ג'ינצ'ינג, קיסר סין
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: מכלולזציה, תרגמת.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: מכלולזציה, תרגמת. |
| פטירה | אתר הנופש ההררי והמקדשים שסביבו בצ'נגדה, אימפרית צ'ינג הגדולה | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| |||||
הקיסר ג'ינצ'ינג (13 בנובמבר 1760 – 2 בספטמבר 1820), או בשמו הפרטי יונגיאן, היה קיסר סין השביעי בשליטת שושלת צ'ינג תחת השבט המאנצ'ורי אייסין גיורו. הוא שלט על כלל סין משנת 1796 בשנה בה אביו צ'ייאנלונג פרש למען שיזכר סבו הגדול הקיסר קאנגשי כקיסר ששלט לתקופה הארוכה ביותר ועד מותו המסתורי בשנת 1820. הוא היה בנו ה-15 של הקיסר צ'ייאנלונג. בעת שלטונו הוא ניסה לנרמל את האימפריה בעת נלחם בסחר האופיום ונפטר מהשן השותף השלטוני לשעבר של אביו.
שנותיו הראשונות
יונגיאן נולד בארמון הקיץ הישן, 8 ק"מ צפונית מערבית לחומות בייג'ינג. שמו האישי, "יונגיאן" (永 琰), שונה מאוחר יותר ליאנגיאנג (顒 琰) כאשר הפך לקיסר. הדמות הסינית עבור יונג על שמו שונתה מהשכיחות יותר 永 לשם פחות מוכר. חידוש זה הונהג על ידי הקיסר צ'ייאנלונג, שהאמין כי לא ראוי היה לדמות סינית נפוצה בשמו האישי של הקיסר בגלל התרגול רב השנים של שמות טאבו במשפחה הקיסרית. יונגיאן היה בנו ה-15 של הקיסר צ'ייאנלונג. אמו הייתה אשת הקיסר לינג האצילית, בתו של וויי צ'ינגטאי (魏清泰), פקיד סיני של האן, שמשפחתו השתלבה זה מכבר בשמונה באנרים של מנצ'ו כחלק מאנר באן. לקיסר צ'ייאנלונג היו במקור שני בנים נוספים שעמדו על המבחנים לירושת הכס, אך שניהם מתו מוקדם יותר ממחלות, ולכן בדצמבר 1773 בחר בסתר ביונגיאן כיורשו. בשנת 1789, הקיסר צ'ייאנלונג הציב את יונגיאן כ"נסיך ג'יה מהמדרגה הראשונה"(嘉 親王; או בפשטות "הנסיך ג'יה").
שלטון
באוקטובר 1795, השנה ה-60 למלכותו, הודיע קיסר צ'ייאנלונג על כוונתו להתמקד לטובת הנסיך ג'יה. הוא קיבל את ההחלטה הזו מכיוון שהוא חש שזה לא מכבד לו לשלוט יותר מסבא שלו, הקיסר קאנגשי, שהיה על כס המלוכה במשך 61 שנה. הנסיך ג'יה עלה על כס המלוכה ואימץ את שם העידן "ג'ינצ'ינג" בפברואר 1796, ומכאן שהוא ידוע היסטורית כקיסר ג'ינצ'ינג. עם זאת, במשך שלוש השנים הבאות, קיסר ג'ינצ'ינג היה קיסר רק בשמו מכיוון שהחלטותיו התקבלו עדיין על ידי אביו, שהפך לטייאנג-הואנג (קיסר אמריטוס) לאחר כניסתו. לאחר מותו של קיסר צ'ייאנלונג בראשית פברואר 1799, השתלט קיסר ג'ינצ'ינג על השלטון והעמיד לדין את השן, פקיד מועדף על אביו. השן הואשם בשחיתות ובניצול לרעה בכוח, תאריו נלקחו ממנו, רכושו הוחרם והורה על מנת להתאבד. כלתו של השן, הנסיכה הקסיאו, אחותו של הקיסר ג'ינצ'ינג, נחסכה מעונש וקיבלה כמה נכסים מאחוזותיו של השן. באותה תקופה התמודדה אימפריית צ'ינג עם הפרעה פנימית, והכי חשוב - מרד הלוטוס הלבן הגדול (1796–1804) ומרידות מיאו (1795–1806), כמו גם אוצר קיסרי ריק. הקיסר ג'ינצ'ינג עסק בפייסציה של האימפריה ובכריתת המרידות. הוא ניסה להחזיר את סין לשגשוגה ולעוצמתה של המאה ה-18. עם זאת, בין היתר עקב יצוא גדול של כסף מהמדינה כתשלום עבור האופיום שהוברח לסין מהודו הבריטית, הכלכלה ירדה.
שינוי השם של וייטנאם
ג'ינצ'ינג סירב לבקשתו של השליט הווייטנאמי ג'יה לונג לשנות את שמה של ארצו לנאם וייט. במקום זאת הוא שינה את השם לווייטנאם. הספר הסודי על היסטוריית המלוכות של וייטנאם של גיאה לונג מכיל את ההתכתבויות הדיפלומטיות ביחס לשמות. למעשה הייתה לסין השפעה מנצחת על וייטנאם ומכאן יכולתו של קיסר סיני על וייטנאם.[1]
החוקה האנטי נוצרית
הקוד המשפטי הגדול של צ'ינג כולל חוק אחד שכותרתו "איסורים על מכשפים ומכשפים" (禁止 師 巫 邪術). בשנת 1811 נוסף לו סעיף בהתייחס לנצרות. הוא עבר שינוי בשנת 1815 וב-1817, התיישב במתכונתו הסופית בשנת 1839 תחת בנו ויורשו של ג'ינצ'ינג הקיסר דאוגואנג, ובוטל בשנת 1870 תחת קיסר טונגזי. היא גזרה את האירופאים למוות בגין הפצת הקתוליות בקרב האן הסיני ומאנצ'ורים. נוצרים שלא ישובו בתשובה שלהם נשלחו לערים מוסלמיות בשינג'יאנג, כדי להינתן כעבדים למנהיגים ובני בית מוסלמים.[2]
מותו ומורשת
ב-2 בספטמבר 1820 נפטר הקיסר ג'ינצ'ינג בארמון המסע של רייה (ג'הול), 230 ק"מ (צפונית מזרחית) לבייג'ינג, שם היה בית המשפט הקיסרי ברובע הקיץ. טיוטת ההיסטוריה של צ'ינג לא רשמה סיבת מוות. חלקם טענו שהוא מת לאחר שהוכה על ידי ברק, אך אחרים מעדיפים את התיאוריה שהוא מת משבץ מכיוון שהקיסר היה במצב של השנמת יתר שפגע בפעילותו בצורה בעייתית למדי. אחריו הוא הוחלף על ידי בנו השני, מיאנינג, שנודע מהכתרתו כקיסר דאוגואנג. ג'ינצ'ינג קבור בין קברי הצ'ינג המערבים, 120 ק"מ דרומית-מערבית לבייג'ינג, במתחם המאוזוליאום צ'אנג (昌; מואר "מפואר").
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Chinese history in geographical perspective, מסת"ב 978-0-7391-7231-5
- ^ China and Christianity, Cambridge, MA and London, England: Harvard University Press, מסת"ב 978-0-674-28363-3
