גינאה הספרדית
| |||
 | |||
| מיקום גינאה הספרדית | |||
| מוטו לאומי |
”¡Una, Grande y Libre!” "אחת, גדולה וחופשיה!" | ||
|---|---|---|---|
| המנון לאומי | המארש המלכותי | ||
| ממשל | |||
| משטר | דיקטטורה אוטוריטרית פשיסטית רפובליקה מונרכיה | ||
| ראש מדינה | פרנסיסקו פרנקו | ||
| שפה נפוצה | ספרדית | ||
| עיר בירה | באטה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | |||
| הספרדים משתלטים על פרננדו פו. נוהלה כחלק מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה | 11 במרץ 1778 | ||
| פירוק | 12 באוקטובר 1968 | ||
| ישות קודמת |
 האימפריה הפורטוגזית,  הקולוניה של פרדנו פו הבריטית פנג | ||
| ישות יורשת |
 גינאה המשוונית | ||
| דמוגרפיה | |||
| דת | נצרות קתולית | ||
| כלכלה | |||
| מטבע | פסטה ספרדית (1869–1968), דולר ספרדי (1778–1869) | ||
.svg)
גינאה הספרדית (בספרדית: Guinea Española) הייתה קבוצה של טריטוריות יבשתיות ואיים שנשלטו על ידי ספרד משנת 1778 במפרץ גינאה ובמפרץ בוני שבמרכז אפריקה. היא קיבלה עצמאות בשנת 1968 כגינאה המשוונית.
היסטוריה
מאות ה-18 וה-19
המושבה הספרדית באזור גינאה הוקמה בשנת 1778, על ידי הסכם אל פרדו בין האימפריה הספרדית לאימפריה הפורטוגזית. בין השנים 1778 ל-1810 ניהלה ספרד את שטחה של גינאה המשוונית באמצעות מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה, שבסיסה בבואנוס איירס (בארגנטינה המודרנית).[1] משנת 1827 עד 1843, לבריטניה היה בסיס על האי ביוקו כדי להילחם בסחר העבדים האטלנטי המתמשך שניהלו ספרד וסוחרים בלתי חוקיים.[2] בהתבסס על הסכם עם ספרד בשנת 1843, בריטניה העבירה את בסיסה למושבה משלה בסיירה לאון שמערב אפריקה. בשנת 1844, עם שיקום הריבונות הספרדית, המושבה נודעה בשם "הטריטוריות הספרדיות של מפרץ גינאה" (Territorios Españoles del Golfo de Guinea).
המאה ה-20
ספרד מעולם לא ניסתה להקים התיישבות קולוניאלית ברוב שטחי החוף של מפרץ ביאפרה, שאליו היו לה זכויות לכך לפי חוזה אל פרדו. הצרפתים הרחיבו את שטחי הכיבוש שלהם באזור על חשבון האזור שספרד תבעה. על פי חוזה פריז בשנת 1900, ספרד נותרה עם המובלעת היבשתית של ריו מוני, 26,000 קמ"ר מתוך 300,000 המשתרעים מזרחה לנהר אובנגי, אשר הספרדים טענו לבעלות עליהם קודם לכן.[3]
כלכלה חקלאית
לקראת סוף המאה ה-19 החלו בעלי מטעים - פורטוגזים, גרמנים ואנשי פרננדינו (אנ') - לפתח מטעי קקאו גדולים באי ביוקו.[4] לאחר שאוכלוסיית קבוצת בובי הילידית הושמדה על ידי מחלות ועבודות כפייה, כלכלת האי הסתמכה על עובדי קבלן חקלאיים מיובאים. הסכם עבודה נחתם עם הרפובליקה של ליבריה בשנת 1914; הובלתם של עד 15,000 עובדים דרך הים נוהלה על ידי חברת הספנות הגרמנית ורמן-ליניה (אנ').[5] בשנת 1930 גילתה ועדה של ארגון העבודה הבין-לאומי (ILO) כי עובדי קבלן ליבריים "גויסו בתנאים של כפייה פלילית שכמעט ולא ניתן להבחין בין פשיטה על עבדים וסחר בעבדים".[6] ממשלת ליבריה אסרה על גיוס עובדים ליברים לגינאה הספרדית. המחסור המתמשך בכוח אדם בתעשיות הקקאו, הקפה והכריתה הוביל לסחר משגשג בהברחות לא חוקיות מבוססות קאנו של עובדי איגבו ואיביביו מהמחוזות המזרחים של ניגריה המודרנית. מספר עובדי הקבלן החשאיים באי ביוקו גדל ל-20,000 בשנת 1942.[7] הסכם עבודה נחתם עם המלוכה הבריטית באותה שנה. זה הוביל לזרם מתמשך של עובדים ניגרים שהגיעו לגינאה הספרדית. עד 1968, בעת קבלת העצמאות, כמעט 100,000 ניגרים אתניים חיו ועבדו בגינאה הספרדית.[8]
מושבת גינאה הספרדית
בין 1926 ל-1959 איחד השלטון הספרדי את פרננדו פו (שמו הישן של האי ביוקו) ואת ריו מוני בתור המושבה של גינאה הספרדית. ספרד ניהלה קמפיינים צבאיים בשנות ה-20 של המאה ה-20 כדי להכניע את אנשי הפנג הילידים, ובמקביל ליבריה ניסתה לצמצם את גיוס אזרחיה לעבודות בגינאה הספרדית. בשנת 1926 הקימה המלוכה הספרדית חילות מצב של המשמר הקולוניאלי ברחבי המובלעת, והמושבה כולה נחשבה לרגועה עד 1929.[9] בריו מוני הייתה אוכלוסייה קטנה, באופן רשמי הוערכה בקצת יותר מ-100,000 בשנות ה-30. אנשיה היו יכולים בקלות לברוח מעבר לגבולות עם שטחי קמרון או גבון שהיו בשליטה צרפתית. יתר על כן, חברות העץ נזקקו לכמויות הולכות וגדלות של עובדים, והתפשטות גידול הקפה העלתה אפשרות לאמצעי חלופי לתשלום מיסים. האי ביוקו המשיך לסבול ממחסור בעובדים. הצרפתים התירו רק לזמן קצר גיוס עובדים בקמרון. בעלי המטעים החלו לגייס פועלים בני איגבו, שהוברחו בסירות קאנו מקלבר שבניגריה. ביוקו פותח לאחר מלחמת העולם השנייה כאחד האזורים החקלאיים הפוריים ביותר באפריקה.[3]
דה-קולוניזציה
בהיסטוריה הפוליטית שלאחר המלחמה של גינאה הספרדית היו שלושה שלבים נפרדים למדי. בשנים 1946–1959 היה לגינאה המשוונית מעמד של פרובינציה, שהיווה שדרוג ממעמדה כמושבה, לאחר שהאימפריה הפורטוגזית עשתה ניסיונות כדי להשתלט עליה. בשנים 1960–1968 ניסתה ספרד מערכת של דה-קולוניזציה חלקית כדי לשמור על הפרובינציה בתוך המערכת הטריטוריאלית הספרדית, שנכשלה בשל המשך הפעילות האנטי-קולוניאלית של הגינאים. ב-12 באוקטובר 1968 ויתרה ספרד על הטריטוריה והוכרזה עצמאותה של הרפובליקה של גינאה המשוונית. פרנסיסקו מסיאס נגמה נבחר לנשיא גינאה המשוונית.[10]
דמוגרפיה קולוניאלית
אוכלוסיית המושבה של גינאה הספרדית הייתה מרובדת (לפני שהעבדות בוטלה). המערכת הייתה דומה במקצת לזו שפעלה במושבות הצרפתיות, האנגליות והפורטוגזיות בשאר אפריקה:[11]
- פנינסולרים – אוכלוסייה ספרדית לבנה, שהגירתה הוסדרה על ידי ממשלת ספרד.
- אמנסיפדוס – אוכלוסייה אפריקאית שחורה, שנטמעה בתרבות של הפנינסולרית באמצעות חינוך קתולי ספרדי. חלקם היו צאצאים של עבדים קובנים משוחררים, שהוחזרו לאפריקה לאחר האמנציפציה וביטול העבדות על ידי הצווים המלכותיים הספרדיים של ה-13 בספטמבר 1845 (מרצון), ושל ה-20 ביוני 1861 (גורשו). מגורשי 1861 כללו מסטיסים (ממוצא משולב ילידי-אירופאי) ומולאטים (ממוצא אפרו-אירופאי), כאלו שהיו ילדים לאב פנינסולרי.
- פרננדינוס (Fernandinos) - עמים קריאולים, אוכלוסיות רב-אתניות או רב-גזעיות, שלעיתים קרובות דברו שפה קריאולית על בסיס אנגלית או ספרדית באי ביוקו.
- "צבעוניים" תחת חסות - כללו את רוב האפריקאים השחורים הילידים, ואת אותם מסטיסוסים-מולאטים שלא הוכרו על ידי אבות לבנים וגורשו מאמריקה. מבין הקבוצות האתניות הילידיות בגינאה, רובם היו עמי בובי ובנטו כמו הפנג של ריו מוני.
- אחרים - בעיקר ניגרים, קמרונים, סינים בני האן והודים, שנשכרו כעובדי קבלן תחת סוגים של פורמט משרת חוזי.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ History of Equatorial Guinea
- ^ "Fernando Po", Encyclopædia Britannica, 1911.
- ^ 3.0 3.1 William Gervase Clarence-Smith, 1986 "Spanish Equatorial Guinea, 1898-1940", in The Cambridge History of Africa: From 1905 to 1940 Ed. J. D. Fage, A. D. Roberts, & Roland Anthony Oliver. Cambridge: Cambridge University Press>"Archived copy". אורכב מ-המקור ב-2014-02-20. נבדק ב-2013-09-23.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Clarence-Smith, William G. "African and European Cocoa Producers on Fernando Poo, 1880s to 1910s." Journal of African History 35 (1994): 179-179.
- ^ Sundiata, Ibrahim K. From Slaving to Neoslavery: the Bight of Biafra and Fernando Po in the Era of Abolition, 1827-1930, Madison, WI: Univ of Wisconsin Press, 1996.
- ^ "Slavery Conditions in Liberia", The Times 27 October 1930. http://www.opensourceguinea.org/2012/12/slavery-conditions-in-liberia-times-27.html
- ^ Enrique Martino, “Clandestine Recruitment Networks in the Bight of Biafra: Fernando Pó’s Answer to the Labour Question, 1926–1945.” in International Review of Social History, 57, pp 39-72. http://www.opensourceguinea.org/2013/03/enrique-martino-clandestine-recruitment.html
- ^ Pélissier, René. Los Territorios Espanoles De Africa. Madrid: Consejo Superior de Investigaciones Científicas, 1964.
- ^ Nerín, Gustau. "La última selva de España:" antropófagos, misioneros y guardias civiles. Crónica de la conquista de los Fang de la Guinea Española, 1914–1930 (The last jungle of Spain: cannibals, missionaries and civil guards. Chronicle of the conquest of the Fang of Spanish Guinea, 1914–1930), Catarata, 2010.
- ^ Campos, Alicia. "The decolonization of Equatorial Guinea: the relevance of the international factor", Journal of African History (2003): 95–116.
- ^ Anuario del Instituto Cervantes (2005). Panorama de la literatura en español en Guinea Ecuatorial, Justo Bolekia Boleká, Introducción histórica
