היהדות במוזיקה
היהדות במוזיקה (בעברית לעיתים נקרא היהודים במוזיקה, גרמנית: Das Judenthum in der Musik) הוא המאמר האנטישמי המרכזי ביותר אשר פרסם ריכרד וגנר בעיתון Neue Zeitschrift für Musik בשנת 1850 בעיר ציריך, שבה התיישב שנה לפני כן. המאמר פורסם תחילה בשם העט K. Freigedenk ("מחשבה חופשית"). ההתייחסות למאמר הייתה מעטה עד פרסומו על ידי וגנר עם חתימת שמו בחוברת בשנת 1869, וכך עורר גל מחאה אשר התבטא לראשונה בעת הצגת האופרה Die Meistersinger von Nürnberg ("אמני השירה מנירנברג").
טענות המאמר
היהודים בדם וכגזע
...כדי להסביר לעצמנו את אחיזת הדיבוק המבחילה והלא רצויה שנאחזה בנו על ידי הטבע והאישיות של היהודים, יש להתייחס להצדקה שחוסר חיבה אינסטינקטיבי שאנחנו פשוט מזהים כיותר ויותר חזק ומשתלט על המצפון שלנו שמתקנא לפטור את עצמנו ממנו.
החיבור כינה את היהודים "תופעת טבע חריגה":
היהודי – שכידוע לכולם, מייחס את כל האלוקים לעצמו – מכה בנו בעיקר בחיים היומיומיים בהופעתו החיצונית, שלא משנה לאיזה לאום אירופי אנו משתייכים, יש לו משהו זר ולא מתקבל על הדעת ללאום הזה: באופן אינסטינקטיבי כולנו מקווים שלא יהיה לנו דבר במשותף עם אדם שנראה ככה... כשפוסחים על הצד המוסרי, באפקט שהוא בעצמו תופעת טבע חריגה ולא נעימה, ומביא את גרורותיו לאמנות, אנו כאן רק ניווכח שבשבילנו החיצוניות הזאת לעולם לא ניתן לחשוב עליה כנושא לאמנות מייצגת.
וגנר גרס שיהודים לא יכלו לדבר בשפות אירופאיות:
בראש ובראשונה, הנסיבות הרגילות שהיהודי מדבר בשפות האירופאיות המודרניות רק כנלמדות, ולא כשפות אם, חייבות לשלול ממנו את עצם היכולת בזאת לבטא את עצמו לשונית, כפוף והולם לטבעו.
הוא טען שהדיבור היהודי לבש צורה של "קשקוש ערבוביה בלתי נסבל", "אנפוף מזמזם, צווחני ונדבק", ושהיהודים הוקדשו למטרות רווח בצורה אגואיסטית ולא מסוגלים לבטא תשוקה כשהם מדברים עם לא-יהודים. מכאן הסיק שהיהודים אפילו כשירים פחות לבטא את עצמם במוזיקה, ורק אמנים שהתנתקו לחלוטין מכל מקור שורשים יהודי יכולים בכלל לבטא את עצמם:
אף על פי מוזרות אופן הדיבור והשירה היהודי שמתבטאת בבוהק בדרגת ייפוי הכוח של היהודי, שנשאר נאמן לשושלת אבותיו, ואף על פי שהבן המתורבת של היהדות סובל מכאבים בלתי ניתנים לביטוי במילים רק כדי לדלג עליהם, הם מראים עקשנות חצופה בלהמשיך ולדבוק בו.
אחת מטענותיו העיקריות היא שהמוזיקה המופקת על ידי מלחינים עם רקע יהודי כדוגמת פליקס מנדלסון היא "מתוקה ומצלצלת ללא עומק", רדודה ומלאכותית, ויש בה סממנים של מוזיקה דתית הניזונה מהפולחן היהודי בבית הכנסת, המחקה באופן שטחי את המוזיקה האמיתית ששורשיה ב"רוח האמיתית של הפולק (העם)". בטיעונו התאורטי הגדול, "Oper und Drama (1852), הוא יצא באותה טענה נגד ג'אקומו מאיירבר (מלחין יהודי גם הוא), אשר וגנר היה בן חסותו בתחילת דרכו.
חיבורו של וגנר טוען ש (האזכורים בעמוד מתוך התרגום לאנגלית מאת ויליאם אשטון ל'עבודות הפרוזה של ריכארד וגנר', בעקבות הבדיקה מחדש של התרגום מ-1869):
- היהודים נשנאים.
- היהדות מושחתת עד היסוד; זוהי דת של שנאה (PW3 עמודים 90-91).
- מלחינים יהודים מושווים לתולעים האוכלות בגוף האמנות (PW3 עמוד 99).
- היהודים עוינים לציוויליזציה האירופאית (PW3 עמוד 84-85).
- היהודים שולטים בעולם דרך הכסף (PW3 עמוד 81).
- היהודי המתורבת הוא "קשה הלב מכל בני האנוש" (PW3 עמוד 87).
- היהודים צריכים, כמו "היהודי הנודד" אהאסורוס, "לכרוע ברך" במטרה להשיג "גאולה" על ידי קליטה ללאום תרבותי (PW3 עמוד 100).
היהודים מבחינה דתית ומדינית
על אף כל שנאמר ונכתב בזכות האמנציפציה ליהודים, תמיד חשנו באופן אינסטינקטיבי דחייה עזה מפני מגע ממשי אתם.
וגנר צידד בטמיעתם של היהודים בתוך התרבות הגרמנית, כך שהשפעתם ה"זרה" תיפסק. חוקרים מסוימים טוענים כי רעיונותיו והאידאולוגיה שלו בענייני היהודים שבוטאו בצורה כה חריפה במאמרו זה, השפיעה על המפלגה הנאצית כמה עשרות שנים מאוחר יותר, אך הניגוד הבסיסי והמבטל הוא, שהנאצים לבסוף תמכו חד משמעית בחיסול מוחלט של היהודים, ואילו וגנר העדיף את התבוללותם בתרבות הגרמנית והעממית או התנצרות.
הפתרון הסופי של וגנר
בסופו של המאמר, כתב וגנר:
ישנה רק דרך אחת לגאול את היהודים מהקללה הנוראה הרובצת עליהם -- Der Untergang.
למונח פירושים רבים בגרמנית והוא היה מושא דיון בקרב היסטוריונים וחוקרים שונים:
- משמעויות שונות בגרמנית: סוף (Ende), השמדה (Zerstörung), מפלה (Niedergang), תבוסה (Niederlage).
- רבים ייחסו לו כוונה להשמדה פיזית של היהודים (כגון החוקר האמריקאי פול לורנס רוז).
- הכוונה במאמר היא אולי השמדת היהדות כדת וכתרבות והמרתם של היהודים לנצרות (כך גרס למשל ההיסטוריון יעקב כ"ץ).
תגובות למאמר
המאמר גרף אחריו תגובות רבות, במיוחד לאחר שווגנר פרסם אותו בחתימתו.
מספר מאמרים נגדיים פורסמו, בהם:
- "ריכרד וגנר, היהודים במוזיקה, הגנה" (Richard Wagner, das Judentum in Musik, ein Abwehr) מאת יוסף אנגל.
- "מכתב אהבה פתוח לריכרד וגנר" ("Offenes Billetdoux an Richard Wagner", דרזדן, 1869) מאת א.מ. אוטינגר.
- "מכתב פתוח לריכרד וגנר" ("Offener Brief an Richard Wagner", סנקט פטרבורג, 1869) מאת א. טרוהארט.
- כמו כן, מוזיקאים מן הגוונדהאוז בלייפציג, ובראשם איגנץ מושלס (שהיה יהודי), מחו באופן רשמי בפני הנהלת העיתון.
- צ'ייקובסקי כתב בעיתון מאמר תגובה אירוני (Русские ведомости, 29.11.1872): "האם זה לא מביש שהיהודי הכשרוני ביותר הזה מצליח בערמומיות חתרנית לגרום הנאה לאנושות ביצירותיו היפות עם הכלים המוזיקליים במקום שהוא ירדים את האנושות בכנות הגרמנית כמו ואגנר - באופרות הארוכות והקשות, רבות הרעש ולעיתים המשעממות לגמרי".
קישורים חיצוניים
- היהדות במוזיקה: הטקסט המלא בגרמנית, באתר ויקיטקסט הגרמני
- היהדות במוזיקה: הטקסט המלא, תרגום לאנגלית מאת ויליאם אשטון אליס
