קוֹלייר, בָּרוֹנֶט ראשון (באנגלית: George Ralph Collier) (1774 – 24 במרץ 1824) היה קצין בצי המלכותי הבריטי, שהשתתף במלחמות המהפכה הצרפתית, המלחמות הנפוליאוניות ומלחמת 1812. הוא נודע כמפקד מוכשר ונועז, וזכה במהלך שירותו להערכה רבה ולתוארי כבוד. ההיסטוריון הימי ויליאם ג'יימס, בספרו על מלחמת 1812, האשים אותו באוזלת יד ובמורך לב על שלא הצליח לאלץ לקרב ולהכניע את הפריגטה האמריקנית "קונסטיטושן". נסיונותיו של קולייר לטהר את שמו לא צלחו, הוא הלך ושקע בדיכאון ובסופו של דבר שלח יד בנפשו.
ראשית דרכו בצי
קולייר נולד בלונדון ב־1774, בנם השני של רלף קולייר, פקיד ראשי במינהלת האספקה של הצי (Victualling Board), ורעייתו הנרייטה מריה. הוא למד בבית הספר הימי בצ'לסי, והחל את שירותו בצי בינואר 1787 כפרח חובלים בפריגטה "קֶרִיסְפוֹרט" (28 תותחים). ביוני 1790 עבר אל אה"מ סוֹלְסְבְּרִי (50 תותחים) בפיקוד אדוארד פֶּלוּ שהוצבה בתחנת הצי בניופאונדלנד. בדצמבר 1790 נשלח אל אה"מ "ויקטורי", אונייה מדרגה ראשונה נושאת 100 תותחים בפיקודו של קפטן ג'ון נַייט, ששירתה בתעלה האנגלית.[1]
האונייה הבאה בה הוצב הייתה אה"מ "ג'וּנוֹ" (32 תותחים) בפיקוד קפטן סמיואל הוּד. הוא שירת ב"ג'ונו" ממרץ 1791 עד הוצאתה משירות פעיל, ועם שחרורו הצטרף להפלגה של אוניית הודו המזרחית "ווינצ'לסי" אל תחנת הצי באיי הודו המזרחית. ב-3 בספטמבר 1792 פגעה האונייה בריף במצר מוזמביק וטבעה. קולייר וניצולים נוספים הצליחו להגיע למדגסקר, אך רק במאי שנה לאחר מכן נאספו על ידי בריג פורטוגלית. בעודם עושים דרכם לאנגליה נתפסה האונייה על ידי פריבטיר צרפתי. קולייר וחבריו הניצולים נפלו בשבי ונשלחו אל איל דה פראנס (מאוריציוס). הוא שוחרר משביו בשלהי 1794 והפליג אל נמל מַדְרָס שנשלט על ידי הבריטים ואחר כך שב לאנגליה.[2]
מלחמות המהפכה הצרפתית
ביוני 1795, לאחר שהתאושש מתלאותיו, הצטרף קולייר לאוניית הדגל של קומודור פיטר ריינייר, אה"מ "סאפוק" (64 תותחים), שנשלחה בראש שייטת אוניות אל איי הודו המזרחית. אמנם עבר את הבחינות לדרגת לפטננט עוד ב־1790, אך רק במהלך הפלגה זו, ב־31 ביולי 1795, קיבל את המינוי ללפטננט ואת הפיקוד על ספינת השירות (tender) של "סאפוק". במהלך ההפלגה נשלח קולייר עם ספינתו אל כף התקווה הטובה. זמן קצר לאחר הגעתו ציווה אדמירל תומאס פרינג'ל, מפקד תחנת הצי במקום, לבדוק את ספינת השירות. הספינה נמצאה בלתי כשירה לשיט, וקולייר שב אל השייטת במדרס בלעדיה. ריינייר יעץ לו לשוב לאנגליה, ואף צייד אותו בחוות דעת טובה שתבטיח את המשך שירותו וקידומו. במאי 1799 הגיע קולייר לאנגליה, וב־2 ביולי אותה שנה הוצב באה"מ "ניו זילנד" (64 תותחים) בפיקוד קפטן תומאס פָּאר. זמן קצר אחר כך, ב-29 ביולי, קודם לתפקיד לפטננט ראשון באה"מ "אַייסִיס" (50 תותחים), אוניית הדגל של אדמירל־משנה אנדרו מיצ'ל. הוא השתתף בלכידת השייטת ההולנדית בתקרית פְלִיטֶר באוגוסט אותה שנה, ופיקד על ספינת השירות שנשלחה לאנגליה כדי להודיע על תוצאותיה.[3]
הקרב עם הסלופ הצרפתי "פְלֶשׁ"
ב-3 בספטמבר 1799 קודם קולייר לדרגת קומנדר (דרגה אחת נמוכה מזו של קפטן), וב-21 באוקטובר קיבל לפיקודו את הסלופ "ויקטור".[4] בשנתיים הבאות עסק בליווי שיירות, ופעם אחת אף ליווה מובלות צבא אל הים האדום, שהסיעו גייסות למלחמה נגד צבא נפוליאון במצרים. באחת מהפלגותיו, כאשר עצר בנמל דייגו גרסיה שבאוקיינוס ההודי כדי להצטייד באספקה, נתקל בקורבטה הצרפתית "פְלֶשׁ" (Flèche), 22 תותחים. שתי האוניות ניהלו קרב קצר ב־1 בספטמבר 1801, במהלכו הסבה "פלש" נזק לתרונה ולמפרשים של "ויקטור" והצליחה להימלט. לאחר תיקון הנזקים תר קולייר את האזור, וב־5 בספטמבר נתקל שוב בקורבטה הצרפתית כשהיא תופסת מחסה במעגן במאהה, אחד מאיי סיישל. נתיב הכניסה היה צר מאד והרוח נגדית, אך קולייר הצליח למשוך את "ויקטור" בעזרת עוגנה לתוך הנמל,[5] ובסיוע המפרשים התוספים שלה התקרב אל האונייה הצרפתית. תוך כדי ההתקרבות ספגה אונייתו של קולייר אש אורכית, אולם מיד הסתובבה והתייצבה במקביל ל"פלש". שתי האוניות החליפו מטחי דופן למעלה משעתיים, עד אשר "פלש" חישבה לטבוע ומפקדה העלה אותה על החוף. צוות ההשתלטות ששלח קולייר אל האונייה הצרפתית גילה כי אנשיה העלו אותה באש ונטשו אותה. בסיוע נוסף כיבו אנשיו של קולייר את הדליקה, אך רגעים אחדים אחר כך החליקה "פלש" מן הריף אל מים עמוקים יותר וטבעה.[6]
קולייר לא הצליח אמנם לחזור עם אוניית השלל, אך פעולתו הנועזת נודעה ללורד הראשון של האדמירליות, ג'ון ג'רוויס, אֶרְל סיינט וינסנט, והוא העלה אותו לדרגת פוסט קפטן ומסר לפיקודו את אה"מ "ליאופרד" (50 תותחים). זאת ועוד, ג'רוויס אף הקדים את מינויו של קולייר ל־22 באפריל 1802, וכך העניק לו בכירות גדולה משל הקצינים שקודמו שבוע אחר כך במסגרת העלאת הדרגות הכללית שלאחר שלום אמיין. ב-1803, לאחר שחרור "ליאופרד" משירות פעיל, ירד קולייר לחוף, ושימש עד 20 בינואר 1806 כמפקד יחידת משמר הצי (Sea Fencibles) בליברפול. ב־18 במאי 1805 נשא לאישה את מריה לַייוֹן, תושבת העיר. לזוג לא נולדו ילדים. במהלך השהייה בחוף הציג קולייר בפני מפקדיו תוכניות שהגה להטלת הסגר ימי על טקסל, מתוך שאיפה כי יתמנה למפקד צי המשלוח. משאלתו לא התגשמה, ובפברואר 1806 קיבל לפיקודו את אה"מ "מינרווה", 42 תותחים.[7]
המלחמות הנפוליאוניות
"מינרווה" נשלחה דרומה, אל חופי ספרד ופורטוגל, שם עסקה בלכידת פריבטירים ובהרעשת מבצרי חוף ספרדיים. ב־22 באפריל 1807 עבר קולייר לפקד על אה"מ "סוּרביינטֶה", עימה השתתף בקרב קופנהגן. הוא זכה לשבחים על לחימתו ונבחר על ידי המפקד הבריטי, אדמירל גיימס גֶּמְבְּייר, להפליג לאנגליה ולמסור לאדמירליות את אשגריו. קולייר קיבל תואר סר, וב־1812 נשלח שוב אל מפרץ ביסקאיה, פעל לאורך חוף ספרד, וסייע לכוחות הגרילה באזורים הכפריים תחת פיקודו של אדמירל סר הום פופהם. קולייר נטל חלק גם בכמה נחיתות מן הים במלחמת העצמאות הספרדית, ונפצע ב־1 באוגוסט 1812 בהתקפה כושלת על מצודת סַנטָנדֶר בחוף הצפוני של ספרד.[8]
במהלך שירותו בחצי האי האיברי הרהר קולייר בצורך בסוג חדש של סירת שירות (ship's boat). הוא תכנן סירה המבוססת על מאפייני המבנה של לוויתנית ו־jolly boat, ודאג לבניית אבטיפוס במספנת פלימות'. הסירה הוכיחה את יעילותה הרבה בסדרת מבדקים שנערכו באונייה "סורביינטה", ובמיוחד ביכולתה לנחות בבטחה על חוף שטוח כדי להעניק סיוע מקרוב. קולייר הוסיף ושכלל את הסירה והתקין תותח קטן בחרטומה, ועד מהרה נעשתה היא ציוד מבוקש גם על ידי קפטנים אחרים בצי. ב־1813 קודם קולייר לתפקיד קומודור, האחראי על כוח של שנים-עשר כלי שיט שפעלו בחופי ספרד, עליו פיקד מאוניית הדגל שלו, "פורקיופיין" (32 תותחים). הוא והשייטת שבפיקודו סייעו לגנרל ארתור וולזלי ולגנרל תומאס גרהם במצור על סן סבסטיאן ובמצור על באיון. הפשיטות בחוף של קולייר ואנשיו היו לתועלת רבה, שכן אילצו את הצרפתיים להקצות כוחות לביצור ולהגנה על מאות כפרים ועיירות בצפון הארץ כאשר אלה נדרשו ללחימה בדרום נגד צבאו של וולינגטון.[9]
מלחמת 1812
ב־15 במרץ 1814 קיבל קולייר את הפיקוד על אה"מ "ליאנדר" (50 תותחים) ונשלח אל צפון אמריקה כדי לטפל בפריגטות האמריקניות החדשניות שהסבו אבידות רבות לספנות המסחרית הבריטית. היה זה מינוי נחשק ביותר, וביטא את הערכת האדמירליות על שירותו בספרד. קולייר תר זמן רב אחר הזדמנות להיפגש בקרב בפריגטה האמריקנית "קונסטיטושן", אך היא הצליחה לפרוץ את ההסגר על נמל בוסטון וחמקה אל לב ים. הוא כינס שייטת שכללה את "ליאנדר", "ניוקאסל" (60 תותחים) ו"אייקסטה" (40 תותחים) ופתח במרדף. "קונסטיטושן" נתגלתה ליד סנטיאגו כשהיא מפליגה עם שתי אוניות בריטיות שתפסה שלל, הסלופ "לבנט" ו"סייאן", אונייה מדרגה שישית. אוניותיו של קולייר פתחו במרדף וכמעט שהשיגו את טרפן, כאשר הורה קפטן צ'ארלס סטיוארט, מפקד ה"קונסטיטושן" לאוניותיו להתפצל. "סייאן" הצליחה להימלט, וקולייר עם שלוש אוניותיו המשיך במרדף אחר "לבנט" ו"קונסטיטושן". כשהצטמצם שוב המרחק בין אוניות הצדדים, אותת קפטן סטיוארט ל"לבנט" לשנות מסלול, בתקווה ששוב יתפצלו אויביו לשניים. להפתעתו, כל שלוש האוניות הבריטיות שינו אות אורחן לעברה של "לבנט", שנלכדה בסופו של דבר, והניחו לפריגטה האמריקנית לחמוק. קולייר המשיך לסייר באזור. ב-22 ביוני 1814 תפס שלל את שלל את הבריג האמריקני "ראטלסנייק" (14 תותחים), וקודם שנקרתה לו הזדמנות נוספת לרדוף אחר "קונסטיטושן", הגיעו אליו הידיעות על סיומה של המלחמה וחתימת הסכם גנט.[10]
שנות השלום
קולייר שב לבריטניה וב־20 בספטמבר 1814 הוענק לו תואר ברונט. ב־2 בינואר 1815 קיבל תואר אביר מפקד של מסדר האמבט, ובאותו יום גם נתמנה ל־ Groom of the Bedchamber של דוכס אדינבורו. הוא הוסיף לשרת שירות פעיל בים, מונה לקומודור של שייטת מערב אפריקה, כשהוא מניף את דגלו על אה"מ "קריאול" (36 תותחים). בין 1818 ל־1821 פעל נמרצות לביטול סחר העבדים, וכאות הוקרה על מאמציו נבחר ב-17 במאי 1820 לחבר כבוד לכל חייו ב-African Institution.[11]
ספרו של ג'יימס ונסיבות מותו של קולייר
חייו של קולייר השתנו ב-1823 עם פרסום ספרו של ההיסטוריון הימי ויליאם ג'יימס – Naval History, העוסק בהיסטוריה הימית של בריטניה הגדולה מ-1793 עד 1820. ג'יימס הקדיש בספרו מקום נרחב להימלטותה של "קונסטיטושן", ומתח ביקורת חריפה על כשלונו של קולייר לאלצה לקרב ולהכניעה. טענתו הייתה, כי בשל אוזלת ידו של קולייר הצליחה "קונסטיטושן" לחמוק מנמל בוסטון. יתרה מכך, את כשלונו של קולייר לאלץ את "קונסטיטושן" להיכנס לקרב כאשר נתגלתה שנית תלה במורך לב.[12]
קולייר פנה לאדמירליות כדי שתאפשר לו לטהר את שמו, אך בקשתו סורבה. מצבו הנפשי הלך והידרדר, ובבוקר ה-24 במרץ 1824 שם קץ לחייו בחדר השינה שלו בשיסוף גרונו בתער. בדוח חקירת המוות נכתב כי "המנוח איבד עצמו לדעת לאחר שנקלע למצב של אי שפיות זמנית". עם מותו בטלה הברונטיות.[13]
מקורות
- Tracy, Nicholas. Who's who in Nelson's Navy: 200 Naval Heroes. London, Chatham Publishing, 2006.
- Toll, Ian W. Six Frigates: How Piracy, War and British Supremacy at Sea gave Birth to the World's Most Powerful Navy. London, Penguin Books, 2007 .
- Burke, Edmund. The Annual Register, or, A view of the history, politics, and literature for the year 1824. 66. London, J. Dodsley, 1825.
- Gardiner, Robert. Frigates of the Napoleonic Wars. London, Chatham Publishing, 2006 .
- Burke, John and John Bernard Burke. A genealogical and heraldic history of the extinct and dormant baronetcies of England, Ireland and Scotland. (2 ed.). London, J. R. Smith, 1844.
הערות שוליים
- ^ Tracy (2006), p. 87.
- ^ Tracy (2006), p. 87.
- ^ Tracy (2006), p. 88.
- ^ סלופ (sloop) היה כינוייה של אוניית מפרשים מלחמתית קלת-חימוש שדורגה מתחת דרגה שישית ונשאה פחות מ-20 ואחר כך פחות מ-28 תותחים. הפיקוד עליה לא היה בידי קפטן אלא בידי רב חובלים או קומנדר. בעלת שלושה תרנים ומעטה רוחבי.
- ^ שיטה בה השתמשו להוצאה והכנסה של אוניית מפרשים מן הנמל כשהרוח לא נשבה בכיוון הרצוי או הייתה חלשה מדי. סירת חתירה הטילה את עוגן הגרירה מרחק כמה מאות מטרים לפני האונייה, וחבל הגרירה הארוך נמשך על ידי מלחיה באמצעות כַּנָּן.
- ^ Tracy (2006), p. 88.
- ^ Tracy (2006), pp. 88-89.
- ^ Tracy, Who's who in Nelson's Navy, p. 89.
- ^ Tracy, Who's who in Nelson's Navy, p. 89; Gardiner (2006), pp. 108-109, 170-171.
- ^ תיאור המרדף הכושל אחר קונסטיטושן בספרו של וויליאם ג'יימס: Naval History of Great Britiain, vol vi, pp. 375 ff.
- ^ Burke (1844) p. 124; Tracy, Who's who in Nelson's Navy, p. 89.
- ^ Tracy, Who's who in Nelson's Navy, p. 89.
- ^ Burke, The Annual Register, pp. 37–41; Burke (1844) p. 124.
