החוזה הפתוח של לוידס
החוזה הפתוח של לוידס, הוא הסכם הצלה המכונה גם "הטופס הפתוח", (Lloyds open form) הוא חוזה מקובל לגבי תגמול עבור מבצע הצלה של אונייה במצוקה. פורסם במקורו בסוף המאה ה-19, על ידי לוידס מלונדון. והוא החוזה הנפוץ ביותר לחילוץ בינלאומי.[1] ישנן מספר גרסאות עדכניות של ה-LOF, החידושים בשנת 1980 חוללו שינוי משמעותי בחילוץ במצב השפעה סביבתית.
תגמול ההצלה
לאחר שספינה במצוקה פנתה לעזרה ונענית להצעת הצלה מכלי שיט מציל, נוצר חוזה מחייב. נהיה נורמלי להסכים על LOF למען ודאות התנאים. ה-LOF נקרא "פתוח" מכיוון שהוא לא מציין סכום מסוים עבור עבודת ההצלה. לא צוין סכום, שכן הצלה אינה "חוזה שירותים", אך הסכם למאמץ חילוץ בתקווה לתגמול שייקבע מאוחר יותר על ידי דיון בבוררות בלונדון. שם נמצאים מומחים העוסקים בחוקי האדמירליות כבוררים ימיים.
בעת קביעת פסק ההצלה, בורר ממלא אחר החוק האנגלי של הצלה אזרחית, אשר בעצמו כפוף לאמנה הבינלאומית בנושא הצלה 1989, כיורש לאמנה המקורית משנת 1910. כאשר הבורר מחליט מהו התגמול, נלקחים בחשבון: ערך האונייה, מטענה ומטענה בסיכון, יחד עם גודל הסכנות והקושי בביצוע ההצלה.
"אין תרופה אין תשלום"
באופן מסורתי, תגמול ההצלה היה כפוף לכך שהמציל יציל את הספינה או המטען בהצלחה. אם לא הצליח, המציל לא יקבל דבר, אל אף הזמן והכסף שהשקיע במאמץ. העיקרון הקשה הזה נקרא "No Cure - No Pay". בראש העמוד הראשון של ה-LOF, מתחת לכותרת "הסכם הצלה" מופיעה הצהרה על הנחת יסוד זו.[2]
בשלהי המאה העשרים, קרו נזקים למיכליות מזדקנות, שטבעו וגרמו לכתמי נפט גולמי ענקיים להתפשט.[3] אוניות בקרבה הציעו סיוע להצלת חיים, הן נרתעו מלהציע שירותי חילוץ. ראו בכך הרפתקה פזיזה לכאורה, כדי להציל גוף בעל ערך נמוך שבו סיכוני החבות לצד שלישי עשויים להיות עצומים. במקום זאת, המצילים הפוטנציאלים העדיפו לעבוד במקום שבו היו פחות סכנות. מצב זה הדאיג מדינות שהחופים שלהן עלולים להזדהם מכתמי נפט. ויצרו גופי ביטוח הגנה ושיפוי שעשויים להיות אחראים ולפצות את הסיכונים של צד שלישי.[4]
השפעה סביבתית
כדי לתקן את המצב, החוזה הפתוח של 1980 קבע כי מי שיעסוק בשירותי הצלה יובטח לו תגמול בתנאי שהמציל נקט באמצעים בניסיון להציל את הסביבה הימית מזיהום. החידוש הזה הוכיח את עצמו כמוצלח מאוד, והקהילה הבינלאומית כל כך שמחה והתרשמה שרק כמה שנים מאוחר יותר נכנסה לתוקף אמנת ההצלה משנת 1989, שאימצה את רעיון ה-LOF החדש הזה. באופן ספציפי, סעיפים 13 ו-14 של האמנה קובעים את הבסיס המודרני להענקת התגמול.[5] המים של בריטניה, הסביבה המוגנת היא חופית בלבד. זיהום אמצע האוקיינוס אינו מטופל.
אף על פי שהאמנה של 1989 זכתה להצלחה, החלטת בית הלורדים הראתה כי היא הייתה בניסוח גרוע בחלק מהמקומות, ולא תמיד סיפקה החזר הולם למצילים. התעשייה הימית הבינלאומית הצטרפה למועדוני P&I בשנת 2000 כדי לפתח את הטופס החדש,[6] codicil שניתן לצרף ל-LOF כדי לתקן את החסרונות של האמנה משנת 1989.[7]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ הטופס הפתוח של לוידס, לוידס לונדון, 2020.
- ^ אלקה מנדרקה-שפרד, "משפט ימי מודרני וניהול סיכונים", הוצאת Informa Law, באפריל 2009.
- ^ דליפת נפט מטורי קניון 1967 (Torrey Canyon oil spill), הזיהום מטביעת אמוקו קדיז 1978, ובשנת 1989 דליפת נפט מאקסון ואלדז(Exxon Valdez oil spill).
- ^ סוזן הודג'ס, "חוק ביטוח ימי", הוצאת קבנדיש.
- ^ אמנת ההצלה משנת 1989 משולבת כעת ב-"חוק שילוח מסחרי 1995"
- ^ SCOPIC - ראשי תיבות של "Special Compensation - P&I Clubs"
- ^ אוזלם גורסס, חוק ביטוח ימי, פרסום רטלדג'
