גבריאל שטיין
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מדען ריקה. פרופ' גבריאל שטיין (1920–1976) היה כימאי ישראלי. הוא כיהן כפרופסור לכימיה באוניברסיטה העברית, והיה חלוץ בחקר כימיה של קרינות של נוקלאוטידים וברדיוביולוגיה. היה ממייסדי מפלגת ליברלים עצמאיים וחבר בהנהגתה.
ביוגרפיה
גבריאל שטיין נולד בבודפשט למשפחה דתית. בנם של זלמה וד"ר ארתור שטיין, עורך דין ופעיל בקהילה היהודית בבודפשט[1].
שטיין למד בגימנסיה היהודית בבודפשט. הוא היה חבר במכבי הצעיר בצ'כוסלובקיה והושפע רבות מדודו פאול שטיין שגר בסלובקיה והיה פעיל במזרחי. בגיל 13 חבר עם כמה חברים כדי להקים את מכבי הצעיר בהונגריה. הוא פעל בהונגריה למען עליה של בני נוער לישראל ובכך הציל רבים מהשואה[דרוש מקור]. בשנת 1938, לאחר שקיבל תעודת בגרות, עלה לארץ ישראל והחל ללמוד כסטודנט לכימיה באוניברסיטה העברית. תקופה מסוימת התגורר בקיבוץ כפר המכבי. בשנת 1940 התגייס לחיל הספר בעבר הירדן ושירת בו כארבע שנים. בשנת 1946 סיים את לימודי הכימיה בירושלים. בשנת 1949 סיים לימודי דוקטורט באוניברסיטת דורהם באנגליה בכימיה פיזיקלית, בהנחיית פרופסור יוסף יהושע וייס, והיה עמית מחקר שם עד שנת 1951.
בשנת 1951 החל ללמד באוניברסיטה העברית, בשנת 1956 מונה לפרופסור חבר[2] ובשנת 1960 מונה לפרופסור מן המניין[3]. משנת 1963 ועד 1971 היה מנהל המחלקה לכימיה פיזיקלית. משנת 1971 ועד 1976 היה מנהלו הראשון של מכון קאזלי לכימיה שימושית. בשנת 1959 נבחר כנשיא החברה הישראלית לכימיה. ב-1963 היה לנשיא האגודה הישראלית לקידום המדע. משנת 1961 ל-1964 היה יו"ר ועדת התיאום של הארגונים האקדמאיים בישראל ונאבק רבות למען זכויותיהם. היה חבר במועצה לאנרגיה אטומית בישראל.
בשנת 1966 היה פרופסור אורח באוניברסיטת בוסטון ובשנת 1970 באוניברסיטת הרווארד, בקתדרה לחקר הסרטן בבית הספר לרפואה. הוא מונה על ידי שר הפיתוח משה קול כיועץ מדעי ראשי במשרד בשנת 1968 ושימש בתפקיד עד שנת 1970. היה לו חלק חשוב בעידוד התפלת מים ופיתוח התעשייה הכימית בארץ. משנת 1970 עד 1974 היה יושב ראש מועצת המנהלים של המכון למחקרי נפט וגיאופיזיקה. הוא היה יושב ראש מועצת המנהלים של חברת הנדסת התפלת מים משנת 1968 ועד מותו. היה חבר במועצת הנפט משנת 1971 ועד 1975.
בשנת 1960 זכה בפרס ויצמן למחקרים במדעים מדויקים[4]. הוא שימש כעורך הראשי של הביטאון המדעי לכימיה. בשנת 1966 קיבל את פרס נורדאו. הוא היה חבר באקדמיה למדע של ניו יורק.
הוא העמיד תלמידי דוקטורט ובהם: אבנר טריינין, אריה בן נאים, חוה ליפשיץ ויהושע יורטנר, גדעון שפסקי, אביגדור שפרמן. הוא היה חבר של אדוארד טלר, פיזיקאי שנודע כאבי פצצת המימן, שכמוהו היה יהודי-הונגרי.
שטיין האמין כי אסור לאנשי מדע לעמוד מהצד, מכוון שעתיד המדינה נקבע במוסדותיה הדמוקרטיים, כי מי שרוצה להשפיע על ענייניה חייב להיות פעיל במסגרת מפלגה. הוא היה בין התומכים בהקמת המפלגה הליברלית הישראלית בשנת 1961[5] וב-1965 כאשר היא התפלגה היה לפעיל מרכזי במפלגת הליברלים העצמאיים. הוא היה סגן יושב ראש מרכז המפלגה, יושב ראש המועצה של סניף ירושלים ויו"ר ועדת האקדמאים של המפלגה[6]. שטיין תמך בפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני[7] ובשנה האחרונה לחייו בלט במאבק למען זכויות הפלסטינים, והאמין שיהיו גורם חשוב בהסכם שלום. הוא פעל למען קידום תהליך השלום, חשב שיש להגיע להסכם מהיר עם הפלסטינים סמוך לאחר מלחמת ששת הימים, והציע כי ישראל תיסוג מתעלת סואץ כמחווה של רצון טוב כלפי מצרים. על אף שהיה איש שהגדיר עצמו "מסורתי", לחם בכפייה דתית ולמען הכרה בזכויות של הזרמים השונים ביהדות.
היה נשוי לפאולין דפנה לבית אפשטיין. נפטר מסרטן ב-22 באוקטובר 1976 כשהוא בן 56. השאיר אחריו בת, תמר (תמי) שטיין גוטליב, ובן, אשר (אשי) שטיין.
לקריאה נוספת
- מורים וחברים, מאת משה קול, הוצאת מ. ניומן, 1968
- פרס וייצמן למדע לפרופ' שטיין, ד"ר אבי דור וד"ר רבין, דבר, 22 ביוני 1960
הערות שוליים
- ^ קריאל גרדוש, למרות הכל - עלה, מעריב, 19 בפברואר 1965
- ^ העלאות ומינויים באוניברסיטה העברית, דבר, 6 באוגוסט 1956
- ^ העלאות באוניברסיטה העברית, דבר, 21 בדצמבר 1960
- ^ שלשה אנשי מדע יקבלו פרס וייצמן של עיריית תל אביב, דבר, 22 במאי 1960
- ^ דמוקרטיה תקינה מחייבת, דבר, 24 באפריל 1961
- ^ פרופ' ג. שטיין - יו"ר ועדת האקדמאים של ל"ע, מעריב, 16 ביולי 1969
- ^ יוסף לפיד, הספורט של הפרופסור, מעריב, 22 בנובמבר 1963
מ. מייזלס, הוועדה לאנרגיה אטומית התפטרה - ולא הוקמה חדשה תחתיה, מעריב, 30 בדצמבר 1963
