גרמאניקוס יוליוס קלאודיאנוס קיסר
גֵרְמַאנִיקוּס יוּלִיוּס קְלַאוּדִיאַנוּס קֵיִסַר, ייתכן כי שמו היה נִירוֹן קְלַאוּדִיוּס דְרוּסוּס גֵרְמַאנִיקוּס טרם אימוצו למשפחה היוליו-קלודיאנית (15 לפנה"ס – 10 באוקטובר 19). הוריו היו נירון קלאודיוס דרוסוס, בן ליוויה, שנהייתה אחר כך אשת אוגוסטוס קיסר, ואנטוניה הצעירה בת מרקוס אנטוניוס ואוקטביה אחות אוגוסטוס. בנו היה הקיסר קליגולה ואחיו היה הקיסר קלאודיוס. הוא גם היה אחיינו של הקיסר טיבריוס וסבא של הקיסר נירון מצד אמו.
נישואיו ושירותו המוקדם
גרמניקוס נשא את אגריפינה, בתו של מרקוס ויפסניוס אגריפה ויוליה ונכדת אוגוסטוס, והשניים הביאו לעולם תשעה ילדים, שלושה מתוכם מתו בילדותם. האחרים היו דרוסילה, יוליה ליווילה, אגריפינה הצעירה, דרוסוס קיסר, נירון (אין לבלבל בינו לבין קיסר בשם זה) וקליגולה.
גרמאניקוס היה אהוד מאד בקרב אזרחי רומא, והיה חביבו של אוגוסטוס, ואף נראה כיורשו לתקופה קצרה. אולם לבסוף נבחר טיבריוס כיורשו של אוגוסטוס אולם הוא אולץ לאמץ את גרמניקוס בשנת 4.
גרמניקוס הורשה להיבחר כקוואיסטור בשנת 7 למרות שהיה צעיר בחמש שנים מגיל המינימום להחזקת המשרה, הוא שירת בצבא הרומאי תחת פיקודו של דודו טיבריוס ובשנת 12 נבחר למשרת הקונסול.
המרד על הריין
מותו של אוגוסטוס בשנת 14 הביא לפריצת מרד בקרב הלגיונות שהיו מוצבים בפאנוניה ובגרמניה, לשם דיכוי המרד טיבריוס שלח את בנו דרוסוס יוליוס קיסר לפאנוניה, האחריות על דיכוי המרד בגרמניה נפלה על כתפיו של גרמניקוס שהיה מפקד הלגיונות באזור. טקיטוס מוסר שבנוסף להעלאה בשכר, שיפור תנאי השירות וקבלת מסודרת על מענקי שחרור המורדים רצו להמליך את גרמניקוס לקיסר במקום טיבריוס אולם אמירה זאת לא מתיישבת עם תיאור המרד שבמראה על כך שסמכותו של גרמניקוס על חייליו הייתה מוגבלת ביותר ובסוף הוא נאלץ להיכנע לדרישות המורדים וטיבריוס נאלץ לאשר את פעולותיו בדיעבד ולהשוות את תנאי יתר הלגונות לאלו שחנו בגרמניה.
גרמניקוס לא הסתפק בשיכוכו של המרד אלא הוביל את הלגיונות מעבר לריין למסע מלחמה שבמהלכו הוא כבש את השטח בין הריין לאלבה והצליח להחזיר שניים משלושת נסי הלגיונות שנלקחו בקרב יער טויטובורג ולקבור את החיילים הרומאים שנפלו בקרב. מעשיו הגדילו את הפופולריות שלו וייתכן שלכן טיבריוס לא ראה את מעשיו בעין יפה ולכן החליט להחזירו לרומא. אולם למעשה הצלחותיו היו מפוקפקות וככל הנראה טיבריוס בחר להמשיך את מדיניותו של אוגוסטוס בדבר הימנעות ממלחמות התפשטות הדורשות השקעה גדולה בכוחות צבא.
כשגרמניקוס חזר לרומא בשנת 17 הוענק לו טריומף ושנה לאחר מכן הוענק לו מאיוס אימפריום והוא מונה לשליט הפרובינקיות המזרחיות של האימפריה.
שליט המזרח
שיגורו של גראמניקוס למזרח נבע מהצורך הדחוף לטפל בבעיות שהתעוררו בממלכות החסות, מלכי ארמניה, קומגנה ואמאוס נפטרו מבלי להותיר יורש וארכלאוס מלך קפדוקיה נחשד שקשר כנגד רומא. גרמאניקוס החל במסעו למזרח תוך שהוא מתקבל בכבוד מלכים בכל מקום שאליו הגיע.
גרמאניקוס הדיח את ארכלאוס אירגן את קפדוקיה כפרובינקיה וסיפח את קומגנה לתחומה של הפרובינקיה סוריה, הוא מינה מלך פרו-רומאי לארמניה ופתח במשא מתן עם הפרתים שנועד לשמר את הסדרי השלום מימיו של אוגוסטוס.
גרמאניקוס גם ביקר במצרים, במה שהיה צעד שנוי במחלוקת מכיוון שנאסר על רומאים בכירים לבקר בפרובינקיה מבלי לקבל את אישור הקיסר. בביקורו במצרים הוא התנהג בצורה פופוליסטית ונהג להתהלך ללא משמר כבני המקום, כמו כן הוא הוציא מספר צווים שמטרתם הייתה לשמור על זכויות המקומיים מהטרדה על ידי השלטונות ופתח את מחסני התבואה כאשר היה מצב של רעב במצרים, צעד שיש חוקרים הסבורים שגרם רעב ברומא. על כך הוא זכה בהערצתם הבלתי מסויגת של המצריים אולם התנהגות זאת הייתה לצנינים בעיני טיבריוס השמרן שנזף בו על התנהגותו וגרם לו למתן את גילוי האהדה אליו מצד המצריים.
במהלך שהותו במזרח הוא נקלע לעימות עם נציב סוריה, גנאיוס קאלפורניוס פיסו. טקיטוס מייחס את מקור העימות למינוי הנציב על ידי טיבריוס במטרה למנוע מגרמאניקוס לצבור פופולריות בקרב הלגיונות אולם סביר יותר שהעימות נבע מהשוני בין שני האישים - פיסו, שהיה אדם שמרני שהמסורת הרפובליקנית הייתה יקרה ללבו, לא ראה בעין יפה את התנהגותו הפופוליסטית של גרמאניקוס. תרם לעימות גם העובדה שפיסו לא ציית להוראותיו של גרמאניקוס למרות שהיה תחת סמכותו מבחינה חוקית.
גרמאניקוס חלה ומת באנטיוכיה בשנת 19. מקורביו של גרמאניקוס האשימו את פיסו בהרעלתו וכתוצאה מלחץ ציבורי העמיד טיבריוס את פיסו למשפט בפני הסנאט העוין, פיסו שהבין שאין לו שום סיכוי לצאת בשלום מהמשפט בחר להתאבד.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גרמאניקוס |
