הזכות לעיר
הזכות לעיר הוא מושג שטבע הפילוסוף אנרי לפבר, המתייחס למכלול של זכויות הקשורות למרחב העירוני: הזכות להשתתפות, הזכות לניכוס, הזכות לשכן ולשכון, הזכות לייחוד בחברות, והזכות ליצירה אמנותית. מתוכן, שתי הזכויות הראשונות הן החשובות ביותר לתושבים עירוניים[1]. הרעיון אוּמץ ומקודם על ידי תנועות חברתיות, הוגים ורשויות מקומיות פרוגרסיביות. לפי הגאוגרף דייוויד הארווי, הזכות לעיר היא הרבה יותר מחירות הפרט לגשת למשאבים עירוניים – זו הזכות לשנות את העיר. יתר על כן, זו זכות משותפת ולא אינדיבידואלית, שכן שינוי זה תלוי בהכרח בהפעלת כוח קולקטיבי לעיצוב מחדש של תהליכי העיור[2].
רקע
את המושג "הזכות לעיר" הגה הפילוסוף המרקסיסטי אנרי לפבר בשנת 1968, כחלק ממחקרו על תפקידו המרכזי של המרחב בחיים העירוניים תחת הקפיטליזם. לפבר קרא להשתתפות אזרחית, שוויונית, ודמוקרטית בעיר[3] על רקע מהומות הסטודנטים של פריז כנגד הפיכת העיר לפרויקט כלכלי, כך שהוא הפך לסלוגן ולתביעה עירונית-חברתית לשינוי[4].
על פי לפבר, העיר הפכה בעידן הקפיטליזם הנאו-ליברלי לפרויקט כלכלי בו שולטים תאגידים כך שההון כולו מתרכז בידיים מועטות. תהליך זה מוביל לכך שמעמד הביניים נשחק ונוצר קיטוב חברתי-כלכלי[4].
כפריצת דרך מהתפיסה המרקסיסטית המסורתית, לפבר הציע את "הזכות לעיר" אשר מתייחסת לאזרחות עירונית לא כשייכות פורמלית, אלא כתהליך של משא ומתן מרחבי על מימוש הזכות לעיר, בנוסף לכך היא מסמנת פריצת דרך מההסתכלות הסוציולוגית הקלאסית על החיים בעיר. לפי הגדרתו של לפבר אלה אשר גרים בעיר הם אלה הזכאים לה. כלומר, התושבים שחיים בעיר וחווים אותה הם אלה היכולים להציג תביעה לגיטימית לזכות בעיר[1]. הזכות הזאת נקנית באמצעות מגורים בעיר ושייכת לשוכנים בה, בין אם הם אזרחים או בין אם הם זרים גם[3]. הזכות לעיר, על פי לפבר, היא חשיבה רדיקלית חדשה על תכילתה של שייכות לקהילה פוליטית. לפבר מעגן את הזכות לעיר בהגדרה נורמטיבית המבוססת על התגוררות בעיר, ואינו משתמש בטרמינולוגיה הכרוכה במעמד המשפטי הפורמלי של האזרחות[3].
הזכות להשתתפות
הזכות להשתתפות היא זכותם של תושבי העיר למלא תפקיד מרכזי בתהליך קבלת החלטות הנוגעות ותורמת לייצור המרחב העירוני שמתבצע בחסות גורמים שונים: מדינה, בעלי מימון ושחקנים אחרים שמשפיעים על ייצור המרחב בעיר כלשהי. הזכות להשתתפות כוללת ההשתתפות בחיים הפוליטיים, בניהול העיר ובאדמיניסטרציה שלה, כך שהיא מצריכה מעורבות של התושבים בשליטה ממוסדת על החיים בתוך העיר[3]. כך למשל, תושבים הנהנים מהזכות לעיר זכאים להיות שותפים בקבלת החלטה הנוגעת להשקעה של תאגיד בינלאומי, כך שהחלטה זו משפיעה על המרחב האורבני בעיר שלהם[1].
על פי לפבר, הזכות להשתתף ולהשפיע על העיר מושגת בדרך כלל באמצעות מאבק פוליטי הצומח במרחב הציבורי של העיר, שבו מתעמתות קבוצות שונות. רק כך יכולים תושבי העיר לשנות את המבנה החלש והלא רצוי ולבנות מבני כוח חדשים, באופן המעניק להם שותפות בשליטה על גורלם ותומך באינטרסים שלהם[4].
הזכות לניכוס
לפי לפבר, ניכוס הוא פרקטיקה מרחבית שבה הטבע עובר תהליך של שינוי כלשהו במטרה לספק צרכים אנושיים ולהרחיב יכולות אנושיות[1]. הזכות לניכוס כוללת את זכותם של התושבים לשימוש מלא ושלם ולנגישות פיזית במרחב העירוני בחיי היום יום שלהם: לעבוד ולשחק בו, לאפיינו, לייצגו ולהחזיק בו[3]. לפיכך אלה התומכים בזכותם של בני אדם להיות נוכחים פיזית במרחב האורבני התמקדו בראש בראשונה ברעיון הזכות לניכוס. מאחר שהניכוס מעניק לתושבים את הזכות לשימוש "מלא ומוחלט", המרחב חייב להיווצר באופן שמאפשר שימוש כזה בו. תפיסה זו מתנגדת לתהליך הייצור הקפיטליסטי שרואה במרחב האורבני "רכוש פרטי" או "סחורה" שמיוחס לה ערך כלכלי או שמשתמשים בה כדי לייחס ערך כלכלי לסחורות אחרות[1].
הזכות לעיר ואזרחות אורבנית
הטיעון של לפבר הוא שהאזרחות כוללת את התהליך שבאמצעותו הפרטים משולבים בקהילה. במושג אזרחות יש לכלול את האופן בו הפרט או הקבוצה משולבים בחברה ולא רק כאגד של זכויות רשמיות. בעיני לפבר, מגורים בעיר קוראים תיגר על התפיסה שלפיה האזרחות הלאומית היא הבסיס הדומיננטי להשתייכות פוליטית, לפיכך, על התושבים להיות בעלי זכות להשתתפות ללא קשר ללאום שלהם. לפבר מדמה מצב שבו תושבי העיר יהיו בעלי קול הרוב השליט במקום משטר שבו ההון ואליטות השלטון הן הקובעות את ההחלטות המייצרות את המרחב[1].
על פי הזכות לעיר, חברות בקהילה של בעלי זכויות נרכשת באמצעות קיום שגרה קבועה של חיי היומיום בתוך המרחב העירוני ולא כתוצאה מקרית של לידה, לאום, או של מוצא אתני. לדברי לפבר, הזכות לעיר עשויה לשנות את זכויות האזרח ולהפכן למעשיות וקונקרטיות יותר. התושבים שמשתמשים בשירותים אורבניים רבים זכאים להשמיע את הרעיונות שלהם לגבי המרחב והזמן של פעילויות שלהם בשטח האורבני. כל המשתמשים האורבניים זכאים להשתמש במרכז העיר שהוא אזור מועדף, ולא להתפזר ולהיאלץ להתיישב בגטאות[1].
אקטיביזם מרחבי הוא האמצעי למימוש הזכות לעיר בהתבסס על מחקרים מתחום האזרחות, הדמוקרטיה, המחאה וההתארגנות. כלומר קיים קשר בין אקטיביזם לבין אזרחות בהקשר העירוני ובפוליטיקה העירונית, כך שקיימת זיקה בין הזכות התאורטית לעיר למימוש המרחבי שלה בפעילות אקטיביסטית[3] . היעדרה של הזכות לעיר –הזכות לנכס, להשתתף, ולייצר מרחבים אורבניים בהתאם לצרכיהם והאינטרסים של תושבי העיר עשוי להזיק למבנה החברתי הפוליטי והתרבותי של העיר ולעורר סכסוכים פנימיים בתוכה[1].
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 יוסף ג'בארין, הזכות לעיר: המקרה של משבר שיהאב אל-דין בנצרת, מכאן - כתב עת בנושא קרקע, תכנון וצדק, 2006, עמ' 7-20
- ^ David Harvey, The Right to the City, NLR 53, September–October 2008, New Left Review (באנגלית)
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 משגב ח', פנסטר, ט', הזכות לעיר ואקטיביזם מרחבי: מאהל המחאה בגן לוינסקי, 2014, עמ' 9-33
- ^ 4.0 4.1 4.2 בתיה רודד, בחזרה אל "הזכות לעיר", באתר העוקץ, 3 באוגוסט 2011
