דוכסות גסקוניה
 | |
| ממשל | |
|---|---|
| שפה נפוצה |
גאסקונית בסקית לטינית |
| עיר בירה | בורדו |
| היסטוריה | |
| ישות קודמת | נוומפופולניה |
| ישות יורשת |
גסקוניה גיין ארמניאק |
דוכסות גסקוניה או דוכסות ואסקוניה (בבאסקית: Baskoniako dukerria; באוקסיטנית: ducat de Gasconha; בצרפתית: duché de Gascogne, duché de Vasconie) הייתה דוכסות הממוקמת בדרום מערב צרפת של ימינו ובצפון מזרח ספרד, אזור המקיף את האזור המודרני של גסקוניה. דוכסות גסקוניה, שנודעה אז כ"וואסקוניה", הייתה במקור מרקיזות פרנקית שהוקמה כדי להשפיע על הבאסקים. עם זאת, הדוכסות עברה תקופות שונות, משנותיה הראשונות עם האלמנט הבאסקי המובהק שלה ועד למיזוג באיחוד אישי עם דוכסות אקוויטניה ועד לתקופה המאוחרת יותר כתלות של מלכי פלנטג'נט של אנגליה.
במלחמת מאה השנים כבש שארל החמישי, מלך צרפת את רוב גסקוניה ב-1380, ותחת שלטון שארל השביעי, מלך צרפת היא שולבה בממלכת צרפת בשלמותה ב-1453. החלק המקביל בתוך חצי האי האיברי הפך לממלכת נווארה.
היסטוריה
הקמת הדוכסות
גסקוניה הייתה הטריטוריה המרכזית של פרובינקיה גאליה אקוויטניה הרומית. מחוז זה, במאה ה-2, הורחב לחלק גדול ממערב גאליה הרומית, עד צפונה עד הלואר. לפיכך, שמה של אקוויטניה הועבר לשטחה של מרכז-מערב צרפת שנודעה מאוחר יותר כדוכסות אקוויטניה. בשנת 293, דיוקלטיאנוס יצר מחדש את הפרובינציה המקורית של קיסר אקוויטניה תחת השם "Novempopulania" או "Aquitania Tertia".
הוואסקונים היו עם איברי, בין אברו לדרום-מערב הפירנאים בתקופה הרומית, אך עד סוף המאה ה-6 הגדירו הוואסקונים קונפדרציה של שבטים ילידים בעלי שפה ומסורות דומות משני צדי הפירנאים שלא עברו רומניזציה תרבותית. השם 'ואסקונה' הפך ל'גסקון' ו'באסקי'. האם הוואסקונים התפשטו באופן משמעותי מצפון לפירנאים שנויה במחלוקת, אך הגותים והפרנקים השליטים התייחסו לאזור שבין הגארון לאוקיינוס האטלנטי בשם ואסקוניה. בסביבות שנת 580, פתחה ממלכת הפרנקים במסעות גדולים נגד הוואסקונים. בשנת 587 מצוטטים ואסקונים כמי שפושטים על מישורי אקוויטניה, אולי ממערב לטולוז. כילפריק הראשון שלח את הדוכס שלו בלדאסטס המוצב בטולוז, לטפל בפשיטות, אך הוא הובס. לאחר השתלטות על כס המלכות, פתח לאוויגילד בשורה של מסעות צבאיים סביב חצי האי האיברי, תוך השתלטות מהוואסקונס ("partes Vasconiae") בחלק העליון של אברו (אלווה של היום, אולי עד צפון קסטיליה). וייסד מבצר בשם Victoriacum (מפוקפק ויטוריה-גאסטיז, אולי אירוניה-וליה).
הדחיפה הצבאית הזו של סמכות ריכוזית חזקה יותר בטולדו הפעילה לחץ רב יותר על הוואסקונים לצאת מהשטחים החקלאיים העשירים באברו מאשר אלה שכבר נמתחו עד לגארון. בתקופה זו (585), רוזן בורדו גלקטוריוס מצוטט כנלחם בוואסקונס, המתוארים כמתחבאים בהרים, ובקנטבריים.
התקופה הפרנקית הקדומה (602–660)
בשנת 602 הקימו המרובינגים דוכסות גבול לדרום-מערב שטחם במהלך המלחמות המשולשות בין הפרנקים, הוויזיגותים והבסקים. "ג'ניאל" מסוים מונה אז ל-"dux wasconum" כדרך לטפל טוב יותר ביחסיהם עם הבסקים. במקביל, הוויזיגותים הקימו את דוכסות קנטבריה כחיץ נגד הבסקים המתגוררים ממערב לנווארה הנוכחית. המרקיזות של ואסקוניה (או ווסקוניה) נוצרה במטרה לשלוט על הבסקים בנובמפופולניה, אך היא התרחבה בשלב זה על האדמות שמדרום וסביב הציר שמספק נהר גארון בין בורדו לטולוז. בערך בתקופה זו מדווחים כי הדוכס פרנסיו נשבע אמונים לפרנקים בקנטבריה, אזור שהיה מיושב על ידי הבסקים, אך בערך בשנת 612, נראה שהמלך הגותי סיבוט כבש את השטח.
עד שנת 602, דוכסות ואסקוניה, תחת שליטה פרנקית, התגבשה באזורים סביב נהר גארון, אך ייתכן שהיא התרחבה עד קנטבריה, תחת שלטון פרנקי בזמן ולפני הקמתה של הדוכסות. בשנים 610 ו-612, בהתאמה, פתחו המלכים הגותיים גונדמר וסיסבוט בהתקפות נגד הבסקים. לאחר התקפה בסקית בעמק אברו בשנת 621, סווינטילה הביס אותם והקים את מבצר אולייט.
בשנת 626, מרדו הבסקים נגד הפרנקים, כשהבישוף של אוזה הוגלה באשמת תמיכה או הזדהות עם המורדים הבסקים, בעוד שבשנת 635 פתחה משלחת פרנקית ענקית בראשות הדוכס ארנברט ועוד 9 דוכסים. התקפה נגד הבסקים, ואילצה אותם לסגת אל ההרים, בעוד הטור של ארנברט הובס ב-Subola, אולי ליד Tardets. עם זאת, ההצלחה של הבסקים הייתה קצרת מועד מאז הונהגו על ידי דגוברט (קלישי, 636).[1] עד שנת 626, בטוח שהדוכסות השתרעה עד הרי הפירנאים ו-Vasconia החליפה את Novempopulania כשם מועדף לאזור הגאוגרפי שבין הפירנאים לגארון. ב-643 נערך מרד נוסף מצפון לפירנאים וב-642 וב-654 הם נלחמו נגד הוויזיגותים מדרום, בסרגוסה. 97משנת 589 עד 684, הבישוף של פמפלונה נעדר מהמועצות הוויזיגותיות של טולדו, מה שמתפרש על ידי חלק מהחוקרים כתוצאה של כפיפות עיר זו לשליטה בסקית או פרנקית.
איחוד אישי עם אקוויטניה (660–769)
.jpg)
בשנת 660, פליקס מאקוויטניה, פטריק מטולוז ממוצא גאלו-רומאי, קיבל את התואר הדוכסי של ואסקוניה ואקוויטניה (הממוקמת בין הנהרות גארון והלואר), ולמעשה שלט באופן עצמאי על ואסקוניה ולפחות על חלק מאקיטן. תחת פליקס ויורשיו, השלטון הפרנקי על ארצות אלה הפך לנומינלי בלבד, וואסקוניה הפכה למעצמה אזורית בולטת. "הקוסמוגרפיה של Ravena" מצטטת את "וואסקוניה" כמגיעה עד הלואר, אם כי הרעיון האמיתי מאחורי השם שנוי במחלוקת; הוא מחלק עוד יותר את הטריטוריה לגוואסקוניה (מצפון לגארון) ול-Spanoguasconia (מדרום לגארון).
הדוכסים העצמאיים לופוס, אודו, הונלד ווייפר ירשו אותו בהתאמה, כאשר שלושת האחרונים שייכים לאותה שושלת. מוצאם האתני אינו בטוח, שכן הרישומים ושמותיהם אינם חד משמעיים.
אבל הפלישה האומיית לשנת 711 חוללה שינוי מוחלט במגמות. עד כה היה הדוכס אודו הגדול עצמאי, וסירב להכיר בסמכותו של המלך המרובינגי או המאיורדומוס שלו. בשנת 714 נכבשה פמפלונה על ידי האומיים. בשנת 721, אודו הביס את הכוחות הערבים-אפריקאים בקרב על טולוז.[2] עם זאת, בשנת 732 הוא הושמד לחלוטין בקרב על נהר גארון ליד בורדו, ולאחר מכן החיילים המוסלמים בפיקודו של עבדול רחמן אל ג'פיקי שדדו את המדינה וכבשו את בורדו. רק על ידי כניעה לריבונותו של יריבו הפרנקי, המאיורדומוס קרל מרטל, הם יכלו להביס באופן מכריע את הפולשים האומיים בקרב טור. אקוויטניה והמרקיזויות הנלוות לה אוחדו אז לפרנסיה, אבל אודו כנראה המשיך לשלוט בדוכסות ואסקוניה ובאקוויטניה בערך כמו קודם עד מותו.[2] 22
אודו מת בערך בשנת 735, והשאיר את ממלכתו לבנו הונלד, שחפץ בעצמאות לשעבר שהייתה של אביו, תקף את ממשיכי דרכו של מרטל, ופתח במלחמה שנמשכה שני דורות. בשנת 743, המצב הסתבך עוד יותר בעקבות הגעתם של כוחות אסטוריים שתקפו את ואסקוניה ממערב. בשנת 744, הונלד התפטר לטובת בנו וויפר, שקרא שוב ושוב תיגר על השליטה הפרנקית. לאחר מסע נגד האומיים בספטימניה, המלך פפין הקצר הפנה את תשומת לבו לאקיטן ולווייפר, ופתח במלחמה הרסנית באקיטן (כולל ואסקוניה) שהיו לה השלכות קשות על אוכלוסייתה, עיירותיה וחברה.[2] 27וייפר וחייליו הבסקיים התעמתו עם פפין מספר פעמים אך הובסו שלוש פעמים ב-760, 762 ו-766, לאחר מכן אקחטן וואסקוניה הבטיחו נאמנות לפפין וווייפר בסופו של דבר נרצח על ידי תומכים נואשים, או אולי על ידי מישהו ששוחד על ידי פפין.
הדוכסות הקרולינגית (769–864)
החל משנת 778 מינה קרל הגדול רוזנים (בורדו, טולוז, פזנסאק) באדמות הגובלות של ואסקוניה שלאורך גדות נהר גארון, וערער את השפעתם של דוכסי ואסקוניה.
אולם הבסקים מצאו בעל ברית מרכזי בדרום בממלכה המוסלמית הבאסקית של באנו קאסי (תחילת המאה ה-9), ונהנו מביטחון מסוים מהמערב, מכיוון שהאסטוריים היו שקועים בסכסוכים שושלתיים מתמשכים. תקופת שלטונו של קרל הגדול הייתה רצופת סכסוכים בין בסקים, פרנקים ומוסלמים. המפורסם ביותר הוא קרב רונסוו בשנת 778, שבמהלכו ארבו הבסקים וטבחו את המשמר האחורי של קרל הגדול לאחר שהפרנקים הרסו את חומות פמפלונה. הקרב הזה, שעבר מיתולוגיה כבדה מהמאה ה-11 והלאה כעימות בין נוצרים למוסלמים, הפך לאחד האירועים האגדיים המפורסמים ביותר בהיסטוריה של צרפת.
מוסלמים תקפו גם את ואסקוניה, והשתלטו על פמפלונה במשך זמן מה, אך הם גורשו על ידי מרד בשנים 798–801 שעזר להקים את הממלכה המוסלמית הבסקית של באנו קאסי סביב טודלה. בשנת 806 הותקפה פמפלונה, שהייתה עדיין תחת שלטון אמירות קורדובה, על ידי הפרנקים; והפמפלונים, בראשותו של ולסקו פלוני, נשבעו שוב אמונים לקרל הגדול, אך כהונתו התבררה כקצרה. בערך ב-814, נראה שפלג אנטי-פרנקי בראשות אנקו, בעל ברית לבאנו קאסי, השתלט שוב על האזור. צבא פרנקי נשלח לדכא את המרד, אך ללא השפעה. יתרה מזאת, בדרכם צפונה דרך רונסוו נוסה מארב, אך הוא נכשל מכיוון שהפרנקים לקחו נשים וילדים בסקיים כבני ערובה.
הבסקים הצפוניים, שאורגנו בדוכסות ואסקוניה, שיתפו פעולה עם פרנקים במהלך מסעות מלחמה כגון כיבוש ברצלונה ב-799, אך לאחר מותו של קרל הגדול ב-814, החלו המרידות מחדש. המרד בפמפלונה חצה את הפירנאים צפונה ובשנת 816 הדיח לואי החסיד את הדוכס הבסקי סגוין מבורדו בשל אי דיכוי או הזדהות עם המרד. זה התחיל מרד נרחב, בראשותו של גרסיה חימנס (על פי מסורות מאוחרות, קרוב קרובו של איניגו אריסטה, להיות המלך הראשון של פמפלונה) והדוכס החדש לופוס סנטולו (בסביבות 820). בינתיים, באראגון הופל הרוזן הפרו-פרנקי אזנר גלינדו על ידי בעל בריתו של אנקו, הרוזן גרסיה מאלו, כאשר אזנר גלינדו ביקש בתורו מקלט בשטח שבידי הפרנקים. לואי החסיד קיבל את הכניעה של אדונים בסקיים מורדים בדאקס, אבל הדברים היו רחוקים מלהיות מסודרים.
בשנת 824, התרחש הקרב השני על רונסבו, כאשר הרוזנים אבלו ואזנר גלינדו (המוגדר גם כאזנר סאנצ'ס), שהיו וסאלים הפרנקים והאחרון מונה לדוכס גסקוניה, נתפסו על ידי הכוחות המשותפים של פמפלונה ובאנו קאסי, מה שחיזק את עצמאותה של פמפלונה. בתחילת המאה ה-9, האדמות סביב נהר אדור הופרדו מהדוכסות תחת השם רוזנות ואסקוניה. יורשו של הרוזן אזנר, סאנס סנסיון, נלחם נגד קרל הקירח, מכיוון שקרל לא הכיר בו כלגיטימי.
בשנת 844, ויקינגים פלשו לבורדו והרגו את הדוכס סגוין השני. יורשו גיום נהרג בניסיון להשתלט מחדש על בורדו בשנת 848, אם כי כמה מקורות אומרים שהוא רק נתפס והודח על ידי המלך. עד שנת 853, סאנס סנסיון, מנהיג הבסקים, הוכר כדוכס על ידי קרל הקירח. במהלך אותה שנה פלש מוזה מטודלה, קרוב משפחתם של הנסיכים הבסקיים, לוואסקוניה ושבה את סאנס. בשנת 855, סאנס מת והוחלף על ידי ארנולד, שמת בלחימה נגד הנורדים בשנת 864.
הדוכסות הבאסקית של גסקוניה (864–1053)
נראה שסנצ'ו השלישי מיטרה (או "מנדיטארה", המצוטט ב-864) הוא המייסד של שושלת של דוכסים עצמאיים אוטוכטונים השולטים בגסקוניה עד סנצ'ו השישי גילם (נפטר ב-1032), עם קשרים רופפים, אם בכלל, עם הממלכה הפרנקית.[1] 137
הדוכסים נאלצו להתמודד עם חדירות ויקינגיות ותסיסה במשך למעלה ממאה שנה, חוסר יציבות שהביא להרס של מנזרים קיימים בגסקוניה ולחיים עירוניים נרקבים. הדוכסים של גסקוניה התמודדו מול הנורדים (ויקינגים), ומלך נווארה מצוטט כמי שסיפק סיוע נגדם ליד באיון. משפחת הדוכסית הגאסקונית נקשרה לממלכת נווארה העולה על ידי בריתות זוגיות בסוף המאה ה-10, ובסופו של דבר הביאה את גסקוניה כסוזרן לסנצ'ו השלישי, מלך נווארה ("הגדול") לתקופה קצרה עד 1035.[1] 181–182
בעוד שהדעיכה ההדרגתית של השושלת הקרולינגית הייתה צפויה לסלול את הדרך להבטחה מחדש של זהותה האזורית, גבולות חדשים, מבנה נוקשה יותר שנגזר מפאודליזציה, והבדלים פנימיים בסקיים של תרבות, עניין ושפה עצרו את התהליך הזה.[1] 179הדוכסים חילקו את הדוכסות כנחלות לבניהם - סמכות ההחלטה הועברה בהדרגה במאות ה-9 וה-10 למחוזות המרכיבים הקטנים יותר של גסקוניה, כמו בארן, ארמניאק, ביגור, קומינגס, נבוזאן, לייבורד וכו'.
דוכסות ואסקוניה בין האדור לגארון, הפכה בהדרגה לדוכסות גסקוניה, והתרחקה מההיסטוריה של חבל הבאסקים כאשר גאסקונית (שפה רומנית) תפסה אחיזה ב'גסקוניה הגדולה', והפשיטה את השם מהקונוטציות האתניות הקודמות שלה והעניקה לו שם חדש. במהלך המאות ה-11–12, השפה הבסקית התפשטה בצפון-מזרח עד לשיאים העליונים של נהר אדור, הרחק מההתפשטות שלו 300 שנה קודם לכן.[1] 112
בתוך דוכסות אקוויטניה (1053–1453)
לאחר שלטונו של סנצ'ו הגדול, גסקוניה התרחקה שוב מפמפלונה. עד 1053, גסקוניה עברה בירושה ונכבשה על ידי דוכסות אקוויטניה. כך היא הפכה לחלק מהאימפריה האנגווינית במאה ה-12. התואר הדוכסי הוחזק מחדש על ידי אדוארד רגל ארוכה והוא היווה בסיס תמיכה לאנגלים במהלך מלחמת מאה השנים. מרגרט ווייד לאבארג' כינתה אותה המושבה הזרה הראשונה של אנגליה.
אנגליה איבדה את גסקוניה כתוצאה מתבוסתה במלחמת מאה השנים, ומאז האזור הפך לחלק קבוע מצרפת.
מעמד פיאודלי
תחת ענף הדוכסים הבאסקי שהחל בשנת 864, גסקוניה הפכה למעשה לעצמאית ממלכי הפרנקים. בשנת 1004, אבו מפלורי, בעת ביקור במנזר לה ראול, טען שהוא חזק שם יותר מהמלך, מכיוון שאיש לא הכיר בכוחו. כתבי הרישומים של לה ראול מתוארכים לפי שלטונו של הדוכס מגסקוניה ולא זה של מלך צרפת. אף על פי כן, צ'רטרים ממקומות אחרים בגסקוניה המשיכו להיות מתוארכים על ידי שלטונם של המלכים הפרנקים עד לרכישת גסקוניה על ידי אקוויטניה. [3]
על פי הרשימה של סן-סורין בבורדו בשנת 1009, "המנהג הוא שאף רוזן [של גסקוניה] לא יכול למשול באופן לגיטימי בעיר זו של בורדו אם הוא לא קיבל את חובות המועצה, עיניים מושפלות, מהקדוש ביותר. הבישוף הקדוש סאורין ואם לא ישלם מחווה שנתית". הודעה מאוחרת יותר בין השנים 1160 ל-1180, אומרת במפורש שהרוזן לעתיד חייב להניח את חרבו על מזבחו של הקדוש סאורין ואז להרים אותה שוב רק לאחר קבלת תקן הקדוש. שיטות אלו מקבילות לנוהג של המלכים הצרפתיים לקבל את ממלכתם מסן דני ולשאת את דגלו, האוריפמה. עם זאת, ייתכן שהמודעות בכתב העת של סן-סורין, אשר הן מרוממות את אותו בית דתי ובו בזמן מרחיקות את דוכסי גסקוניה מכל ווסאל צרפתי, זויפו בסוף המאה ה-12 כדי לקדם את העניין של הפלנטג'נטים. [4]
היקף בתקופה הפרנקית הקדומה
ואסקוניה הפרנקית כללה את הפרובינציה הרומית לשעבר Novempopulania, ולפחות בתקופות מסוימות, גם את האדמות שמדרום להרי הפירנאים שבמרכזן פמפלונה. מכאן נובע שדוכסות ואסקוניה כללה אזורים בסקיים מצפון ומדרום לפירנאים לפחות עד לניתוק המובהק של פמפלונה מהדוכסות ב-824.
בשנת 628, המלך הפרנקי דאגוברט הראשון ערך סידורים לאחיו כאריבר השני לשלוט על השטחים שבין הלואר והפירנאים ("לימס ספרדייה") 'באזור הכללי של ואסקוניה', כולל סאנט, פריכות, קאור, אז'נה וכו'. 94–96בשנים הבאות מדווחים על אותו מלך שהכניע את ואסקוניה כולה, כלומר היא השתרעה גם מעבר לפירנאים.
"הקוסמוגרף של Ravenna" מתייחס לוואסקוניה כאל כל הטריטוריה המשתרעת עד הלואר, וכך גם "הכרוניקה של פרדגר", המעידה על כך שהיא שוכנת מדרום ללואר.[1] 96אבל טבעו של השם הזה נתון לוויכוח. בכל מקרה, הבסקים משני צדי הגארון מצוינים בשנים העצמאיות האחרונות של הדוכסות עד שנת 768, אך מאותה השנה, גבולה הצפוני נקבע על נהר גארון. מספר סופרים הניחו את ההיקף הגאוגרפי הגדול הזה של המאות ה-7–8 להתרחבות של הבאסקים ממגוריהם המקוריים המשוערים סביב הפירנאים.
ארגון חברתי בתקופה הפרנקית הקדומה
בניגוד לאזורים שכנים, הרוזנים לא מילאו תפקיד בשלטון של ואסקוניה. יתרה מכך, הם נעדרו, ודוכסים מוזכרים כדמויות הראשיות של הבסקים, מיד אחריהם בהיררכיה ראשי שבטים ומשפחות, לפחות עד עליית השושלת הקרולינגית.[2] 7–8באשר למערכת המשפט, נראה כי לא החוק הוויזיגותי ולא החוק הרומי היו בשימוש בדוכסות ואסקוניה,[2] 8וייתכן שחוקי ילידים שררו לפחות עד ההשתלטות הקרולינגית בשנים 768–769.
החל משנת 778 החל קרל הגדול למנות רוזנים (בורדו, טולוז, פזנסאק) באדמות הגובלות של ואסקוניה לאורך גדות נהר גארון, ובכך ערער את אחיזתם בשלטון של דוכסי ואסקוניה.
דוכסי ורוזני ואסקוניה
שמות הדוכסים מתועדים תחת מספר מביך של גרסאות, מה שמקשה מאוד על הזיהוי. הדוכסים והרוזנים הללו היו מנהיגי השבטים הבסקיים ששלטו בגסקוניה ולכן שמותיהם המקומיים היו בסקיים. עם זאת, מכיוון שהשפה הגאסקונית החליפה בהדרגה את הבסקית, שמותיהם נרשמים גם בגאסקונית. ואכן, בסופו של דבר, כנראה הדוכסים של גסקוניה אימצו בעצמם את הגאסקונית, מה שבא לידי ביטוי בשימוש ההולך ופוחת של הדוכסים האחרונים בשמות בסקיים אותנטיים.
במסמכים כתובים, שמותיהם נרשמו בדרך כלל בלטינית, שהייתה השפה הכתובה המועדפת באותה תקופה. כיום, שמותיהם נמצאים לעיתים קרובות גם בגרסתם הצרפתית, ולעיתים גם בגרסתם הספרדית. דוגמה אחת: השם הבאסקי Otsoa (שפירושו "זאב") תורגם מילולית לופ בגאסקונית, לופוס בלטינית, לופ בצרפתית ולובו בספרדית. לפיכך, הדוכס אוטסואה השני מגסקוניה יכול להיות מוכר בכל אחד מהשמות הללו, מה שמבלבל אנשים שאינם רגילים למצב הלשוני המקומי. יתר על כן, אפילו בתוך שפה מוגדרת, קיימות גרסאות כתובות רבות ושונות, באשר לשם הבסקי Santso (מלטינית "sanctus", שפירושו "קדוש"), שניתן למצוא במסמכים הבסקיים שנכתבו Antso, Sanzio, Santio, Sanxo, Sancio, וכולי.
בדרך כלל, לדוכסים ולרוזנים של גסקוניה היו שני שמות, הראשון הוא שמם הפרטי, השני הוא השם הפרטי של אביהם (לדוגמה, הדוכס סאנס הראשון לופ, שפירושו הוא הדוכס סאנס הראשון, בנו של לופ). מנהג זה יצר מאוחר יותר את שמות המשפחה הספרדיים, עם הוספת הסיומת - "ez" שפירושה "בן של". "חואן סאנצ'ס" פירושו המילולי "חואן, בנו של סנצ'ו". עבור כמה דוכסים מגסקוניה, השם השני אינו השם הפרטי של אביהם, אלא זהו כינוי שצברו עם הזמן והחליף את שמו הפרטי של אביהם, כמו הדוכס המפורסם Sans III Mitarra, השם "מיטרה" אינו שם אביו, אלא כינוי המתייחס למוצאו, כנראה "מנדיטארה", עם סיומת בסקית טיפוסית "-טארה" לביטוי מקור.
יש דוכס אחד מגסקוניה הנתון לדיון היסטוריוגרפי, והוא הדוכס סגוין הראשון (סגיווין, סיהימין,...). נטען שהוא למעשה מסתיר "מקור" בסקי — צורות כתובות "Semeno, Xemen, Ximen", או "Jimeno". יכול להיות שהשם הבסקי מבוסס על המילה "סֶמֶה" (שפירושה "בן", שמעיד בחריטות אקוויטניות), או שזה יכול להיות "סגוין" (גאסקונית מודרנית "סיגוין"), שם ממקור גרמני המבוסס על "סיג", שפירושו 'ניצחון' (cf "Sieg" בגרמנית המודרנית), ו-"win", כלומר 'חבר'.
הוצע כי חלק מהשמות הבסקיים, כנראה, הם רק השחתות של שמות גרמניים מאוחרים. לדוגמה, גארסינד המוביל לגרסאן, גנדולף או צנטולף לסנטולה, אגינלד או הונלד לאנקו (בפלנדריה ובפריסית, עדיין צורה קצרה של שני השמות הגלויים הראשונים), אגינארד לאזנר, בלאסגיטה או וואלגוטה לוולסקיטה, בלאסגוטו לולסקו, ארנואלד לארנאו, תאודה לטודה, תאודהילדה לדדילדיס או דדדילס. בעוד שחלקם עשויים להיות כאלה, לרבים מהם — אנדרגוטו, אמונה, אזנר (י), ולסקו, גרסיה, שימן (או), אנקו — יש צורות מוסברות היטב על פי כללים לשוניים ואטימולוגיות עקביות, כפי שתואר על ידי הבלשן Koldo Mitxelena. השמות הבסקיים העתיקים ביותר מימי הביניים שיקפו התייחסויות טוטמיות (בעלי חיים),[5] וקשרים משפחתיים.
ברשימה שלהלן, הדוכסים והרוזנים של גסקוניה רשומים לפי שמותיהם הגסקוניים (בהתבסס על האיות הנוכחי של גאסקונית, לא על האיות של ימי הביניים, שהשתנה).
דוכסים פרנקים וילידים
- גניאל (602–626)
- אאגהינה (626–638)
- פליקס (שנות ה-660)
- לופוס הראשון (670–676 או אולי עד 710 בוואסקוניה בלבד[6])
- אודו הגדול (או "אודס") (688–735), שלטונו החל אולי מאוחר ב-692, 700, 710 או 715, מוצאו לא ברור.
- הונלד הראשון (735–748), בנו של הקודם, פרש למנזר, אולי חזר מאוחר יותר (ראה להלן).
- ואיפר (או "Gaifier") (748–767), בנו של הקודם.
- הונלד השני (767–769), או הונלד הראשון לאחר חזרתו או הונלד אחר, ברח ללופוס השני מגסקוניה והועבר לידי קרל הגדול.
בית גסקוניה
| שליט | תאריכים | בת זוג | הערות | ||
|---|---|---|---|---|---|
| לופ השני | 768/770–778/801 | נומבלה מקנטבריה חמישה ילדים |
כנראה המייסד של ענף הדוכסים של גאסקוניה. | ||
| סאנס הראשון לופ | 778/801–812 | "לא ידוע" חמישה ילדים |
בנו של קודמו. | ||
| סגוין הראשון לופ | 812–816 | "לא ידוע" ילד אחד |
אחיו של קודמו, מרד בפרנקים. | ||
| גאסיה הראשון סמן | 816–818 | "לא ידוע" | בנו של קודמו. מרד בפרנקים. | ||
| לופ השלישי סנטולו "ואסקו" | 818–819/823[6] | "לא ידוע" שני ילדים |
בנו של קודמו, או של סנטולו, אחיו של סאנס הראשון. מרד בפרנקים. | ||
לאחר מותו של לופ סנטולו הדוכסות חולקה: רוזנות ואסקוניה נפרדה באופן זמני מהדוכסות. ראה: צפון חבל הבאסקים.
בשנת 852, סאנס השני, מהרוזנות המורדת, איחד בסופו של דבר את גסקוניה והחזיר לעצמו את התואר הדוכסי. | |||||
| סאנס השני סאנסיון | 852–855/864 | לא נשוי | בנו של אזנר סאנס, והדוכס החדש מ-852. | ||
| ארנאוט | 855/864[6] | בנו של סאנס סאנסיון, בנו של סאנס הראשון. | |||
| סאנס השלישי "סאנסיון האיום" (סאנס מיטרה) |
864–893 | "לא ידוע" ילד אחד |
בנו של סאנס השני. | ||
| גאסיה השני "הנטוי" (גאסיה אוקרה) |
893–930 | אמונה מאנגולם בערך 875 שישה ילדים |
בנו של קודמו. | ||
| סאנס הרביעי גאסיה | 930–950 בערך | "לא ידוע" שני ילדים "לא ידוע" חמישה ילדים |
בנו של קודמו. | ||
| סאנס החמישי סאנסיון | בערך 950–961 | לא נשוי | בנו של סאנס השני. כמה היסטוריונים מאמינים ששמו היה במקום גאסיה. | ||
| גילם השני סאנס | בערך 961–996 | אוראקה גארסס מנווארה בערך 972 ילד אחד |
אחיו של קודמו. יכול להיות שהיה זה שנלחם בוויקינגים בגליסיה, בשנת 970. | ||
| ברנאט הראשון גילם | 996–1009 | לא נשוי | בנו של קודמו. | ||
| סאנס השישי גילם | 1009–1032 | אחיו של קודמו. | |||
בית פואטייה
- אודס (1032–1039)
בית ארמניאק
- ברנאט השני (1039–1052)
בית פואטייה
לאחר 1053, התואר דוכס גסקוניה הוחזק על ידי דוכסי אקוויטניה.
- גי ז'ופרואה (גיום השמיני מאקיטן) (1052–1086)
- גיום התשיעי מאקוויטניה (1086–1126)
- גיום העשירי מאקוויטניה (1126–1137)
- אלינור מאקוויטניה (1137–1204)
בית פלנטג'נט
לאחר 1204, התואר דוכס גסקוניה הוחזק על ידי מלכי אנגליה.
הלורד אדוארד, בנו של הנרי השלישי ולאחר מכן הפך למלך אדוארד הראשון, מונה לדוכס גסקוניה ב-1249. עם עלייתו לכס המלכות ב-1272 התאחד התואר עם ממלכת אנגליה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 Collins, R. (1990)
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 Lewis, Archibald R. (1965). The Development of Southern French and Catalan Society, 718–1050. Austin: University of Texas Press. pp. 378–379. נבדק ב-11 בספטמבר 2012.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Higounet 1963, pp. 48–49.
- ^ Higounet 1963, p. 50.
- ^ Douglass, William A.; Douglass, Bilbao, J. (2005) [1975]. Amerikanuak: Basques in the New World. Reno, NV: University of Nevada Press. ISBN 0-87417-625-5. נבדק ב-16 בנובמבר 2013.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 Ducado de Vasconia (Auñamendi Encyclopedia)
