גאולוגיה של הירח
הכינוי המדעי לגאולוגיה של הירח הוא סלנולוגיה (מיוונית Σελήνη (סֶלֶנֶה) - ירח). הפעילות הגאולוגית על פני הירח נפסקה לפני אלפי שנים ולכן קליפתו אינה נתונה לשינויים גאולוגים, גם אטמוספירה נעדרת כמעט לחלוטין, משמע שאין רוחות וגשמים ולכן אין בליה או כל תהליך אחר שנובע מקיומה של אטמוספירה. הרכבם הכימי של סלעי הירח נמדד בתצפיות מלוויינים שהקיפו אותו, וכן הובאו לכדור הארץ על ידי חלליות אפולו. קליפת הירח היא בעיקרה בזלתית, ועשירה בברזל ומגנזיום ודי דומה לסלעי הבזלת הארציים מלבד העובדה שהבזלת הירחית אינה מכילה מים ומינרלים נדיפים.
מבנה כללי
גוף הירח הוא בעל צורה מוארכת ואינו כדורי, והצדדים הצרים פונים אל כדור הארץ ואל הצד המקביל. לצורה זו אחראים כוחות הגאות של כדור הארץ. בתחילת חייו הירח היה גוף לוהט ונוזלי שהתקרר בקצב מהיר מאוד, וכך הגאות התקבעה בתצורתו. כוחות גאות אלו גם אחראים לכך שהירח אינו סובב סביב צירו ביחס לכדור הארץ, ובגללם הוא גם צובר מהירות ומסלולו הולך ומתרחק מכדור הארץ.
הכוחות הגאולוגיים
על הירח פועלים מספר כוחות שמשפיעים על תצורתו בכלל ועל הטופולוגיה של פניו בפרט:
- כוחות הגאות של כבידת הארץ - יוצרים רעידות אדמה על פני הירח.
- התנגשויות של גופים קוסמיים בגדלים שונים - מטאוריטים, שביטים וכולי. הן שוחקות את פני השטח וגורמות לכך שפני הקרקע מכוסים באבק של שברי סלעים. בנוסף הן יצרו ויוצרות מיליוני מכתשים, מהם קטנים ומהם אדירי ממדים. היות שעל הירח אין פעילות טקטונית, ההתנגשויות אחראיות לצוקים ולוואדיות התלולים שעליו, והן אלו שיצרו את העמקים ושרשרות ההרים שעל פניו.
- רוח השמש וחשיפה המתמדת לקרינה האדירה של השמש גם הם מוסיפים לארוזיה של קליפת הירח. רוח השמש גם אחראית לשחרור של גזים מהסלעים אל פני השטח, וכך בעצם מוסיפה כל העת גזים לאטמוספירה שהולכת ומתפזרת כל העת אל החלל.
גוף הירח הוא בעל מוליכות גבוהה מאד של גלים סיסמיים, וכל רעידה שתתרחש על פניו תופץ למרחקים גדולים ולא תדעך מהר. עם זאת, היות שהירח נעדר פעילות טקטונית והגורמים היחידים לרעידות הם התנגשויות וכוחות הגאות על כן רעידות משמעותיות נדירות. רעידות מינוריות נמדדות כל העת, 1-2 דרגות ריכטר עוצמתם ברגיל. הרעידה החזקה ביותר שנמדדה הייתה 4 בסולם ריכטר.
טופולוגיה
המבנה הטופולוגי הבולט מאד לעין מחלק את הירח לרמות בהירות ולימות כהות (מַארֶה). האזורים הכהים כונו ימות שמחמת כהותם העלו הצופים הראשונים את הסברה המוטעית שהן מכילות מים. הצד שצופה אל כדור הארץ מאופיין בימות ואילו הצד הנסתר נעדר כמעט לחלוטין מבנים ימותיים.
הימות הן שטחים גדולים מכוסים בבזלת שכמות המכתשים על פניהן קטנה משמעותית מאלו שעל הרמות. הימות נוצרו בזמן מאוחר יותר מהרמות ועל כן לא הספיקו להצטלק באותה כמות מכתשים כרמות. הימות עצמן נוצרו כנראה מהתנגשויות אלימה ביותר שסדקו את קליפת הירח ואיפשרו לבזלת לדלוף ולהציף את המכתש שנוצר (בעבר הועלתה גם סברה שהן נוצרו מבועות של גז עצומות שעלו ממעמקי הבזלת המותכת). כך גם מוסברת העובדה שהצד המוסתר נעדר ימות כיון ששם הקליפה עבה הרבה יותר ועל כן התנגשות אלימה לא בהכרח תגרור את סידוק הקליפה ודליפת הבזלת. בצד הפונה אל הארץ הקליפה דקה ועל כן נסדקת בהתנגשות אלימה (ההבדלים בעובי הקליפה מוסברים בכוחות הגאות שהארץ מפעילה על הירח).
המבנה הטופולוגי הקיצוני של הירח מאופיין בחריצים עמוקים ובהרים גבוהים, והיות שציר סיבובו של הירח הוא נמוך מאד (מעלה וחצי) על כן בקטבים מצויים ואדיות וחריצים עמוקים שאינם זוכים לאור שמש לעולם. הטמפרטורה בגאיות אלו נמוכות ביותר ומגיעות ל 200- מעלות צלזיוס ויותר. בתחילה שיערו שגאיות אלו הם מלכודת שיקפיאו את הגזים הדלילים שבאטמוספירת הירח הקלושה עד מאוד, וכך גם יקרה לאדי המים שמצויים על הירח (מגיעים בהתנגשות של שביטים או בהתמרה של סלעים בקרינת השמש). לאחרונה אומתה ההשערה על ידי תצפיות לוויינים (קלמנטיין - שוגרה ב-1994) המקיפים את הירח.
ראו גם
קישורים חיצוניים
