ההסכם האנגלו-איראני
ההסכם האנגלו-איראני (באנגלית: Anglo-Persian Agreement, בפרסית: قرارداد ۱۹۱۹) נחתם ב-9 באוגוסט 1919 על ידי נציגיהן של ממשלות בריטניה ואיראן. יוזם ההסכם היה שר החוץ הבריטי, הלורד קרזון, ומטרתו הייתה לבסס את ההשפעה הבריטית באיראן. בסופו של דבר נחל ההסכם כישלון חרוץ, בעיקר עקב התחלפות הממשל האיראני והאהדה הפוחתת של דעת הקהל האיראנית כלפי בריטניה.
תוכן ההסכם
בהסכם הובטח לאיראן שתישמר שלמותה הגאוגרפית. עוד התחייבה הממשלה הבריטית במסגרת ההסכם:
- להעמיד לרשות האיראנים מומחים ויועצים עבור משרד האוצר ועבור כל משרד ממשלתי אחר.
- לשלוח לאיראן קצינים בריטיים כיועצים צבאיים, על מנת לארגן מחדש את הכוחות הצבאיים באיראן. הכוונה הייתה לעמיד תחת פיקוד צבאי עליון את גדוד הקלעים של דרום איראן (South Persian Rifles), שבאותה עת היה כפוף לפיקוד בריטי, ואת בריגדת הקוזאקים הפרסית. בריטניה תעמיד לרשות כוח צבאי זה נשק ותחמושת בריטיים.
- לשלוח לאיראן מומחי מס בריטיים, שיבדקו את שיעורי המכס הקיימים באיראן.
- לשלוח לאיראן מהנדסים בריטיים, שיתכננו מערכת מסילות רכבת ויפקחו על בנייתה.
- להעניק לאיראנים הלוואה של שני מיליון לירות שטרלינג בריבית של שבעה אחוזים. החזר ההלוואה יתבצע בחלקו על ידי העברת תקבולי מכס ישירות לבנק הבריטי באיראן.
בשני נספחים להסכם התחייב הממשל הבריטי כלפי הממשל האיראני לפתוח מחדש הסכמים קודמים מסוימים בין המדינות. כמו כן התחייבו הבריטים כי החסינות הדיפלומטית של פקידים בריטיים תבוטל במקרים מסוימים, וכי בריטניה תתמוך בעמדת איראן בסוגיית הגבולות עם כורדיסטן, טורקיה, אזרבייג'ן ואוזבקיסטן.
הרקע להסכם
אדריכל ההסכם היה לורד קרזון, שר החוץ הבריטי. קרזון החזיק בתוכנית אסטרטגית, לפיה על מנת להגן על השלטון הבריטי בהודו יש להקיפה בשרשרת מדינות לוויין בריטיות, מהים התיכון ועד הודו. לאיראן היה תפקיד מפתח במסגרת תוכנית זו. גם עיראק וגם סוריה עברו לשלטון בריטי לאחר התמוטטות האימפריה העות'מאנית; רק איראן נהנתה עדיין מעצמאות, והייתה עשויה להזיק לאינטרסים הבריטיים. על כך נוספה העובדה, שהסכם סנקט פטרבורג משנת 1907 בין רוסיה לבין איראן הפך מנוגד לאינטרסים הכלכליים הבריטיים לאחר נפילת הצאר הרוסי.
קרזון הכיר את איראן טוב יותר מכל דיפלומט מערבי אחר, משום שביקר בה בצעירותו, בין השנים 1889–1890, ואף סיכם את רישומיו ממנה בספרו Persia and the Persian Question. היה לו ברור כי ועידת השלום בפריז, אשר עמלה באותה עת על ניסוח חוזה ורסאי, לא תקצה לבריטים זכויות באיראן. הדרך המעשית היחידה לפתור את "הבעיה הפרסית" הייתה באמצעות הסכם דו-צדדי בין בריטניה לאיראן.
התגובות להסכם
אחמד קאג'אר, השאה של איראן באותה עת, התנגד להסכם עוד לפני חתימתו. בניגוד לדעתו של ראש ממשלתו, חסן ווסוק, הוא שלח לוועידת השלום בוורסאי משלחת בת חמישה חברים, וזאת במקום לנהל משא ומתן עם הבריטים. דרישותיה של איראן בוועידה נגעו בעיקר לשילומים שביקשו לקבל בגין נזקי המלחמה. סכום השילומים הנדרש היה צנוע יחסית: מרוסיה מיליון טומאן, מטורקיה חצי מיליון, ומגרמניה 20,000 טומאן (באותה עת היה ערכו של טומאן כשליש הליש"ט). אבל להפתעת האיראנים מדינות ההסכמה סירבו להתיר לאיראן להשתתף בוועידה. יו"ר המשלחת האיראנית, שר החוץ לשעבר מושבר אל ממליכּ, ניסה לשווא להיפגש עם שר החוץ בלפור או עם ממלא מקומו בלונדון, הלורד קרזון. קרזון הודיע לו שלא יקבל לפגישה איש מבין חברי המשלחת, ושאיש לא יוכל לעשות למענה דבר בוועידת השלום בוורסאי. המשלחת האיראני חזרה לארצה מבלי שהשיגה דבר.
יכולתו של השאה, אחמד קאג'אר, להתנגד להסכם המתגבש הייתה מועטת. בתמורה להיענותו לדרישה הבריטית, למנות את ווסוק לראשות הממשלה, הוא דרש, וקיבל, תשלום חודשי של 5000 ליש"ט. שגריר בריטניה הודיע לשאה כי התשלום החודשי יבוטל באופן מיידי אם ימשיך להתנגד להסכם המתגבש בין נציגי הממשל הבריטי לבין ראש הממשלה ווסוק. בעקבות הודעה זו חזר בו השאה מהתנגדותו. ווסוק עצמו דרש מהבריטים תשלום חודשי של 350,000 טומאן על מנת "לתמוך פיננסית בפעילות הממשל". הבריטים הסכימו גם לדרישה כספית זו.
ב-11 באפריל 1919 דרש ווסוק מהבריטים חצי מיליון טומאן "באופן מיידי וללא שאלות". השגריר הבריטי הצליח באמצעות משא ומתן להוריד את הסכום ולהעמידו על 400,000 טומאן (131,000 ליט"ש). בעקבות זאת נחתם ההסכם. על מנת לקבל תוקף נדרש הפרלמנט לתת את אישורו להסכם. הבחירות לפרלמנט התקיימו בשנת 1917, אך בשל מלחמת העולם הראשונה והשליטה הבריטית והרוסית באיראן בתקופה זו לא התכנס; על כן לא ניתן היה לאשר את ההסכם.
הן הממשל הבריטי והן הממשל האיראני התייחסו לאישור ההסכם על ידי הפרלמנט כעניין פורמלי בלבד, שאין לייחס לו משמעות רבה. בסניף הבנק הבריטי בטהרן נפתח חשבון, שאליו הועברו כספי ההלוואה בסך שני מיליון ליש"ט. מתוכם הועברו לווסוק 131,000 ליש"ט, כפי שהוסכם. המשך התשלומים היו אמורים להתבצע לאחר אישור ההסכם על ידי הפרלמנט.
בסוף 1919 נפוצו שמועות בטהרן, לפיהן ראש הממשלה ווסוק ושרי הממשלה שלו שוחדו על ידי הבריטים. לאחר שבשנת 1920 פרש ווסוק מתפקידו, ופתולה אכבר ספהדר מונה לראשות הממשלה, התגלגל לידי האחרון העתק קבלה על סך 131,000 ליש"ט, שנחתמה על ידי שר האוצר אכבר מסעוד. בירור אצל השגריר הבריטי אישר, כי סכום זה שולם לידיהם של ראש הממשלה ווסוק, שר האוצר אכבר מסעוד ושר החוץ פירוז פירוז.
התפתחויות לאחר חתימת ההסכם
לאחר שהתברר שחתימת ההסכם הושגה באמצעות העברת שוחד למי שהיו באותה עת בכירי הממשל האיראני, דרשו גם מספר חברי פרלמנט "לקבל את החלק שלהם". השאה, שבינתיים עזב את איראן לעבר צרפת "בשל סיבות רפואיות" ביקש לקבל 400,000 טומאן תמורת אישור העברת ההסכם לפרלמנט. הבריטים איימו כעת, כי יפסיקו את התשלום החודשי בסך 350,000 טומאן, אם לא יועבר ההסכם לאישור הפרלמנט, וכן לא יעבירו כספים למימון בריגדת הקוזאקים הפרסית. האיומים לא הועילו, וההסכם נותר במגרה. כספי ההלוואה בסניף הבנק הבריטי נותרו בחשבון.
בסופו של דבר נאלץ הממשל הבריטי להודות, שלאחר שנודעו ברבים הנסיבות שבהן נחתם ההסכם, לא יסכים אף חבר פרלמנט איראני לתמוך בו. גם נכונות לשלם שוחד נוסף לא הועילה. ההסכם הרס לחלוטין את התקווה הבריטית, המעורערת בלאו הכי, לשליטה באיראן. בפברואר 1921 הודיע שר החוץ החדש סייד אל דין טבטבי לבריטים, כי הנסיבות שבהן נוהל המשא ומתן לקראת ההסכם השתנו, וביקש לפיכך לבטל את ההסכם. הוא הלך אף צעד נוסף, וביקש להחליף את הבנק הבריטי ביראן בבנק אמריקאי, אשר ישמש כבנק הלאומי של איראן. אך היות שטבטבי לא נשאר בתפקידו אלא חודשים ספורים, לא יצאו הדברים לפועל.
בסוף יוני 1921 כבר היה ברור כי אין כל תקווה להעביר את ההסכם בפרלמנט. מחליפו של טבטבי, אחמד קאוואם, הודיע לשגריר הבריטי כי בכוונתו להחליף את היועצים הבריטיים באמריקאים, וזאת עקב חוסר האהדה שחשה דעת הקהל האיראנית כלפי ההסכם האנגלו-איראני. בכך הפך ההסכם באופן סופי לחסר משמעות.
לקריאה נוספת
- Nicolson,Harold. Curzon: the last phase, 1919-1925, London 1939, pages 119-148
