ג'ו פרימן
| לידה |
26 באוגוסט 1945 (גיל: 78) אטלנטה, ג'ורג'יה, ארצות הברית |
|---|---|
ג'ו פרימן (באנגלית: Jo Freeman; נולדה ב-26 באוגוסט 1945) היא פמיניסטית, סופרת ועורכת דין אמריקאית. בין מקימות התנועה לשחרור הנשים בארצות הברית.
ביוגרפיה
פרימן נולדה באטלנטה, ג'ורג'יה. מעט לאחר לידתה עברה משפחתה מג'ורג'יה ללוס אנג'לס, קליפורניה. אימה הייתה מורה בבית ספר תיכון, ובתקופת מלחמת העולם השנייה שירתה בחיל הנשים של צבא ארצות הברית. שני הוריה של פרימן היו פעילים בזירה הציבורית במחוז מריון, אלבמה[1][2].
סיימה את לימודיה התיכוניים בשנת 1961. לאחר מכן החלה ללמוד מדעי המדינה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי וסיימה את הלימודים בהצטיינות. פרימן ראתה בתקופת לימודיה באוניברסיטה מהלך של שחרור מן המגבלות שהוטלו על ילדות וצעירות בתקופת התבגרותה, וחשה כי דרך הלימודים יכלה לחוות עצמאות ולקבל החלטות משל עצמה[1].
לאחר סיום התואר הראשון המשיכה לתואר שני במדעי המדינה באוניברסיטת שיקגו, וקיבלה דוקטורט במדעי המדינה מאוניברסיטה זו בשנת 1973.
פרימן הרצתה במשך ארבע שנים באוניברסיטה הציבורית של העיר ניו יורק, וערכה מחקר בוושינגטון די.סי. מטעם הארגון האמריקאי למדעי המדינה (ASPA). בתקופה זו גילתה עניין רב בתחום המדיניות הציבורית, מה שהוביל אותה ללמוד משפטים באוניברסיטת ניו יורק. היא הוסמכה ללשכת עורכי הדין בניו יורק בשנת 1983.
פעילות אקטיביסטית
מחאות סטודנטים
במהלך לימודיה בברקלי, הייתה פרימן פעילה בתנועת הצעירים של המפלגה הדמוקרטית שפעלה בקמפוס ובמסגרות חברתיות ופוליטיות נוספות.
הייתה פעילה בתנועת הסטודנטים SLATE, שפעלה לתת מענה לנושאים חברתיים שהעסיקו את הסטודנטים בקמפוס במהלך שנות החמישים והשישים, ושממנה צמחה בהמשך התנועה לחופש הביטוי בברקלי. במסגרת פעילותה בארגון, הייתה בין 167 הסטודנטים שנעצרו במהלך הפגנות במלון "שרתון פאלאס" בסן פרנסיסקו, בהן מאות מפגינים מחו נגד מדיניות אפליה גזעית במדיניות ההעסקה של המלון, אירועים שזכו לתשומת לב תקשורתית רבה באותה עת והדהדו בשיח הציבורי בקמפוס ומחוצה לו[3][4].
במהלך סמסטר הסתיו של שנת 1964, המשיכה להיות פעילה בתנועה לחופש הביטוי. הייתה בין 773 אנשים שנעצרו בהפגנה בבניין המינהלה בקמפוס, כשהפגינו למען זכותם של הסטודנטים לערוך פעילות פוליטית בשטח הקמפוס, מה שהיה אסור עד אותה עת.
אקטיביזם פמיניסטי
בשנת 1967 הקימה פרימן יחד עם נשים נוספות, בהן שולמית פיירסטון, את קבוצת הנשים ווסט סייד ("Westside Group of Chicago"). בין הגורמים שהביאו להקמת הקבוצה היה הסירוב לאפשר לנשים לנאום בכינוס הלאומי לפוליטיקה חדשה שהתקיים באותה שנה, שבו השתתפו מובילים בתנועה לזכויות האזרח. פרימן ופיירסטון ביקשו לעלות ולנאום באספה על נושאים הנוגעים לנשים אולם מנהלי האספה סירבו לבקשתן וטענו כי ישנם נושאים חשובים יותר על סדר היום[5].
לקבוצה הצטרפו נשים משיקגו, שהיו פעילות ברובן בתנועות למען זכויות האזרח והזדהו ברובן עם ערכי השמאל החדש. מתוך פעילות קבוצת ווסט סייד צמחה גם התנועה לשחרור הנשים, שפרימן הייתה בין מקימותיה המובילות[6].
בשנת 1968, ייסדה פרימן את ידיעון התנועה, "קול התנועה לשחרור הנשים" (Voice of the Women’s Liberation Movement)[7][8]. מרבית המאמרים בכתב העת התמקדו בתהליכי הקמתן של קבוצות מחאה נשית ברחבי ארצות הברית, וכן במקומן של הנשים במחאות חברתיות אחרות. הגיליון הראשון של כתב העת כלל שלושה עמודים, הודפסו מאתיים עותקים ממנו אולם רק שלושים מהם הופצו לנשים בשיקגו[5].
פרימן הייתה בין הכותבות המובילות בכתב העת, בכתיבתה טענה כי חירותן של הנשים לא תנבע משוויון לגברים, שכן לשוויון אין משמעות בחברה שאין בה צדק. היא טענה כי על הנשים להתאגד ולפעול יחד בנושאים בעלי השפעה על חייהן. לדעתה, מטרתן הייתה ליצור תנועה למען נשים, ולא רק כזו המורכבת מנשים[9].
תחת שם העט ג'ורין (Joreen), פרסמה פרימן מספר מאמרים בתחום הפמיניזם[10].
אחד ממאמרים אלה הוא "מניפסט הכלבה" (BITCH manifesto) שפורסם בשנת 1970. במניפסט יוצרת פרימן ניכוס מחדש (ריקליימינג) לכינוי "כלבה" וכך הופכת אותו מביטוי פוגעני המופנה כלפי נשים לכינוי מעצים שבו הנשים משתמשות בגאווה[11]. הביטוי הופך לכינוי לאישה חזקה ועצמאית, שאינה נכנעת לתכתיבי החברה ולציפיותיה מן האישה ושאינה כפופה למרותו של הגבר[12]. בניכוס מחדש של השפה, מתאפשר נטרול של הכינוי הפוגעני, באופן שהופך את האישה לפעילה ואחראית לגורלה. בפעולה זו ניתן לראות גם התנגדות לסדרים קיימים בחברה המדכאים נשים[13].
מאמר נוסף שפורסם בשם ג'ורין הוא "העריצות של חוסר המבנה". במאמר זה טוענת פרימן כי בתנועות פוליטיות המתבססות על חוסר בהנהגה ברורה עלולה להיווצר היררכיה סמויה ואף אוטוטריטריזם. לדבריה אותן קבוצות מתקשות לעיתים לתרגום את הרעיונות שלהן לפעולה קונקרטית בשל הדרך שבה הן מאורגנות. היא מצביעה על כך שקבוצות קטנות והדוקות בעלות זהות משותפת יכולות להיתקל בקשיים להוביל תוכניות סדורות לפעולה ולשינוי חברתי עקב חוסר במבנה מוגדר. פרימן מדגימה רעיון זה על התנועה לשחרור הנשים, אולם מציינת כי ניתן לראות תהליכים אלה גם בקבוצות פוליטיות נוספות[14][15]. היא מתארת כי קיימים מספר צעדים שניתן לנקוט בהם כדי להפעיל ארגונים באופן דמוקרטי ואפקטיבי כאחד, כגון האצלת סמוכויות, חלוקת הסמכות למספר רב של חברים לצורך מניעת מונופול כוח, רוטציה של משימות, גישה שוויונית למקורות המידע, הפצת מידע בקרב החברים כדי לחשוף את מנגנון הפעילות של הארגון ועוד[15].
פרסומים נבחרים
- Freeman, Jo (1975). The Politics of Women's Liberation: A Case Study of an Emerging Social Movement and Its Relation to the Policy Process מסת"ב 978-0-595-08899-7
- Freeman, Jo (1975) Women: A Feminist Perspective מסת"ב 1-55934-111-4
- Freeman, Jo (1983) Social Movements of the Sixties and Seventies מסת"ב 0-582-28091-5
- Freeman, Jo (1999). Waves of Protest: Social Movements Since the Sixties מסת"ב 0-8476-8747-3
- Freeman, Jo (2000). A Room at a Time: How Women Entered Party Politics מסת"ב 0-8476-9804-1
- Freeman, Jo (2004). At Berkeley in the Sixties: The Education of an Activist, 1961–1965 מסת"ב 0-253-34283-X
- Freeman, Jo (2008). We Will Be Heard: Women's Struggles for Political Power in the United States מסת"ב 978-0-7425-5608-9
פרסים וזכיות
בין הפרסים והזכיות של פרימן[16]:
- פרס האגודה האמריקאית למדעי המדינה על המאמר האקדמי הטוב ביותר בנושא נשים בפוליטיקה, 1975
- עמיתת מכון ברוקינגס, 1978 - 1979
- מלגת רוט-טילדן של בית הספר למשפטים באוניברסיטת ניו יורק, 1979 - 1982
- פרס מרי לפר, על ידי אספת בחירת הנשים למדעי המדינה, 1993
- פרס סוזן ב. אנתוני, על ידי ארגון נשים לאומי, 2000
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Jennifer Scanlon, Jo Freeman Biography, Jo Freeman Official Website
- ^ Jillian McCrory, Jo Freeman Wants Freedom for Feminists, Beyond the Magnolias, 2018
- ^ Robert Cohen, Reginald E. Zelnik (ע), The Free Speech Movement: Reflections on Berkeley in the 1960s, University of California Press, 2002, עמ' 90-91
- ^ Sheraton-Palace Hotel Protests, San Francisco State University
- ^ 5.0 5.1 Ashley Ebrele, Breaking With Our Brothers: The Source and Structure of Chicago Women’s Liberation in 1960s Activism, Western Illinois Historical Review 1, 2009, עמ' 62-85
- ^ Jo Freeman aka Joreen, She's Beautiful When She's Angry
- ^ Angela Bonavoglia, Chicago was at Center of Feminist Activities, Chicago Tribune, 1999
- ^ Sara M. Evans, Women’s Liberation: Seeing the Revolution Clearly, Feminist Studies 41, 2015, עמ' 138-149
- ^ Alice Echols, Daring to be Bad: Radical Feminism in America, 1967-1975, University of Minnesota Press, 2019, עמ' 60-61
- ^ Feminist Articles by Joreen, האתר הרשמי של פרימן
- ^ Jo Freeman (Joreen), The Bitch Manifesto, Women's Liberation Movement Print Culture, 1968
- ^ Bassmah B. AlTaher, The Revival of The Handmaid’s Tale: Empowering Women’s Rights in the Twenty-First Century, Journal of International Women's Studies 21, 2020, עמ' 343-352
- ^ Breanne Fahs, Burn It Down!: Feminist Manifestos for the Revolution, Verso Books, 2020, עמ' 17-18
- ^ Jo Freeman's The Tyranny of Structurelessness, Jacobin
- ^ 15.0 15.1 Jo Freeman, The Tyranny of Structurelessness, Berkeley Journal of Sociology 17, 1972, עמ' 151–164
- ^ Honors and Awards, האתר הרשמי של ג'ו פרימן
