הגדעונים (ארגון)
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: סגנון ועריכה גרפית.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: סגנון ועריכה גרפית. |
הגדעונים הוא ארגון שהוקם כאגודה חשאית בשנת 1913 (סוכות, תרע"ד) על ידי צעירים (בנים בלבד), בני אכרים במושבה זכרון יעקב. בראש הארגון עמד אלכסנדר אהרנסון, שפעל בהשראת אחיו הבכור אהרן אהרנסון ואבשלום פיינברג, ובהשפעת אחותו שרה אהרונסון
הארגון נחשב לארגון הנוער הראשון שהוקם ביישוב ועסק בפעולות הגנה ושמירה, בדומה לארגון השומר שהוקם על ידי אנשי העלייה השנייה. בנוסף לשמירה ניסו כוחם גם בהתיישבות, כאשר עשרה מחבריהם התנחלו באדמות יק"א שבשוני. כמו כן, עסקו הגדעונים בפעילויות למען הקהילה בזכרון יעקב כגון שיקום דרכים, מבנים ובית הקברות.
האגודה התפרקה כ-14 חודשים לאחר הקמתה, בשל הגיוס לצבא הטורקי בראשית מלחמת העולם הראשונה ובשל יציאתם מן הארץ של פעיליה המרכזיים.
רקע היסטורי להקמת הארגון
מראשית המאה החלו להתגבש בארץ ישראל תרבויות נוער, התארגנויות והסתדרויות. ביישובים השונים נוצרה שכבה דורית מקומית בעלת מאפיינים ייחודיים, וערב מלחמת העולם הראשונה ניתן היה להבחין בשלוש קבוצות עיקריות שהנהיגו את הדור הצעיר: קבוצה אחת הייתה מורכבת מנוער המושבות, הקבוצה השנייה כללה את הנוער הלומד העירוני, והקבוצה השלישית, אנשי העלייה השנייה. היה הבדל רב בין צורות הארגון של בני הארץ לעומת אנשי העלייה השנייה: בני הארץ הקימו ארגונים מקומיים ואנשי העלייה השנייה הקימו מפלגות לאומיות בעלות קשרים בינלאומיים. אך בשני המקרים נוצרה מודעות קולקטיבית חדשה, חלו שינויים בקודים התרבותיים, בנורמות ובדפוסי ההתנהגות שייחדו את הדור החדש והפרידו אותו מדור המייסדים. המתח בין הדורות השפיע על מבנה הכוח בארץ ישראל ועל ההגמוניה בה[1].
המושבה זכרון יעקב הייתה בת טיפוחיו של הברון רוטשילד, והיחס המיוחד והטיפול של הנדיב במושבה זו, אם כי היה רצוף קשיים ואי הבנות, היה אחד מגורמי הרגשת הייחוד שאתם התהלכו בני זכרון יעקב ובגללה זכו לכינוי הלגלגני "נכדי הברון".
בראשית 1900 עברה זכרון יעקב עם כל מושבות הברון לרשות יק"א. יק"א הנהיגה במושבות מדיניות חדשה תוך מאמצים להביא להתייעלותן ולהפיכתן של המושבות לבלתי תלויות בתמיכה כלכלית, אך פקידי יק"א לא האמינו בעתידה של המושבה ופעלו לצמצומה. הפועלים היהודים שעבדו בה פוטרו כולם, חלק מן האיכרים נדרש לעזוב את המקום ולשאר הוצע להיות שכירי יום בכרמי זכרון יעקב וביקביה. החל מאבק קשה בין האיכרים לבין יק"א וזה חישל את רגש הקניין הפרטי ואת הפטריוטיות המקומית של בני זכרון יעקב. במהרה הגיעה זכרון יעקב לעצמאות כלכלית מלאה והייתה לאחת המושבות המבוססות ביותר[2].
בשנת 1913 (תרע"ד), במהלך חג סוכות, התארגנה בזכרון יעקב קבוצה של בני מושבות בשם "הגדעונים" שביקשו להשתחרר מסמכות המייסדים, לקבל את ההנהגה ולקדם את החיים הכלכליים והחברתיים ולהשליט תרבות לאומית חילונית[3].
הגדעונים נגד אנשי העלייה השנייה
ביעדים שהציבו "הגדעונים" לארגונם לא הוזכר המאבק במפלגות השמאל של העלייה השנייה, אך דרך התנהלותם הייתה מלאה בביטויי תחרות ומאבק, החל בשאלות השמירה והעבודה העברית וכלה בתחרות על בנות המושבה. בנוסף לרצונם לחולל רפורמות במושבות, בני המושבות הזדהו גם עם הוריהם וייצגו את הוותיקים המבוססים ובעלי הרכוש, ואילו "הזרים" או "הרוסים" החדשים היו מבחינתם נוודים בעלי דעות חברתיות מהפכניות שביקשו להשתלט על החברה הנבנית בארץ ולאכוף עליה את האידאולוגיה שלהם. הגדעונים הרגישו רגשי הנחיתות לעומת "המוסקובים" הסוציאליסטים, האינטלקטואלים ושובי לב הנערות, והיחס כלפיהם נהיה עוין יותר ויותר.
הגדעונים, בראשותו של אלכסנדר אהרנסון, היוו גרעין אופוזיציוני ראשון של בני הנוער בארץ כנגד מפלגות הפועלים, ושנאתם לפועלים הוגדרה כ"אנטישמיות יהודית בארץ היהודים". הגדעונים הואשמו בשנאה ובנקמנות שהגיעה לידי עירוב השלטונות כדי לעשות שפטים בפועלים. אך באופן אבסורדי, הגדעונים אימצו לעצמם סמלים ודפוסי פעולה של הפועלים וארגוניהם: חולצה לבנה עם עניבה כחולה, משמעת צבאית, עזרה הדדית וכדומה[4].
נקודת התורפה של הגדעונים הייתה בתפיסתם הסוציאלית-לאומית. תפיסה שיצרה ניגוד עמוק בין הפועלים וארגוניהם, בייחוד בין "השומר" לבין צעירי זכרון יעקב (ניגוד זה האריך ימים גם בתקופת ניל"י, הגדודים העבריים ואף בימי ההגנה). הפועלים לחמו בחירוף נפש עבור עבודה עברית ואילו נוער המושבות הזדהה עם עמדת הוריו למען עבודה ערבית זולה והאשימו את בני העלייה השנייה שבגללם אין יחסי שכנות טובים עם הסביבה הערבית. האשמה זו חרגה מתחום הוויכוח ואף הוקם ארגון שנלחם ב"זרים" ודחק את רגליהם מן העבודה במושבה ומהשמירה ואפילו במחיר עבודה ושמירה ערבית[5].
בנוסף להבדלי הגישות, המוצא, ההשכלה והאינטרסים נוספה עם פרוץ המלחמה גם הנטייה הפרו-בריטית של בני משפחת אהרנסון בתמיכת הגדעונים שהקימו את ארגון הריגול "ניל"י", ארגוני הפועלים, לעומתם, ראו בכך הסתבכות העשויה לסכן את היישוב כולו[6]. בעיתונם של פועלי ציון "האחדות" מיום כ' באייר תרע"ד נכתבו הדברים הבאים על הגדעונים: "את האמת צריך להגיד, כי אכן הרבה דברים מועילים עשו הגדעונים......אך אותה הבערות החברתית, אותה הסתגלות והשתעבדות למרות הערבים, אותם חיים בלי תוכן, בלי שאיפות ובלי אידיאלים, והעיקר אותה שנאה העזה כמוות לזרים". האהבה לעבודה לא הייתה כנראה בגדר תוכן המספיק לעסקן של פועלים ציוניים בעיני אנשי העלייה השנייה. מנגד הגדעונים ניסו להשפיל את הפועלים ולקרוא להם בטלנים[7].
מטרות הארגון ופעולותיו
הקמת הגדעונים הייתה מפעלו של אלכסנדר אהרנסון, אחיו של אהרון אהרנסון, בשיתופו של אבשלום פיינברג. הגדעונים חשו כי יש צורך בתשועה פנימית נוכח קשיי העבודה, סכנת הזרים, האדישות וההתפוררות החברתית[8]. אגודת ה"גדעונים", בניגוד לארגונים מקומיים אחרים, הייתה בעלת שאיפות לצאת מגבולות המושבה במטרה להתגבש כארגון ארצי בעל יעדים משותפים כנגד אנשי השמאל, "העולים החדשים".
בספר היובל שנכתב בשנת 1942 נמצא מסמך תיעודי של ועד הגדעונים בו מתוארות מטרותיו של הארגון: "להטביע בלב הדור הצעיר אהבה וכבוד להורינו החלוצים להביא לידי התקרבות והתקשרות בין הצעירים, לעורר את ההכרה העצמית של הצעירים, להשריש בלב הצעירים אהבה עזה למושבתם, ולעזור בכל כוחותיהם להפרחתה"[9]. במקור נוסף צוין כי מטרתה של האגודה הייתה "לאחד ולסדר את צעירי המושבה, לשמור על הקיים, לבנות את החרב ולמלא את החסר למושבה בשביל שתהייה מושבה עברית הראויה לשמה"[10].
תפקידיהם המעשיים של הגדעונים היו: ניקוי בית העלמין, סידור תעלות המים, חגיגות לכבוד החלוצים הראשונים, קבלות פנים לאורחים נכבדים ובמיוחד קבלת פני הנדיב, קיום ועד השלום ליישוב סכסוכים בין חברי הארגון ועזרה הדדית בעבודה ובמחלה. הגדעונים עסקו גם בענייני הגנה, רכישת נשק והכנת פצצות ולכן התקנות אסרו על פרסום פעולותיה של האגודה. הגדעונים עודדו את חבריהם למלא את חובתם לממשלה ולהתגייס לצבא הטורקי, העמיסו על עצמם את חובת השמירה, אמנם בעיקר כרוכבים לשם ביקורת על שומרים ערבים[11].
התארגנות הגדעונים, כשלושים איש, ניסו להפוך את המושבה זכרון יעקב לציבור מאורגן. הם הקדישו מאמץ לחינוך פוליטי של הילדים במושבה, וקראו לעתודה הצעירה "שמשונים", אך נשים לא הורשו להתקבל כחברות בארגון. הגדעונים עודדו עזרה הדדית בין האיכרים בעת מחלה וצרה, דאגו לאירועי תרבות בכוחם העצמי של תושבי המקום ותבעו זכות בחירה לוועד המושבה לכל תושב קבע. הם עודדו עבודה גופנית על ידי תיקון רחובות המושבה בידיהם והלכו יחד עם הפועלים בניסיון להקים קבוצת כיבוש בשוני אך לא החזיקו מעמד ועזבו את המקום[12].
הגדעונים הפעילו את כוחם גם מחוץ לזכרון יעקב. אבשלום פיינברג למשל, שראה עצמו פעם נעלב מדבריהם של שומרים מראשון לציון, בא למושבה בלווית ארבעה גדעונים מזוינים עם אלכסנדר אהרנסון, ואיים על הפועלים ועל ועד השמירה שעמד לשפוט בעניין הסכסוך. אנשי אהרנסון לא ראו צורך להסביר את דעותיהם למתנגדים[13]. ארגון הגדעונים הפך לבסיס לגיוס ולמייסד תא הריגול של ניל"י במלחמת העולם הראשונה, ובכך הפך מארגון מקומי לבסיסו של ארגון-מחתרת ארצי בעל יומרות ושאיפות מרחיקות לכת. בקרב הגדעונים שררה בתחילת המלחמה נכונות להשתתף במאמץ המלחמתי לצדה של טורקיה, ואלכסנדר אהרנסון, נשיא הגדעונים, ואבשלום פיינברג קראו לחברי הארגון להתגייס לצבא, אולם לאחר תקופת שירות קצרה בצבא שינו הגדעונים את דעתם וצעירי זכרון יעקב שילמו דמי כופר והשתחררו מהצבא. תפיסתם האנטי טורקית של משפחת אהרנסון וארגון הגדעונים תאמה את גישתו של זאב ז'בוטינסקי, ואכן נוצרו קשרים בינו לבין אהרון אהרנסון[14].
לארגון הגדעונים הייתה תהודה והשפעה רבה מארגוני נוער מקומיים אחרים. זאת בשל ההנהגה של הארגון והיוזמה להקמתו שבאו ממשפחת אהרנסון, משפחה שפיתחה קשרים בינלאומיים עם מנהיגים יהודים, אך תקופת הפעילות של "הגדעונים" הייתה קצרה וארבעה עשר חודשים לאחר הקמתו כאשר החל גיוס צעירים לצבא הטורקי, חדלה פעולתו של הארגון. באוגוסט 1917 התקיימה בעתלית פגישה במטרה לחדש את פעילות הארגון כדי שיחזק וישמש תמיכה לפעולות הריגול של ניל"י אולם הניסיון לא עלה יפה[15].
פעילות הגדעונים בזכרון-יעקב בשלהי השלטון העות'מאני בארץ ישראל[16]
'אגודת הגדעונים', הוקמה בזכרון יעקב בסוכות 1913. היא מנתה 26 חברים בני זכרון יעקב, למעט אבשלום פיינברג מחדרה, נשיא האגודה היה אלכסנדר אהרנסון, ואחיו אהרון היה ממצדדי הקמתה. 'אגודת הגדעונים' הוקמה על רקע מערכת היחסים הבלתי תקינה שבין בני הדור השני והוריהם המייסדים, עקב אי שביעות הרצון של הצעירים מהשמרנות הדתית ששררה בתחום החברתי, התרבותי ובחיי הקהילה. מצב זה הביא לנטישת הבנים, להגירה מהמושבה לחו"ל, ואיים על ביסוסה של המושבה. סוגיה כאובה זו עורר את הבנים לנקוט ביוזמה לשינוי פני הדברים ולשפר את המצב החברתי הפנימי בין צעירי המושבה ואת אחריותם ההדדית זה לזה.
המשבר היה מנת חלקן של כל מושבות העלייה הראשונה, וסימל את קץ עידן המנהיגות הוותיקה, שעלתה לארץ ממזרח אירופה, והנהיגה את היישובים מעלייתם ארצה ולאורך כל שנותיהם הקשות. סוגיה נוספת שתרמה להחלטה להקים את האגודה הייתה השמירה על המושבה ושטחיה החקלאיים, שהופקדה בידי שומרים ערבים, כשמנגד השכנים הערבים היו מעורבים בגניבות חקלאיות בשטחים ובתחום המושבה. סוגיה זו הטרידה לא מעט את מנוחתם של בני המושבה ומכאן קצרה הדרך להקמת האגודה. אגודות 'בר גיורא (1907) ואחריה אגודת 'השומר' (1909),שהוקמה במקומה הקדימו את 'הגדעונים', נטלו על כתפיהם את השמירה במושבות העלייה הראשונה ברחבי הארץ והסתבכו תוך מאבקים רוויי דם עם גנבים מהכפרים הערבים שגבלו עמם. אגודות יריבות אלה אתגרו את ה'גדעונים', שטענו נגד התפישה הגורסת הפעלת כוח, ללא שימוש מושכל ומינון נכון של מוח וכוח ותחכום כנהוג במזרח התיכון.
חובת ההוכחה חלה על 'הגדעונים', שלקחו את אחריות השמירה במושבה על עצמם, סירבו לכניסת 'השומר' אליה, והוכיחו בפועל את צדקת תפישתם. וכך חזרו השקט והביטחון לשרור במושבה.נושא נוסף שבו עסקו 'הגדעונים', הייתה האחזקה השוטפת של מתקנים שונים, כגון: התאורה, תעלות המים ובית העלמין. הם גייסו לעזרתם את תלמידי בית הספר שזכו לכינוי 'השמשונים', והודות למאמץ הרב והמשותף שהשקיעו ולמסירותם הרבה הם שיפרו את פני המושבה ואת תחזוקתה. 'הגדעונים' נגררו למאבק עם תנועות השמאל והתייצבו לימין הוריהם במאבק זה שבא לידי ביטוי קשה בעיתוניהם, מאמריהם וספריהם של האחרונים.
התנדבותם של 20 מבני האגודה לצבא הטורקי, שלושה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה ו-14 חודשים לאחר הקמתה, בד בבד עם פרסום צו עות'מאני שאסר על המשך פעילותן של האגודות ונסיעתו של אלכסנדר לארצות הברית הביאו לשיתוקה המוחלט של האגודה. בשנת 1919, עם סיום המלחמה והכיבוש הבריטי של הארץ, הקיץ הקץ על אגודת 'הגדעונים' ושקעה שמשה.
טעות תודעתית נפוצה היא החיבור ששרר, לכאורה בין 'הגדעונים' לבין מחתרת ניל"י. המציאות הייתה שונה; לא היה קשר ביניהן, ואין להתייחס לניל"י כהמשכה הישיר של 'הגדעונים'. רק שניים מחבריהם: נשיאם אלכסנדר, אחיו של אהרון, ואבשלום מזכירו המדעי הצטרפו לניל"י.
למרות פעילותם הקצרה בזיכרון, נחשבת תקופתם כמפנה תרבותי וחברתי חשוב ופרשת מים בחיי המושבה, שממנו זיכרון יצאה לדרך חדשה.
קבוצת הגדעונים בשוני
פקידי יק"א בחרו בצעירי זכרון יעקב לחזק ולעבד את האדמות בשוני. שוני הוא כפר בשטח של רמת הנדיב שנקרא גם "חרבת מיאמאס". חלק מצעירי המושבות לא רצו להמשיך בעבודתם במשקי הוריהם וחיפשו פרנסה ומקום התיישבות, וחלקם רצו להוכיח עצמם בפני הוריהם, בנות המושבה ופועלי העלייה השנייה. יש לראות את הקמת הקבוצה שהתיישבה בשוני כ"קבוצת כיבוש" שנועדה לשרת את מטרות יק"א וגם לענות על מטרות הגדעונים[17].
פקידות יק"א שקנתה את האדמה בשוני, רצתה לחרוש ולזרוע את האדמה במהרה, וועד אגודת הגדעונים היו אחראים על כך ובחרו קבוצה של עשרה צעירים, בני איכרים כדי לעבוד שם. צעירים אלו שוכנו במיאמס (חאן שוני) והחלו את עבודתם למעשה ב-23 בפברואר 1914. לצעירי זכרון יעקב בראשות הגדעונים היה רצון להתמודד עם בעיית השמירה ולהפגין את יכולתם וערכם, ניתן להניח שחלק מן הגדעונים אף שאפו להפוך את המקום לביתם. הקבוצה עיבדה את האדמה על חשבון יק"א וקיבלה 60 פרנק בחודש כל אחד כשכר עבודתם. מטרות יק"א בהקמת הקבוצה של הגדעונים היו פינוי האריסים במקום וקביעת חזקה על ידי שמירה ועיבוד הקרקע ל"עת עתה". הגדעונים בשוני היו בעלי אופי פונקציונלי, זמני, הנתונים לניהול ישיר של יק"א ולא קבוצה עצמאית עם מטרות משלה. אחד מאנשי הגדעונים, אשר שצמן, העיד כי מטרת העבודה בשוני הייתה הקמת יישוב חדש, ולא חלוקת האדמות[18].
בשוני עבדו הגדעונים אך עימם גם יריביהם אנשי הפועלים. תיאורי עיתון "האחדות" על העימותים בין ה"גדעונים" ל"פועלים" נראים מוגזמים אף שאין ספק שהיו ניגודים ומתחים. למרות זאת - עצם הקיום והעבודה המשותפים, יצרו גם אינטרסים משותפים במקום וההצלחה היחסית העידה שההרכב החברתי לפחות לא מנע אותה. ההרכב האנושי שנוצר בשוני היה מעניין: בני מושבה, עולים מרוסיה, מתימן ומארצות הברית, חלקם אנשי "השומר", שחיו ועבדו לצד אריסים ערבים בפיקוח אנשי יק"א. במקום קטן זה נוצר מיקרוקוסמוס של התקופה[19].
אלכסנדר אהרנסון כתב על "הקבוצה בשוני" וסיפר כי בני האיכרים גויסו לצבא ולכן המשיכו לעבוד קבוצת הפועלים, אבל התוצאות לא היו מזהירות ויק"א לא רצתה לחדש את הניסיון שלא עלה יפה. מכיוון שהיה צורך לעבד את האדמה פנתה יק"א אל איכרי זכרון יעקב והחכירה להם את האדמה[20].
מנהיגי האגודה
- אלכסנדר אהרנסון: אחיו של אהרון אהרנסון המפורסם, נולד ב-1888 וכבר מגיל צעיר בלט ביכולת ההנהגה שלו, הוא היה דמות בולטת מאד בארץ במשך כעשור שנים, מערב מלחמת העולם הראשונה ועד אמצע שנות העשרים. בסוף 1913 הקים בזכרון יעקב את אגודת הגדעונים, התאחדותם של בני המושבות, והיה נשיאה. אלכסנדר עצמו פנה אל אנשי תנועת הפועלים בקריאה "לא להזות את האיכרים... זכרו כי בבית הקברות של המושבה קבורים מאות מבני משפחתם", כך כתב במאמר בעיתון "הפועל הצעיר". "ומחלתם לחטאיהם הקלים ואמרתם נושיט-נא יד להם, כי חלוצים כמונו היו, סוללי דרכנו". אלא שקריאתו לא עזרה והמתח בין שתי הקבוצות לא נפתר.
- עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס אלכסנדר אהרנסון לצבא הטורקי אך הצליח לשחד מספר קצינים וכך קנה את חירותו.
- אלכסנדר חי שנים רבות בארצות הברית שם הקדיש את זמנו ללימודים ולתעמולה למען ניל"י, אך שהותו המתמשכת בארצות הברית עוררה לא מעט ביקורת, גם בתוך ניל"י עצמה.
- אלכסנדר הצטרף לכוחות הבריטיים שנלחמו בטורקים בארץ ישראל והועלה לדרגת סרן ואחרי מלחמת העולם הראשונה נטל חלק בשני פרויקטים משמעותיים נוספים. יחד עם איתמר בן אב"י ייסד את העיתון "דואר היום" ובמקביל הקים הסתדרות חדשה של בני מושבות שנשאה את השם "בני בנימין". הסתדרות זו, שסיסמתה דמתה מאד לסיסמת "הגדעונים" – "לשמור על הקיים, לבנות את החרב" – ריכזה את בני המושבות שהיו מעוניינים להקים יישובים חדשים.
- אלכסנדר נחשב לאדם כריזמטי היה נערץ על צעירי המושבות ונודע גם ככובש לבבות, אך ישיבתו הארוכה בארצות הברית השכיחה אותו כמעט לחלוטין מהיישוב היהודי בארץ ישראל.
- אלכסנדר אהרנסון נפטר מהתקף לב, בניצה, צרפת 1948[21].
- אבשלום פיינברג: נולד ב- 1889 בגדרה להורים יוצאי רוסיה, ועם השנים עברה משפחתו לראשון לציון. בשל מצבו הבריאותי הלקוי נדד אבשלום בין מדינות וניצל את ההזדמנות ללמוד ולעבוד בהן. אבשלום למד שנתיים בפריז, עבד בהנהלות חשבונות בקהיר ולאחר מכן נסע לשווייץ. ב-1909 חזר לבסוף לארץ ישראל והוא בן 20 בלבד.
- בארץ הציע אהרון אהרנסון לאבשלום לנהל את עבודת הנטיעות בחלקת הניסיונות באדמות חדרה ונרקמה ידידות עמוקה בין השניים. ידידות זו גרמה לאבשלום להיות בן בית במשפחת אהרנסון, וכאשר אלכסנדר אהרנסון ארגן את צעירי מושבתו באגודת הגדעונים, אבשלום הפך לאחד ממנהיגי האגודה אף על פי שהיה היחידי בה שאינו תושב זכרון יעקב[22].
- במהלך מלחמת העולם הראשונה פעל אבשלום באופן פרו-בריטי יחד עם משפחת אהרנסון, וביצע מספר ניסיונות להגיע אל האנגלים במטרה לתת להם ידיעות צבאיות בעלות ערך. ב-1915, באחד מניסיונותיו, החליט אבשלום לחדש את הקשר עם האנגלים, אך הפעם דרך המדבר, ברכיבה. אבשלום נעצר בידי המשמר הטורקי ב-19 בדצמבר 1915, הובא לחקירה בבאר שבע והושם שם בכלא, לאחר מכן הועבר אבשלום לבית הסוהר "מגרש הרוסים" בירושלים וכעבור ארבעה שבועות שוחרר[23].
- אבשלום נהרג ב-1917 והיה הקורבן הראשון של קבוצת ניל"י, אך פרשת מותו הייתה מעורפלת, ורק ב-1967, כאשר התגלו עצמותיו של אבשלום על ידי רס"ן שלמה בן אלקנה, נמצא כי הוא נרצח בידי שני חיילים טורקיים[24].
לקריאה נוספת
- אביגור,ש.,בן צבי,י.,הגלילי,א.,הגלילי,י.,סלצקי,י.,ובן ציון,ד.(עורכים),תולדות ההגנה,חלק א',מערכות,1965.
- רחל אלבוים-דרור, הגדעונים, קתדרה 46, 1987.
- אמיר, א, אבשלום כתבים ומכתבים,שקמונה,1971.
- להב,א,ראשיתה של ההתיישבות היהודית ברמת הנדיב,החברה להגנת הטבע,1992.
- ליבנה,א,אהרן אהרנסון האיש וזמנו,מוסד ביאליק,1969.
- הבלוג של אורי קציר
קישורים חיצוניים
- אורי קציר, עלייתו והתפוגגותו של אלכסנדר אהרונסון, אפלטון
- רחל אלבוים-דרור, 'הגדעונים', קתדרה 46, דצמבר 1987, עמ' 168-147
הערות שוליים
- ^ אלבוים-דרור,1987, עמ' 150-147
- ^ אביגור ואחרים,1965, ע'282
- ^ אלבוים-דרור,1987, ע'150
- ^ אלבוים -דרור,1987,עמ' 153-152
- ^ אביגור ואחרים,1965,ע' 285
- ^ אלבוים-דרור,1987,עמ' 155-154
- ^ ליבנה,1969,ע' 174
- ^ ליבנה,1969,ע' 173
- ^ אלבוים-דרור,1987,ע' 163
- ^ אביגור ואחרים,1965,ע' 284
- ^ אביגור ואחרים,1965,עמ' 285-284
- ^ ליבנה,1969,ע' 174
- ^ אביגור ואחרים,1965,ע' 286
- ^ אלבוים-דרור,1987,ע' 155
- ^ אלבוים-דרור,1987,ע' 156
- ^ אביב קרניאל, תזה תואר שני אוניברסיטת חיפה, 2008, 150 עמ'
- ^ להב,1992,ע' 15
- ^ להב,1992,ע' 16
- ^ להב,1992,ע' 26
- ^ להב,1992,ע' 26
- ^ נלקח מתוך הבלוג של אורי קציר
- ^ אמיר 1971,עמ' 24-22,18-14
- ^ אמיר,1971,ע' 27
- ^ אמיר 1971, עמ' 28, 31
| מחתרות עבריות בארץ ישראל לפני קום מדינת ישראל | |
|---|---|
|
