ג'ו סלובו
ג'ו סלובו (באנגלית: Joe Slovo, במקור: יוסל מויש'ל סלובו; 23 במאי 1926 – 6 בינואר 1995) היה פעיל קומוניסטי, איש ציבור וטרוריסט יהודי דרום אפריקני יליד ליטא. הוא כיהן כמפקד הזרוע הצבאית של הקונגרס הלאומי האפריקאי, כמזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של דרום אפריקה וכשר השיכון בממשלתו של נלסון מנדלה.
ביוגרפיה
שנים מוקדמות
יוסל מויש'ל סלובו נולד באובלאי (אבעל בפי היהודים) שבליטא, לוולף (בליטאית, וולפוס) ולאשתו חיה לבית זקס. הייתה לו אחות גדולה, סוניה. כשהיה בן שנתיים נסע אביו לארגנטינה, כשהוא מתכנן להרוויח די כסף כדי שמשפחתו תוכל לעבור לשם גם היא. לבסוף בחר להגר ליוהנסבורג שבדרום אפריקה, והתפרנס מרוכלות. ב-1936, כשסלובו היה בן עשר, הצטרפו האם וילדיה לוולף. ההורים פתחו חנות לממכר פירות, ונולדה להם עוד בת, ריינה. ב-1938 מתה חיה בעת לידה נוספת, יחד עם העובר. ללא עזרת אשתו לא יכל וולף להמשיך להפעיל את החנות והחל לעבוד כנהג משאית לחלוקת לחם. בהשפעת מורהו ג'ון או'מיארה - שהיה חבר המפלגה הקומוניסטית - החל ג'ו הצעיר להימשך לסוציאליזם ולמרקסיזם. מאחר שאביו לא יכל עוד לעמוד בתשלום שכר הלימוד, נאלץ ג'ו לעזוב את בית הספר בגיל ארבע-עשרה לטובת עבודה כמחסנאי. באותה תקופה נטש את אורח חייו הדתי ונעשה בהדרגה לאתאיסט.[1]
בגיל שש-עשרה התקבל כמועמד לחברות במפלגה הקומוניסטית של דרא"פ. באותה שנה הוא הצטרף לוועד הארצי לעובדי מכירות (שחברות בו הייתה מוגבלת ללבנים בלבד) והשתתף בארגון שביתה מוצלחת באוקטובר 1942, שהניבה שיפור בתנאי ההעסקה. מרבית תומכי העבודה המאורגנת הלבנים דרשו אז למנוע משחורים להשתלב במשרות נחשקות יחסית כדי לשמור על רמות השכר; סלובו היה אחד הבודדים שפנה לפעילות סוציאליסטית גם ביניהם. הוא חילק פרסומים של המפלגה וסייע להקים את "ועד פועלי תעשיית הכימיה השחורים". בעלי החברה בה עבד, שהיו יהודים, הרבו להסתכסך עמו על רקע זה ולבסוף הוא פוטר.[2]
פעילות פוליטית
.jpg)
ב-1944 התגייס סלובו לצבא ושירת ביחידת קשר באוגדה הדרום-אפריקנית המשוריינת ה-6, שהשתתפה בלחימה בזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה. בדרכו חזרה לארצו ב-1946 ביקר בארץ ישראל למספר ימים ושהה בקיבוץ; הוא כתב מאוחר יותר שעקב רשמיו נעשה אנטי-ציוני. קיבל מלגת חייל משוחרר והחל ללמוד משפטים באוניברסיטת ויטווטרסרנד ביוהנסבורג אף שמעולם לא סיים את בית-הספר. סלובו היה חבר גם ב"לגיון ספרינגבוק", ארגון וותיקי מלחמה פרוגרסיבי. במהלך לימודיו הכיר סטודנטים אחדים שחלקו את השקפותיו הפוליטיות, ביניהם הארי שוורץ, ולתר סיסולו ונלסון מנדלה. סיסולו, מנדלה ואחרים נעשו לשותפיו לדרך והם החלו לעסוק בפעילות פוליטית נגד המפלגה הלאומית וחוקי האפרטהייד שהנהיגה. באוגוסט 1949 נשא לאישה את רות פירסט, פעילה רדיקלית ויהודיה שהוריה היו ממייסדי המפלגה הקומוניסטית של דרא"פ. במהלך השנים נולדו להן שלוש בנות. הוא הוסמך כעורך-דין ב-1951 והרבה לייצג שחורים שהואשמו בעבירה על חוקי הגזע החדשים.[3]
בראשית 1953 היו סלובו ואשתו בין מארגניה של המפלגה הקומוניסטית המחודשת, שקמה במחתרת לאחר שהארגון הפוליטי המקורי פורק בידי השלטונות בקיץ 1950. הוא היה סטליניסט מושבע וסירב לגנות את המנהיג הסובייטי המנוח עד לנפילת הגוש המזרחי ב-1990. באוקטובר 1953 השתתף בייסוד "קונגרס הדמוקרטים" שאיגד גופים פוליטיים לבנים שונים שהתנגדו למשטר, והתקבל לוועד הפועל שלו. ב-1955 עזר לנסח את "מגילת החירות" שפורסמה במשותף על ידי קונגרס הדמוקרטים, הקונגרס הלאומי האפריקני וקבוצות אופוזיציה אחרות ותבעה את ביטול האפרטהייד, זכויות סוציאליות לכל וחלוקת קרקעות לחסרי האדמה. בדצמבר 1956 נעצרו ג'ו ורות יחד עם עוד 154 פעילי אופוזיציה, כולל מנדלה, והואשמו בבגידה. בעוד שאשתו שוחררה בערבות כעבור מספר ימים, הוא הוחזק למשך חודשיים. משפטם של העצורים החל בינואר 1958 וסלובו שימש גם כחלק מצוות ההגנה. ההאשמות נגדו בוטלו עוד באותה שנה; אחרוני העצורים שוחררו ב-29 במרץ 1961. בית המשפט הכריז כי לא היו ראיות לכך שהקונגרס הלאומי האפריקני היה כלי שרת בידי ברית המועצות.[4]
ב-21 במרץ 1960 נורו 69 מפגינים שחורים בידי המשטרה בטבח שארפוויל. מצב חירום הוכרז במדינה; ב-8 באפריל הוצאו הקונגרס הלאומי האפריקני וארגוני אופוזיציה אחרים אל מחוץ לחוק. סלובו, שנעצר זמן קצר אחרי הטבח, בילה את ששת החודשים בהם שרר המשטר המיוחד במאסר. רות נמלטה לסווזילנד עם ילדיהם וחזרה כשמצב החירום בוטל. לאחר שחרורו, הוא, מנדלה ומנהיגים אחרים החליטו לעבור להפעלת טרור. ביוני 1961 הם ייסדו את הזרוע הצבאית של הקל"א, "חנית האומה" (אומקונטו וה סיזווה; או"ס) שביצעה את התקפתה הראשונה ב-16 בדצמבר וערכה למעלה ממאה פיגועים בשנה וחצי הבאות. מנדלה היה יושב-הראש וסלובו היה ראש המטה. הארגון עמד בקשר עם ארגוני מחתרת ברודזיה, מוזמביק ונמיביה ועם מדינות הגוש המזרחי. בתגובה לידיעות על הקמת "חנית האומה" ניתנו לשר המשפטים ג'ון פורסטר סמכויות רחבות לטפל כראות עיניו באיום החדש, והעימות בין השלטון לאופוזיציה הקצין ונעשה אלים בהרבה.[5]
גלות
"חנית האומה" והקל"א פעלו מלילייסליף, חוה בפרבר ריבוניה ביוהנסבורג שהייתה שייכת לארטור גולדרייך. בקיץ 1963 יצא סלובו בחשאי לדאר א-סלאם בטנזניה כדי לדון עם אוליבר טמבו, מזכ"ל הקל"א הגולה, על האפשרות לפתוח במלחמת גרילה כוללת. ב-11 ביולי, בטרם חזר, פשטו שירותי הביטחון על החוה ועצרו את תשעה-עשר מנהיגי התנועה ששהו במקום; הם הורשעו במה שנודע לאחר מכן כ"משפט ריבוניה" ונשלחו לתקופות מאסר ארוכות. בכך הצטרפו למנדלה, ששהה בכלא מ-1962. הנזק הארגוני היה אדיר, והמחתרת חדלה למעשה להתקיים. בשבועות לאחר מכן נערך גל מעצרים נרחב. טמבו וסלובו לקחו על עצמם את ארגון ההנהגה הגולה של "חנית האומה" עד שהתשתית בדרא"פ תוכל לקום מחדש. האחרון נסע ללונדון. רות, שנעצרה ב-9 באוגוסט, הוחזקה בכלא במשך 117 יום ללא משפט תחת החוקים החדשים של פורסטר. לאחר שחרורה עזבה את דרום אפריקה והצטרפה לבעלה בבריטניה במרץ 1964. ב-1966 הוא סיים לימודי תואר שני במשפטים בבית הספר לכלכלה של לונדון. בשנים הבאות עבר מרכז הכובד של או"ס לבירת בריטניה, וועדה מיוחדת בראשות סלובו, שכללה גם את רוני כתריאלס, הנחתה את פעילותו.[6]
בין ה-25 באפריל ל-1 במאי 1969 נערכה ועידת הקל"א במורוגורו, טנזניה, בה נוצרה מחדש המסגרת הארגונית לאחר ששרידיו עברו לגולה. במפגש זה הוסרו ההתנגדויות האחרונות של הנהגת הארגון - שרבים מחבריו היו לאומנים שחורים שחשדו עמוקות בקומוניזם ובפעילים הלבנים - למיזוג מלא למעשה עם מפלגתו של סלובו. הוקמה מועצה מהפכנית מיוחדת שכללה לראשונה גם לא-שחורים, והוא מונה לאחד מחבריה. כמו כן, הובעה תמיכה מלאה בגוש המזרחי. מאות מאנשי "חנית האומה" נשלחו לאימונים בברית המועצות באותה שנה. בהיעדר תשתית בתוך דרא"פ, אימץ סלובו את "אסטרטגיית המיקוד" (פוקי) של רז'י דברה, עוזרו של צ'ה גווארה: הוא הורה לחוליות או"ס להסתנן למדינה מבסיסים במוזמביק, זמביה ואנגולה ואף דרך האוקיינוס ההודי, לבצע פעולות ולהסית את האוכלוסייה למרד. אף כי הנהגתו את "חנית האומה" הקנתה לו פרסום והפכה אותו ללבן האהוד ביותר בקרב השחורים בדרום אפריקה - הוא נודע כ"או'סלובו אי'קומנדו" (סלובו איש הקומנדו) - לא הצליח או"ס לבצע פעולות מוצלחות בראשית שנות ה-70. חשיבותו של ראש המטה התבטאה יותר כתאורטיקן פוליטי: פיטר לימב כתב כי במאמריו ובמדיניותו הוא התאים את העקרונות המרקסיסטיים-לניניסטיים למצב בדרום אפריקה, ושילב עמם את מאבק השחרור הפרטיקולרי האפריקאי. כך הבטיח את חיוניותה של המפלגה הקומוניסטית ואת הצלחת שיתוף הפעולה בינה ובין הקל"א לאורך שנים, הישג נדיר במערכות היחסים בין תנועות שחרור לאומי לקומוניסטים בעולם השלישי.[7]
ב-16 ביוני 1976, לפחות 176 מוחים נורו למוות על ידי המשטרה בעיירה סובטו. התקרית עוררה מחדש את ההתנגדות לאפרטהייד ואלפי צעירים נהרו לארגוני מחתרת בתוך המדינה. לאו"ס ולקל"א נוצרה שוב תשתית. סלובו היה מסוגל עתה להורות על פעולות כשהיה לו בסיס סיוע גדול בדרא"פ, ומאות כאלו נערכו בשנים הבאות. סלובו התפרסם עתה גם בקרב הציבור הלבן במדינה, והממשלה - שהציגה את מערכת הטרור ואת ניסיונות הקל"א לגייס נגדה את העולם הרחב כחלק ממזימה קומוניסטית - הפכה אותו ל"אויב הציבור מספר אחת."
סיום האפרטהייד
ב-17 באוגוסט 1982 התנקש המודיעין הדרום-אפריקאי בחייה של אשתו רות באמצעות מכתב נפץ שנשלח למשרדה באוניברסיטת מפוטו. בתגובה על הריגתה ועל הרג 42 חברי קל"א בלסוטו בפשיטה צבאית, פוצץ או"ס מכונית תופת בפרטוריה ב-20 במאי 1983; 19 אזרחים נהרגו ו-217 נפצעו. ב-1984 הוא נישא מחדש לכלכלנית הלנה דולני, שהייתה בת 30. ב-1985 היה סלובו ללבן הראשון שנבחר לוועד הפועל של הקונגרס הלאומי האפריקאי. במרץ 1986, לאחר מותו של מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית מוזס מהבידה, הוא ירש אותו בתפקידו ונאלץ להעביר את ראשות או"ס לכריס האני. ב-1991 ירש אותו האני גם בתפקיד המזכ"ל.
ב-1989, בעקבות קריסת הקומוניזם במזרח אירופה, הוא פרסם מאמר תחת הכותרת "האם הסוציאליזם נכשל?" ובו התנער לראשונה מסטלין והתחייב כי מפלגתו מחויבת לעקרונות דמוקרטיים. הוא גם הביע צער על תמיכתו בפלישה לצ'כוסלובקיה ובצעדי דיכוי סובייטיים אחרים. ב-2 בפברואר 1990 הכריז הנשיא פרדריק וילם דה קלרק על שחרור מנדלה ועל ביטול האיסור על מפלגות האופוזיציה הרדיקליות. סלובו חזר לדרא"פ והיה אחד ממובילי המשא ומתן לסיום האפרטהייד. הוא מילא תפקיד מכריע בהצלחת המשא ומתן כשהציע ב-1992 כי לאחר הבחירות החופשיות תקוים תקופת מעבר בת חמש שנים, ותוכניתו זכתה לתמיכת שני הצדדים. בבחירות, שוריינו לקומוניסטים מקומות ברשימת הקל"א. ב-9 במאי 1994, לאחר הבחירות וכינון ממשלת מנדלה הראשונה, הוא מונה לשר השיכון. פטריק בונד כתב כי בחצי השנה בה הספיק לכהן בתפקיד בטרם מותו הוא זנח לחלוטין את האידאולוגיה שדגל בה קודם וביצע "פניית פרסה לנאו-ליברליזם", כשהוא מבטל את התוכניות לבניית שיכונים ציבוריים ושיקום העיירות השחורות שהוצעו קודם על ידי הקל"א ומאמץ את המלצות הבנק העולמי.[8] בדצמבר 1994 העניק לו מנדלה את העיטור הגבוה ביותר של הקונגרס הלאומי האפריקאי, "מסדר עוטה עור הברדלס".
ב-6 בינואר 1995 מת סלובו לאחר מאבק ממושך במחלת הלוקמיה. נלסון מנדלה הספיד אותו במילים: "החבר ג'ו סלובו לימד אותנו שיחידים אינם עושים היסטוריה. אך בכל דור ישנם כאלה שיכולותיהם מאפשרות להם להנחות את התפתחות האירועים."[9] מספר בתי-ספר ושיכונים ציבוריים נקראו על שמו.
קישורים חיצוניים
- ביל קלר. Joe Slovo, Anti-Apartheid Stalinist, Dies at 68. ניו יורק טיימס, 7 בינואר 1995.
- תומאס ג'י. קאריס. OBITUARY: Joe Slovo. האינדפנדנט, 7 בינואר 1995.
- ברתולומאוס גריל. Kämpfer für Versöhnung. די צייט, 13 בינואר 1995.
- כתב מערכת. Gestorben: Joe Slovo. דר שפיגל, 9 בינואר 1995.
- ג'רמי קרונין. Slovo: Death of a Real Mensch. מייל אנד גרדיאן, 13 בינואר 1995.
הערות שוליים
- ^ Joe Slovo. Slovo, The Unfinished Autobiography. Ocean Press, 1997. עמ' 36-40.
- ^ Gidon Shimʻoni. Community and Conscience: The Jews in Apartheid South Africa. UPNE, 2003. עמ' 79-80.
- ^ Alan Wieder. Ruth First and Joe Slovo in the War Against Apartheid. Monthly Review Press, 2013. עמ' 47-52.
- ^ Elizabeth J. Verwey. New Dictionary of South African Biography: Volume 1. HSRC Press, 1995. עמ' 69-71.
- ^ Barry Botha. The Afrikaner's Emancipation: Freeing South Africans from Their Apartheid Mindset. iUniverse, 2008. עמ' 81-82.
- ^ Luli Callinicos. Oliver Tambo: Beyond the Engeli Mountains. New Africa Books, 2004. עמ' 291-292.
- ^ F. Abiola Irele,Biodun Jeyifo (עורכים). The Oxford Encyclopedia of African Thought: Volume 1. Oxford University Press, 2010. עמ' 346-347.
- ^ Colin Barker (עורך). Marxism and Social Movements. Brill, 2013. עמ' 284.
- ^ Nelson Mandela's Address at Joe Slovo's Funeral, 01/15/95.
