אנטישמיות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איור על שער מגזין צרפתי משנת 1893, המציג את היהודי כטפיל הנאחז בכל קצות העולם תוך הריסתו
גרפיטי ופוסטרים אנטישמיים בנורווגיה תחת השלטון הנאצי, 1941. בחזית: "הפרזיט היהודי תפס אותנו, 9 באפריל"; מימין: "פלשתינה קוראת לכל היהודים. אנחנו לא סובלים אותם יותר בנורווגיה."

אַנְטִישֵׁמִיּוּת היא המונח המודרני לתיאור תופעה חברתית שלפני המאה ה-19 נודעה בשם שנאת יהודים. למרות הפירוש המילולי של המונח, "נגד השֵמִיִים", אשר עמם נמנים בין היתר היהודים והערבים (על שמו של שם בן נח, על פי ההיסטוריוגרפיה המקראית), המושג אנטישמיות משמעותו שנאת יהודים בלבד, והוא מעולם לא שימש לציון שנאה כלפי עמים שמיים אחרים. הסיבה לכך שבמונח מופיעה "שמיות" ולא מונח שבעצמו מתייחס ליהודים בלבד היא שכאשר השימוש במונח "אנטישמיות" החל, המונח שימש לתיאור שנאה גזענית כנגד היהודים בלבד שראתה בהם בני ה"גזע" השמי. במהלך המאה ה-20 התקבל המונח בשפה העברית ובשפות אחרות במשמעות של עוינות או שנאה ליהודים הכולל את כל צורות האיבה כלפי יהודים במהלך ההיסטוריה.

הסיבות לאנטישמיות במהלך ההיסטוריה הן רבות, ובהן: שנאה על רקע דתי, שנאה על רקע כלכלי-חברתי, שנאה על רקע תרבותי ושנאה על רקע גזעני. בהיסטוריוגרפיה נהוג לחלק את האנטישמיות לאנטישמיות מסורתית ולאנטישמיות מודרנית, כאשר האנטישמיות המודרנית נבנתה כקומה נוספת מעל לאנטישמיות המסורתית, עם מאפיינים ייחודיים משלה.

יחזקאל קויפמן, פילוסוף וחוקר מקרא, הפריד בחיבורו חורבן הנפש, משנות ה-30 של המאה ה-20, את רגש השנאה מן האנטישמיות. האנטישמיות למרות שהיא כרוכה ברגש השנאה עומדת כשלעצמה, כאידיאה, תורה ולפעמים 'שיטה מדעית' להצדקת שנאת ישראל ולא לבאר אותה, תוך שהיא מטעימה בשנאה טעמים מסוג, עלילה, קטרוג שקר וסילוף, שאינם טעמיה וגורמיה האמיתיים. ומתוך כך אוטואנטישמיות יכולה לנבוע מאהבת ישראל ואנטישמיות של גוי יכולה להתקיים ללא שנאה. מטעים קויפמן שאנטישמיות מתאפינת בסגנונה ותוכנה נגד הדת, המוסר, הגזע ואורח החיים היהודיים ויחסם אל הסביבה הנוכרייה הבא להצדיק את הדין על היהודים. תוכחה וקיטרוג כלפי ישראל, כשהם לעצמם, אינם אנטישמיות. ואנטישמיות היא מה שהיא גם כשהיא מתלבשת בלבוש של לאומיות ואהבת ישראל.[1]

סקרים מקיפים[2] מראים כי בשנת 2014, אחד מתוך כל ארבעה מבוגרים בעולם מחזיק בדעות אנטישמיות כגון "היהודים אשמים ברוב המלחמות בעולם". (מחצית מהנשאלים לא שמעו מעולם על השואה).[3][4]

מקור המונח

המונח אנטישמיות מתועד לראשונה בגרמניה בשנת 1822. למילה "שמי" צורפה המילה היוונית "אנטי" שמשמעותה "נגד".[5] בשנת 1851 השתמש הוגה הדעות האנגלי תומאס קרלייל במינוח "מהומות אנטישמיות" (Anti-Semitic riots) לציון מהומות כנגד יהודים.[5] משנת 1875 מופיע המונח בפרסומים אנטי-יהודיים בגרמניה.[5] החל בשנת 1879 השתמש העיתונאי הגרמני וילהלם מאר[7] במינוח כמטבע לשון שגורה ומכאן יוחסה לו בטעות טביעת המונח. תפיסתו של מאר מיקדה את תשומת הלב בזן חדש של שנאה אידאולוגית כלפי היהודים, שנאה שמניעיה אינם דתיים אלא גזעניים חילוניים.[5] במהלך המאה ה-20 התקבל המונח בשפה העברית ובשפות אחרות במשמעות של עוינות או שנאה ליהודים הכולל את כל צורות האיבה כלפי יהודים במהלך ההיסטוריה.[5]

ישנם הוגי דעות הטוענים כי המונח אנטישמיות הוא מטעה וכי יש לקרוא לשנאת היהודים "יודופוביה".

אנטישמיות מסורתית

אנטישמיות בעת העתיקה

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – שנאת ישראל בעולם היווני-רומי

מקרה מובהק של אנטישמיות מתואר כבר בתנ"ך, במגילת אסתר. על פי מגילת אסתר, המן זמם להשמיד את כל היהודים בממלכת אחשוורוש, ותיאר אותם בפניו כך:

יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם.

בספרות הפגאנית נעשה סילוף של ההיסטוריה היהודית, שבא לידי ביטוי בראש ובראשונה בסיפור מצרי-יווני אלטרנטיבי למוצא היהודים ומסורת יציאת מצרים. גרסתו הקדומה ביותר הידועה לנו הופיעה ככל הנראה בחיבורו של הקטאיוס איש אבדרה, סביב שנת 300 לפנה"ס,[8] שם מסופר שבעקבות מגפה קטלנית שבאה על מצרים, גורשו ממנה כל הזרים, כאשר חלקם הגדול, בהנהגת משה, גורש לארץ ריקה שנקראה אחר כך "יהודה". גרסתו של הקטאיוס עברה שינויים וקיבלה תוספות פרי עטם של סופרים מאוחרים יותר, שהפכו אותה עם הזמן לעוינת יותר כלפי היהודים, תוך שימוש במוטיבים של כפירה, טומאה, שנאת זרים ואף שנאת אדם.

בחיבור "אגיפטיקה" של מנתון[9] (המאה ה-3 לפנה"ס), הסוקר את תולדות מצרים העתיקה (אגיפטולוגיה), הוא זיהה את אבותיהם של היהודים עם החיקסוס. מנתון טען כי החיקסוס פלשו למצרים מהמזרח ולאחר ששלטו בה במשך תקופה ארוכה והתאכזרו למצרים המקומיים, גורשו ממנה והם מצאו להם מקלט בארץ שנקראה בזמנו של מנתון "יהודה" ובנו בה את העיר "ירושלים". לאחר מכן גורשו ממצרים 80,000 אנשים "מצורעים" (ראו: עלילת המצורעים), שהונהגו על ידי כהן דת מורד בשם "אוסרסף" (Osarseph). הכהן מרד במלך מצרים לאחר שקרא לעזרתו את צאצאי החיקסוס היושבים בירושלים. כאשר המלך השתלט מחדש על המצרים, הוא גירש את שתי האוכלוסיות הללו למדבר, שבו שינה אוסרסף את שמו למשה. סיפורו של מנתון הוא למעשה "היסטוריה נגדית" - הגרסה המצרית-יוונית לסיפור יציאת מצרים במסורת היהודית, שהוביל לראשית ספרות הפולמוס האנטי-יהודית בשפה היוונית שמרכזה באלכסנדריה בעת העתיקה.

הסופר המצרי-יווני ליסימכוס כתב בספרו על מצרים שהיהודים הם צאצאיהם של מצורעים, בעלי מומים "וחולים בכל מיני מחלות", שנוספו להם "האנשים המזוהמים והחוטאים" וכולם גורשו ממצרים. מנהיגם משה ציווה עליהם שלא לדבר שלום "לשום בן אדם" ולא לייעץ לו טובה "רק עצת-רשע ולהרוס את כל מקדשי האלים והמזבחות אשר ימצאו בדרכם". הם הלכו במדבר והגיעו לארץ מיושבת "ועשו רעות ליושביה", שדדו את המקדשים והעלו אותם באש, "והגיעו אל הארץ הנקראה בימינו יהודה". יוסף בן מתתיהו מציין את ליסימכוס לצד אפולוניוס מולון (המאה ה-1 לפנה"ס) בראש הדוברים נגד משה וחוקי התורה, שטענו כי משה היה מכשף ורמאי והחוקים שנתן מלמדים את היהודים "לעשות כל רעה ולעזוב כל מידה טובה". מולון כתב ספר על היהודים ובו האשים אותם באתאיזם, מיזנתרופיה, פחדנות, ובחוסר המצאה ופרמיטיביות.

הנואם היווני אפיון (המאה הראשונה לספירה באלכסנדריה) שנודע בשנאתו ליהודים (היה תועמלן אנטי-יהודי), טען בחיבוריו, שהתבססו על כתביו של מנתון, כי היהודים הם צאצאי מצרים מצורעים, עיוורים וצולעים שגורשו ממצרים ונשבעים להרע לנוכרים ונוהגים להקריב יוונים כקורבן אדם (ראו:עלילת קורבן האדם). גם הסופר המצרי-יווני כאירמון חזר בספרו על מצרים על עלילת המצורעים.

כן ניתן גם לראות את היחס שהפגינו היוונים, הרומאים ושאר העמים עובדי האלילים שגילו יחס עוין כלפי היהודים ודתם, כסוג של אנטישמיות על רקע דתי, שבאה לידי ביטוי בין היתר גם בגזירות דתיות שונות שנועדו למנוע מהיהודים לקיים את פולחנם הדתי, מצוותיהם ומסורתם וכן גם בגזרות השמד השונות שהוטלו על היהודים בתקופה זו.

ההיסטוריון הרומאי טקיטוס התחבט בצורה גזענית בשאלת מוצא היהודים. בספר ה"היסטוריה" החמישי שלו,[10] הסוקר את מלחמות הרומאים והיהודים, הציע מספר השערות למוצאם של היהודים וכתב כי ייתכן והיהודים הוגלו מהאי כרתים (שבו היה הר בשם "אידָה", שעל שמו הם נקראו "יוּדֵיאים") והתיישבו "בקצווי ארץ לוב" ואף ניסה לטעון כי ייתכן והיהודים הם צאצאי מצרים שפלשו לארצות שכנות. הוא אף טען כי רבים טוענים שייתכן והיהודים הם עם ממוצא אתיופי והוסיף שאחרים טוענים כי היהודים הם צאצאי אשורים, שלא הסתפקו בשטח ארצם וכבשו חלק ממצרים והתיישבו בערים שייסדו בגבולות סוריה.

דבריו של טקיטוס התקבלו על ידי גורמים עוינים ליהודים, ואף באים לידי ביטוי כיום כחלק מהאידאולוגיה של חברי קבוצה הנקראת "בני ישראל העבריים השחורים" (המוגדרת בארצות הברית כשנויה במחלוקת מפני שהיא דוגלת בעליונות אפריקאית על יתר העמים ותומכת בגזענות), הטוענת כי היהודים הם צאצאי אדומים וכוזרים שהתגיירו ולא צאצאי בני ישראל המקראיים. לטענתם, האפריקאים הם בני ישראל ה"אמיתיים"; אשר על כן הללו נוהגים לתקוף יהודים ברחבי ארצות הברית בטענה שהם "מתחזים ליהודים האמיתיים". עם זאת, תוצאות מחקרים גנטיים רבים הראו כי הרוב המכריע של יהודי העולם הם צאצאי עם משותף ממוצא מזרח תיכוני, בעלי קשר גנטי הדוק, ואינם ממוצא טורקי כפי שהכוזרים היו.[11]

לאחר התהוות הנצרות

דימוי היהודי עם שק כסף ביד. רמיזה להלוואה בריבית, בה עסקו יהודים ובכך ניצלו כביכול את החלשים בחברה. צולם בעיר העתיקה של ורשה, פולין, 2006.
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אנטישמיות נוצרית
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – עלילת דם, אנטישמיות מוסלמית

לאחר התהוות הנצרות נוצר סוג נוסף של שנאת ישראל שמקורו ביריבות דתית. הקבוצה הדתית החדשה והקטנה שהייתה בעמדה יריבה ליהדות ונדחתה על ידיה, הפגינה שנאה כלפי הדת שדחתה אותה וניסתה לעשות לה דמוניזציה כבר בכתבי הקודש שלה. בבשורה על-פי יוחנן[12] היהודים מתוארים כבני השטן על שסירבו לקבל את אותו האיש. בוויכוח המתואר שם בין אותו האיש ליהודיים, שמסרבים לקבלו, הוא טוען כי השטן הוא אביהם, והם חפצים בתאוותו שהיא רצח ושקר. בכל ארבע ה"בשורות" של הברית החדשה[13] הממסד היהודי של אותה תקופה מתואר כמי שנטל חלק מסוים בהריגת אותו האיש, אם בחריצת דינו, אם במסירתו לפונטיוס פילטוס, אם בקטרוג והסתה כנגדו, לבל יחון אותו העם, ואף בהוספה ללגלג עליו כאשר כבר נצלב. בבשורה על פי מתי[14] אף מסופר כי פילטוס רחץ את ידיו לאות כי הוא נקי ממות אותו האיש, והעם קיבל אחריות על הריגתו במילים "דמו עלינו ועל בנינו". שילוב דברים אלו בכתבי הקודש היה בסיס חשוב לשנאת יהודים.

בימי הביניים, כחלק ממשטר הגילדות, היו רוב העיסוקים סגורים בפני יהודים וחלק נכבד מהם נאלץ לעסוק בהלוואה בריבית לפרנסתם, שכן עיסוק זה היה אסור על נוצרים. מקור הכנסה זה היה פתח לפרנסה ליהודים, אך יצר אצל הציבור הנוצרי מרירות ואיבה נגדם. ההלוואה בריבית הצטיירה כעושק, הן משום שנטילת הריבית אסורה מבחינה דתית (על פי הכנסייה הנוצרית, על פי ההלכה היהודית אסורה ההלוואה בריבית ליהודים בלבד) והן משום שראתה זאת כגזל, שכן כאן נהנה אדם מרווח על חשבון עמל זולתו בלא שיצטרך לטרוח. כך צויר היהודי כאוהב בצע וכטפיל המתפרנס על חשבון אחרים.

הנוצרים רחשו שנאה דתית ליהודים וזאת מפני שלפי האמונה הנוצרית, היהודים דחו את אותו האיש (שהתחיל את זרם הנצרות), משיח שנולד בתוכם, ולטענתם אף הביאו למותו, כפי שמתואר בספרי הברית החדשה וכפי שמובא בתלמוד שלפני הצנזורה בסנהדרין מד. הכמרים השתמשו בדרשותיהם ובטקסיהם כדי להסית את העם הפשוט והבוּר נגד היהודים.

היריבות הדתית וההלוואה בריבית הצטרפו לאמונות הטפלות הרבות שרווחו בימי הביניים והולידו יחד את עלילות הדם, דהיינו האשמה של יהודים ברצח נוצרים על לא עוול בכפם. היהודים גרסו שהם חפים מפשע, אך ההמון הבור ושטוף האמונות הטפלות, שהורגל בשנאה, שפך זעמו על היהודים, בהאמינו שמצוות היהדות היא לרצוח ילדים נוצרים ולהשתמש בדמם לפולחנים דתיים (הכנת מצות, בעיקר).

האנטישמיות ושנאת הזרים באירופה במשך מאות שנים התבטאו בגירוש, אפליה, השפלות (חיוב באות קלון), כליאה בגטאות, נידוי חברתי ופוגרומים (פרעות), בהם היהודים היו מוכים, נשדדים ונרצחים בהמוניהם. היהודים הגיבו בפחד לפרעות, לא ידעו כיצד להתנגד ולא השיבו מלחמה. לעיתים השתדלו אצל השליט, שיסיר את רוע הגזירה או שיגונן עליהם, או חיברו תפילה כמו "אב הרחמים" שנתקנה לאחר מסע הצלב הראשון.

לשנאה היו כמה מקורות תומכים:

  1. סטריאוטיפים (אב-טיפוס) - דימוי שלילי, שטופח על ידי הכנסייה הנוצרית: יש להשפיל את היהודי הבזוי, הרע והמסוכן, כל עוד הוא אינו מוכן להתנצר.
  2. דעות קדומות: הנטייה לייחס תכונות לאדם, בעיקר בגלל השתייכותו לקבוצה כלשהי. שימוש בדעות קדומות - שימוש בהכללה המעוותת את המציאות. דעות קדומות נלמדות, באמצעות חינוך או באמצעי תקשורת כגון ספרים, עיתונים וסרטוני תעמולה. הן עוברות מדור לדור, נשמרות וקשה לשנותן.
  3. עלילות דם: הדעות הקדומות מעוררות עלילות דם, על רקע דתי: שונאי ישראל טענו כי היהודים משתמשים בדם ילדים נוצרים, הנרצחים על ידם, לצורכי פולחן - אפיית מצות. היהודים הואשמו גם בהרעלת בארות והפצת מגפות.

סיבות האנטישמיות המסורתית

ישנם מחקרים רבים לגבי האנטישמיות המסורתית, והדעות על כך חלוקות. להלן סיבות אפשריות לאנטישמיות המסורתית:

  1. שנאת השונה והנבדל: היהודים היו מיעוט נבדל בדתו ובמנהגיו, בהופעתו החיצונית, באופיו ובנטיות נפשו.
  2. שנאה דתית על רקע רצח ישו: בשל הרצח, היהודים חייבים לשאת בעונש - העונש הוא חיים בהשפלה.
  3. שנאה על רקע קנאה כלכלית: חלק מהיהודים הצליחו מבחינה כלכלית, והדרך היחידה להתייחס לזה הייתה הדימוי של היהודי שהתעשר הודות לכך שהלווה בריבית, ו"מצץ את דמם" של החלשים הנזקקים להלוואות. בגרמניה הנאצית למשל הופיעו כתבי פלסתר שמאשימים את היהודים בלקיחת כל הקדוש לגרמנים.
  4. סיבות מיסטיות/רוחניות: היהדות מסבירה את האנטישמיות כנובעת ממניעים רוחניים, ונטבע על כך הביטוי: "הלכה בידוע עשיו שונא ליעקב".
  5. שנאה בשל מנגנוני הגנה מודחקים: פרויד מנה כמה מניעים לא מודעים ביסוד שנאת היהודים, אחד מהם היה השלכת שנאת הנוצרי לדתו שלו על היהודי, בדומה לתפיסה שהנוצרי שונא את המוסר היהודי המוטמע בנצרות, שגרם לדכא את "החיה" שבו ואת יצריו הטבעיים.
  6. גורם החולשה: החלש והפגיע מגרה את יצר החזק להתעמר בו.
  7. פרויקציה (השלכה): אוסוואלד שפנגלר סבר כי האנטישמיות נובעת מהשלכה פסיכולוגית. האנשים רואים ביהודים ביתר בהירות מה שהם לא חפצים להכיר בעצמם. כלומר אנשים או עמים שיש להם חלומות לכיבוש העולם מאחורי מסווה של עליונות אינטלקטואלית מטילים השלכות מעוותות, מרושעות ומלאות איבה ופחד, על היהודים כישויות מטילות אימה שתאבות להשתלט על העולם.
  8. בעיית זהות ויחוס לעולם: אריק אריקסון העלה תזה שנויה במחלוקת, שהאנטישמיות המודרנית נבעה בשל בעיות זהות שגרמו מספר יהודים גאונים שהתאוריות שלהם הגדירו מחדש את העולם, ערערו את היציבות התפיסתית. קרל מרקס שקבע שהערכים המוסריים אינם אבסולוטיים אלא תלויים באמצעי הקיום, זיגמונד פרויד שקבע כי איננו מכירים את הטובים והרעים שבמניעים שלנו, ואלברט איינשטיין שהראה כי מכשירי המדידה הם יחסיים, וכך בעתות של חרדה קיבוצית כשבני אדם מחפשים עוגן רוחני, היחסיות שייצגו היהודים העלתה טינה אצל אנשים אלו.[15]

ביהדות

על פי המקורות, הסיבות הנזכרות לעיל אינן שורשיה האמתיים של האנטישמיות; לפי זה הסיבות אינן תלויות ברציונליזציה, כניסיון לתרץ את השנאה חסרת הפשר לאחרים ולעצמם. מקור השנאה, לפי גישה זו, הוא בגזירה משמים: במדרש שמות רבה נכתב, במדרש שם על הר סיני (סיני – שנאה):

הר סיני – שמשם ירדה שנאה לאומות העולם עליו.

לפי השקפה אחת, שנאה זו גרמה לשימור ייחודיתו של העם היהודי ומנעה את התבוללותו; דעה זו נתמכת בהשערה שהאנטישמיות היא האחראית העיקרית למניעת ההתבוללות, שקרתה בכל העמים האחרים, במשך כל אלפי השנים בהן התקיימו היהודים כעם, וכן על העובדה שהאמנציפציה החלה את ההתבוללות בהיקף נרחב.

האור החיים שואל על הפסוק "ורדפתם את אויביכם" הנאמר בפרשת "בחוקותי", הלא מדובר על שלום ובטחה שתשרור בארץ, ואם כן למה כנוי הגויים בשם "אויבים", ומשיב:

קרא אותם אויבים... לצד שיודע ה' כי כל האומות שונאי ישראל בטבע המתקנא והיא שנאה יסודית ואין לה תמורה.

פירושו על התורה, ויקרא כ"ו פסוק ז'

וכן נאמר בספרי במדבר:

ר' שמעון בן יוחאי אומר: והלא בידוע שעשו שונא ליעקב.

על כך כתב רבי מנחם זמבה: ”בא רבי שמעון בר-יוחאי לומר לך: אל תחפש טעם לדבר, זו הלכה פסוקה ללא טעם. רבי שמעון בר-יוחאי אמנם תמיד "דורש טעמא דקרא", מחפש טעם לכל מצווה, וכאן הוא בא לומר, שאל נא תחפש טעמים והסברים, שכן אין כאן טעם. זו מציאות עמוקה ללא טעם” (חידושי הגרמ"ז מח).[דרוש מקור]

אנטישמיות מודרנית

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אנטישמיות מודרנית

האנטישמיות המודרנית החלה במאה ה–19 והיא מכוונת בעיקרה נגד היהודים ולא נגד היהדות. השנאה לדת היהודית הפכה לשנאה כלפי העם היהודי. האנטישמיות המודרנית נעוצה בקנאה שרחשו הגויים ליהודים המצליחים: בעקבות האמנציפציה השתלבו היהודים בחברה הנוצרית והוכיחו את יכולתם להגיע להישגים כלכליים והקנאה בהם הפכה עד מהרה לרוגז ושנאה.

בשל תהליך החילון שעברה אירופה בתקופה זו, איבד מתוקפו הטיעון הדתי נגד היהודים בדבר רצח ישו. באידאולוגיה האנטישמית החדשה תפסו מונחים חדשים את מקומה של הדת היהודית: "גזע יהודי" ו"דם יהודי". אם בעבר הייתה ה"בעיה" היהודית נעוצה בעיקר בדתם, הרי שמכאן והלאה הבעיה היא ביהודים עצמם, במוצאם ובדמם. האנטישמים החדשים החלו לדבר על "גזע יהודי", שהוא נפרד מ"הגזע הלבן". האנטישמיות החדשה, אפוא, היא קיצונית בהרבה מהאנטישמיות המסורתית: בעבר, הפתרון לבעיה היהודית היה התנצרות. יהודי שהתנצר נחשב לנוצרי לכל דבר. כעת, גם יהודי שהתנצר עדיין נחשב ליהודי, כיוון שהבעיה נעוצה בדמו, והרי דם אי אפשר להחליף. הפתרון לבעיה היהודית על פי האנטישמיות המודרנית, אפוא, הוא השמדה.

אבות האנטישמיות המודרנית הם ד"ר קרל לואגר ראש עיריית וינה בשנים האחרונות של המאה ה-19, הרוזן ארתור דה גובינו, ויוסטון סטיוארט צ'מברלין. גובינו, בספרו "מסה על אי השוויון בין הגזעים האנושיים" שפורסמה בפריז בין 1853 ל-1855, העלה את הרעיון שהמפתח להיסטוריה האנושית הוא הגזע, והגזע "הלבן", שרוב האנושות משתייכת אליו, הוא העליון, בעוד שגזעים אחרים הם נחותים. צ'מברלין, אנגלי שאימץ את השפה והתרבות הגרמנית, פיתח רעיון זה וצירף אליו את שנאת היהודים ההשמדתית, שנוסחה בספריו לראשונה במובנה הגזעי. בספרו "יסודות המאה התשע עשרה" פירט צ'מברלין את התאוריה לפיה היהודים והגרמנים הם הגזעים היחידים שנותרו בטהרתם. אך בעוד הגרמני הוא תמצית מזוקקת של כל הטוב שבעולם, הרי שאת כל תחלואי העולם ניתן לייחס ליהודי.

קריקטורה אנטישמית המתארת את הסטריאוטיפ של היהודי מהפרוטוקולים של זקני ציון, כמי שאוחז את העולם בציפורניו
הקצין הצרפתי אלפרד דרייפוס מתואר בקריקטורה כנחש

רעיונות אלו נפלו על קרקע פורייה בגרמניה של המאה ה-19 ואומצו על ידי אישים כמו הקיסר וילהלם השני וריכרד וגנר, שהיה חותנו. לואגר הוביל קו אנטישמי במיוחד והאשים, בין היתר, את היהודים בהידרדרותה הכלכלית של וינה. הוא היה בין הראשונים שהשתמשו במצע האנטישמי כדבק מאחד להסתת ההמונים, בנוסח שיהיה מוכר מדי בהיסטוריה שמאז ועד עתה. בעזרת הכריזמה שלו וכישרונו הדמגוגי השפיע לואגר על אישים רבים, וביניהם אדולף היטלר שבספרו מיין קאמפף כתב כי לואגר היווה מודל לתוכניתו האנטי-יהודית הן באידאולוגיה שלו והן בכישרון התעמולה שלו. הוא השפיע רבות על האופן שבו קיבלו תושבי אוסטריה את חוקי הגזע של היטלר.

בהקשר זה יש להזכיר גם את הפרוטוקולים של זקני ציון. מסמך זה, שזוייף כנראה על ידי האוכרנה, המשטרה החשאית של הצאר, (על בסיס מאמר סאטירי, שהוצא מהקשרו, ושנועד לתקוף את משטרו של נפוליון השלישי בצרפת), זכה לתפוצה של ממש באירופה של סוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. במסמך, המתעד פגישה כביכול של "זקני ציון" בבית הקברות היהודי בפראג, מתואר קשר יהודי להשתלט על העולם. על אף שזיוף המסמך בולט לעין, והקשר המתואר בו מופרך מעיקרו, הפך הספר לאבן הבסיס של האידאולוגיה האנטישמית ברחבי העולם. ברור כי מעולם לא התקיימו הפגישות המתוארות ב"פרוטקולים" ואף לא היה קיים ארגון בשם "זקני ציון" מעולם.

ממשיכי דרכם האידאולוגיים של לואגר וצ'מברלין הם ה"אידאולוגים" של המפלגה הנאצית. אדולף היטלר, ומורי דרכו האידאולוגיים אלפרד רוזנברג ויוליוס שטרייכר. התערובת של שנאה גזעית ביולוגית, (בניגוד לשנאה הדתית שקדמה לה), והתייחסות מודרנית לכוחו של ההמון וכוחה של התעמולה, שיצקו לואגר וצ'מברלין (כל אחד במקומו ובדרכו), הפכה למוטיב האידאולוגי העיקרי במפלגה הנאצית. הדבר הופך את הנאציזם לתופעה ייחודית לעומת הפאשיזם האיטלקי (שאימץ את האנטישמיות רק בשלב מאוחר בהתפתחותו), או לעומת הקומוניזם הרוסי, שהיה לעיתים אנטישמי בפועל, אך מעולם לא כאידאולוגיה מוצהרת. היטלר קיבץ את כל עקרונות האנטישמיות המודרנית יחדיו, גיבש אותם לתורה מסודרת, הקצין אותם והעלה אותם על הכתב בספרו מיין קאמפף ("מלחמתי"), אשר היווה את הבסיס למצע הרשמי של המפלגה הנאצית ולמעשה, היווה לכאורה הצדקה למעשי הנאצים בשנות מלחמת העולם השנייה.

עליית הנאצים והשואה

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – השואה
פוסטר נאצי אנטישמי מ-1942

המשבר בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה יצר תנאים נוחים לפריחתו של השקר האנטישמי. נטען כי היהודי הוא הקומוניסט, הפועל להגשמת רעיונות הסוציאליזם בהתאגדות מפלגות סוציאליסטיות בארצות שונות, החותר להשתלטות על המדינה, להשלטת מיעוט יהודי נבחר ולרצח המונים באופן שבו ביצעו זאת היהודים ברוסיה הסובייטית (ולראיה, מנהיגי השמאל היהודים רוזה לוקסמבורג וקורט אייזנר למשל). בעת ובעונה אחת, נטען גם כי היהודי הוא איל הממון, הקפיטליסט, השולט בשווקים ומסכסך את האומות זו בזו, על מנת ליצור רווחים אישיים.

ההמונים, שסבלו מתוצאות ההפסד במלחמה, ובראשן האינפלציה של שנות ה-20 המוקדמות והמשבר הכלכלי שלאחר נפילת בורסות העולם ב-1929, היו נוחים לקבל את השקר הזה, שלווה באגדת "הסכין בגב", לפיה רק היהודים מנעו מגרמניה את הניצחון במלחמה. גם ללא סיוע התעמולה הנאצית, גאתה האנטישמיות, ואף הביאה לרציחת שר החוץ הגרמני ולטר רתנאו, על ידי אנטישמי. על אף שלא הייתה באותה התקופה מדינה באירופה שהייתה נקיה מן האנטישמיות ומן ההסתה האנטישמית, הייתה גרמניה בית גידול פורה במיוחד לרעיונות אלו, שהובילו ישירות אל השואה.

אדולף היטלר אימץ את רעיון האנטישמיות כחלק מהאידאולוגיה הנאצית ותורת הגזע. לפיו לא נטען רק כי היהודי שואף לקומוניזם וקפיטליזם בעת ובעונה אחת, אלא גם כיצור בעל תכונות אופי מעוותות, כמו חמדנות וסטייה, בעל תכונות גופניות מעוותות, כמו אף עקום וממדי גוף מעוותים. לפיו היהודי איננו אדם ומראו רק נועד לבלבל ולהסתיר את כוונותיו האמיתיות, שהן להשתלט על העולם כלכלית ומדינית.

בשואה, לא זו בלבד שהיהודים הושמדו באופן שיטתי ומתוכנן על ידי המשטר הנאצי - הם אף נרצחו בשלל פוגרומים שבוצעו בידי האוכלוסייה המקומית במזרח אירופה, שראתה בכיבוש הנאצי הזדמנות פז להיפטר מן היהודים. שנאת היהודים הייתה נפוצה גם בקרב גורמים אנטי-נאצים, כמו המחתרת הפולנית הלאומנית. הליטאים והאוקראינים נודעו לשמצה על האנטישמיות שביטאו בתקופה זו. מנגד, גם במדינות בעלות הברית לא ניכרה תכונה להציל את היהודים מהתופת, ומדינות רבות בעולם סירבו לקבל פליטים יהודיים שברחו מגרמניה הנאצית.

יוצאי דופן היו חסידי אומות העולם ומדינת דנמרק שארגנה מבצע מילוט רחב היקף ליהודיה מפני הכובש הנאצי ומדינת בולגריה שתושביה הלא יהודים ענדו אף הם טלאי צהוב על מנת למנוע את גירוש היהודים למחנות.

אנטישמיות אחרי השואה

בשנים שלאחר השואה, המשיכו הניצולים היהודים לסבול מהתנכלויות מצד האוכלוסייה המקומית, ורכושם נגנב ונשדד על ידי המקומיים. המקרה הבולט ביותר לכך היה פוגרום קיילצה.

הכחשת השואה היא אחת הצורות הבולטות שלבשה האנטישמיות לאחר השואה. על אף שחלק ממכחישי השואה טוענים שאינם שונאי יהודים, ומנסים להצדיק את מעשיהם באמתלה של מחקר היסטורי חסר פניות, הקרבה הרעיונית לנאציזם אינה משאירה מקום לספק כי מדובר בגלגול נוסף של שנאת היהודים. הרעיון, שהיהודים הצליחו ליצור "שקר" (לדברי מכחישי השואה) כה גדול ממדים כמו השואה בה נהרגו שישה מיליון יהודים ולעשות לו יחסי ציבור כה טובים עד שהוא נחשב אמת באופן אוניברסלי, מתבסס אף הוא על המוטיב האנטישמי הישן של שליטת היהודים בעולם, ובמיוחד באמצעי התקשורת. במדינות רבות בעולם, ואף בישראל, אסורה הכחשת השואה על פי חוק.

להכחשת השואה נוספת לעיתים גם האשמת היהודים ב"שואה הלבנה", שהיא כינוי למותם של אזרחים סובייטים בזמן השלטון הקומוניסטי בברית המועצות לשעבר. האנטישמים החדשים טוענים שהשלטון הסטליניסטי נוהל על ידי היהודים שמטרתם הייתה ועודנה חיסול התרבות האירופאית והגזע הלבן.

סקר משנת 2012 שערכה הליגה נגד השמצה באירופה מצא שכמעט שליש מהמשיבים ממשיכים להחזיק בתפיסות אנטישמיות זדוניות, כאשר העלייה הגבוהה ביותר ברמת האנטישמיות (ביחס לסקר דומה משנת 2009) נמצאה בהונגריה (63 אחוז), ספרד (53) ואנגליה (17).[16]

בשנת 2013 ערכה סוכנות האיחוד האירופי לזכויות אדם סקר מקוון בקרב יהודים בתשע מדינות אירופיות, בהן מתגוררים רוב מניינם של היהודים ביבשת (90%): בלגיה, צרפת, גרמניה, הונגריה, איטליה, לטביה, שוודיה והממלכה המאוחדת. שני שלישים מהמשיבים לסקר (66%) ראו באנטישמיות בעיה הקיימת בכל המדינות החברות באיחוד האירופי שבהן נערך הסקר. שלושה רבעים מהמשיבים לסקר (76%) ציינו שהאנטישמיות החמירה במהלך חמש השנים האחרונות בארץ שבה הם חיים.[17][18] ראו גם: נאו-נאציזם

בשנת 2016, פרסמה פרופסור רות וייז מאמר על היקף האנטישמיות הנוכחי, וכתבה כי "זה מאה שנים ויותר שאין חברה מערבית או ערבית שהאנטישמיות לא נגעה בה, בתקופה זו או אחרת, כעיקרון מארגן בפוליטיקה. עיקרון זה הותאם לצורכי הקומוניזם, הפשיזם, הלאומנות הפאן-ערבית והפרוגרסיביות, והאנטישמיות התמידה להתקיים ככוח אנטי-ליברלי הקורץ לקיצונים בימין ובשמאל". וייז סיכמה כי "הפוליטיקה האנטי-יהודית היא כוח עיקש שאין חלל פנוי ממנו".[19]

בשנת 2018, חלה עלייה חדה באירועים אנטישמיים בכל רחבי העולם. מכון קנטור של אוניברסיטת תל אביב פרסם כי בשנת 2018 נרצחו המספר הרב ביותר של יהודים מזה כמה עשורים, וכי רמת האנטישמיות "הגיעה לרמה שיהודים רבים חושבים מחדש אם ניתן להמשיך לגור במדינתם כיהודים".

האנטישמיות החדשה

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אנטישמיות חדשה
גרפיטי אנטישמי ברחוב מרכזי במדריד, המשווה בין הציונות לנאציזם, והרומז על אהבת הממון של היהודים

האנטישמיות החדשה הוא מונח שנוי במחלוקת אשר מבקש לקשר בין ביקורת והתנגדות למדינת ישראל לשנאת יהודים, קרי אנטישמיות. הטיעונים העיקריים של תומכי המונח הם:

  1. התנגדות למדינת ישראל היא התנגדות לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ומדינה ריבונית ומפלה אותה לרעה על רקע יהדותה.
  2. ביקורת חסרת פרופורציה כלפי ישראל, השופטת אותה בסטנדרטים כפולים, ובעלת רטוריקה מסיתה, היא סוג של אנטישמיות שכן ההתנכלות לישראל וההתייחסות הבלתי-הוגנת אליה נובעת מעצם היותה מדינה יהודית.
  3. הביקורת נגד ישראל גולשת פעמים רבות להסתה נגדה ודמוניזציה של ישראל, תוך שימוש בסטריאוטיפים אנטישמיים (דמוניזציה כנגד ישראל כפי שנעשתה בעבר כנגד יהודים) ואף השוואתה לנאצים תוך זילות השואה.

לאחר הקמת מדינת ישראל, נטען כי הדמוניזציה שעושים האירופאים לישראל נובעת מרגש האשמה שלהם על שואת יהודי אירופה, והפיכת היהודים לעם רצחני מקלה על תחושת האשם. בין התומכים בדעה זו נמנה הפילוסוף היהודי-צרפתי ברנאר-אנרי לוי.

בעבר התבטאה האנטישמיות בסממנים דתיים ואילו כיום היא מתבטאת בסממנים פוליטיים. בניגוד לכך טוענים המתנגדים למונח כי ביקורת על ישראל, ואפילו אנטי ישראליות ואנטי ציונות אינן התבטאויות אנטישמיות כי אינן כוללות שנאת יהודים אלא ביקורת פוליטית על מעשים של גופים פוליטיים.

אנטישמיות בתקשורת הערבית

בעיתונות הערבית רווחים תיאורים וציורים אנטישמיים, כנגד מדינת ישראל והיהודים, המזכירים את השטירמר והתעמולה הנאצית. כבר בשנותיה הראשונות של האינתיפאדה השנייה, התפרסמו מערכונים וקריקטורות אנטישמיות בכלי תקשורת ערביים שונים (כמו אל-מנאר). בכמה מהן חזרו מוטיבים מעלילות דם נוצריות ישנות וקריקטורות מתקופת גרמניה הנאצית: למשל, ניתן היה לראות את אריאל שרון (או פוליטיקאי ישראלי אחר) כשטן השותה את דמם של ילדים פלסטיניים או דמות אב-טיפוסית של יהודי הנוטלת דם כדי להכין מצות. במצרים פורסמה סדרה על הפרוטוקולים של זקני ציון, קריקטורות הציגו את היהודים כחיה שמשתלטת על העולם או קישרו בין גופים וסמלים ישראלים או יהודיים לסמלים נאציים.[20] לא היה ניתן לדעת האם צעדים אלה הם חלק מאידאולוגיה או רק נעשים כהתרסה, בידיעה ששימוש בסמלים הקשורים לשואה מעורר זעם בקרב יהודים. ועידת דרבן הייתה אחד ממפגני האנטישמיות הגדולים שנראו בפומבי, כאשר במקור היה מדובר בוועידה נגד גזענות. לאחר פיגועי 11 בספטמבר, שאירעו כשבוע וחצי לאחר הוועידה, נשמעו הצהרות כאילו יהודים עומדים מאחורי ההתקפה.

בעקבות התגברות הטרור המוסלמי, מלחמתה של ארצות הברית בו ומהומות המוסלמים בצרפת, פורסמו לעיתים קריקטורות נגד האסלאם. נשיא איראן, מחמוד אחמדינז'אד, שהיה ידוע כמכחיש שואה ושקרא להשמדתה של מדינת ישראל, הכריז בתגובה על תחרות קריקטורות על השואה ובהמשך גם יזם ועידה על הכחשת השואה.

אחמדינז'אד אינו היחיד שהשמיע הצהרות אנטישמיות: במספר הזדמנויות צוטטו הצהרות אנטישמיות מפי אישים שונים ובהם נשיא ונצואלה הוגו צ'אבז, ראש ממשלת מלזיה עד שנת 2003 מאהאטיר מוחמד (Mahathir bin Mohamad),[21] ראש עיריית לונדון קן ליווינגסטון ואיש הימין הקיצוני הצרפתי ז'אן-מארי לה פן.

התקפות על קהילות יהודיות והתעוררות ארגונים קיצוניים

ארגונים נאו-נאציים ניצלו את המחאה נגד ישראל כדי להפגין את דעותיהם בפומבי. כאשר התעוררה ביקורת על פעילות ישראל בשטחים, לא הבדילו המתנגדים לפעילותה של ישראל בין ישראל לקהילות היהודיות בחו"ל וכך נפגעו יהודים בעולם: במקרים ראשונים נפגעו יהודים ברוסיה כאשר ניסו להוריד שלט ממולכד שרוסס עליו צלב קרס. במקביל להידרדרות המצב הביטחוני בישראל, הגיעה האנטישמיות בעולם ובעיקר באירופה לשיאים חדשים. בצרפת חלה עלייה ממשית באירועים האנטישמיים, בין היתר פרשת חטיפתו, עינויו ורציחתו של הצעיר היהודי-צרפתי, אילן חלימי, בידי כנופיית מהגרים מוסלמים. (מה שגרם לעליית יהודים מצרפת לארץ). גם מקומן של בריטניה, בלגיה וגרמניה לא נפקד. בתי כנסת ובתי קברות הושחתו. ברוסיה ואוקראינה בוצעו התקפות אנטישמיות על ידי נוצרים ואילו במערב אירופה התבצעו מרבית ההתקפות על ידי מהגרים מוסלמים.

ברחבי העולם פעלו ארגוני טרור הקשורים לאל-קאעידה נגד אתרים יהודיים (למשל הפיגוע בבית הכנסת בתוניס והפיגועים בקהילה היהודית בטורקיה).

בדומה להשפעת האירועים האלימים בישראל על שאר העולם, גם בתקופת מלחמת לבנון השנייה חלה עלייה נוספת באירועים על רקע אנטישמי. בסיאטל אירע פיגוע ירי במרכז הפדרציה היהודית. קריקטורות שפורסמו בעיתונות עשו שימוש בהקשרים מהשואה (אהוד אולמרט כמפקד מחנה נאצי היורה באסירים) ותכונות סטריאוטיפיות של יהודים (לגלוג על הירי הרב של הפגזים ברמיזה כי יהודים הם קמצנים) בהקשר למלחמה בלבנון.[22]

אנטישמיות פלסטינית

אנטישמיות בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני נפוצה לא רק באירופה, אלא גם בקרב הפלסטינים עצמם.

המנהיג של ערביי ארץ ישראל בשנות השלושים, חג' אמין אל-חוסייני שלהב המונים לביצוע פעולות טרור נגד היהודים (בפרעות תרפ"א ביפו בשנת 1921, בטבח ביהודי חברון ב-1929 ובמאורעות תרצ"ו - תרצ"ט). לאחר שגורש מארץ ישראל על ידי הבריטים בשנת 1938, השתתף בארגון מרד רשיד עאלי ובפרעות נגד היהודים בעיראק. לאחר כישלון המרד ברח חוסייני לגרמניה והיה שותף לפעולות נגד יהדות אירופה במחלקה של אדולף אייכמן, קיבל הבטחה מהיטלר כי לאחר כיבוש המזרח התיכון יפעל להשמיד את היסוד היהודי המתגורר במזרח התיכון, עמד בראש יחידת אס. אס. והיה שותף לתכנון המבצע להרעלת מעיינות ראש העין.

בשלהי מלחמת העולם השנייה נלכד אמין אל-חוסייני בידי בעלות הברית והוכרז כפושע מלחמה. הוא נמלט ומצא מקלט בארצות ערב, שראו בו גיבור לאומי.

במשך שנים, גם לפני האינתיפאדה השנייה, הופעלה בשטחים הסתה אנטישמית מסיבית בבתי הספר ובאמצעי התקשורת הפלסטיניים, אשר עודדו לא רק שנאת ישראל אלא שנאת יהודים באשר הם.[23] זו האחרונה נפוצה בעיקר בקרב החוגים האיסאלמיים-הדתיים בשטחים ואף בישראל, כגון הרשות הפלסטינית,[24] חמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני והתנועה האסלאמית (של ערביי ישראל), אשר מציגים את היהודים ככופרים, כאויביו של האל, אשר יש להשמיד במלחמת קודש (מצוות הג'יהאד) ואף מצווה וכבוד גדול למות במלחמה זו (ראו שאהיד).[25] הספר של היטלר, מיין קמפף הוא רב-מכר בקרב הפלסטינים.[26]

הכחשת שואה נפוצה ביותר בקרב הפלסטינים, והיא אידאולוגיה רשמית של ארגון הטרור חמאס השולט ברצועת עזה. יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן אף הוא מכחיש שואה, ועבודת הדוקטורט שלו עוסקת ב-"הקשרים בין הציונות לנאציזם בין השנים 1933-1945".[27]

אוטו-אנטישמיות

אוטו-אנטישמיות היא שנאת יהודים או יהדות שמקורה ביהודים עצמם. במהלך ההיסטוריה היהודית נודעו מספר דמויות של יהודים שהסיתו נגד היהדות ואף תמכו בפגיעה ביהודים. אוטו ויינינגר פילוסוף יהודי אוסטרי, מוזכר כדוגמה מייצגת ליהודי אנטישמי בן המאה ה-19.

ראו גם

אנטישמיות ברחבי העולם

גילויי אנטישמיות במהלך ההיסטוריה

ביטויים נוספים של שנאת האחר

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

פעילות ומעקב נגד אנטישמיות
מידע והיסטוריה
אנטישמיות בעת החדשה והקשר לאנטי ציונות
הגות ומשמעות התופעה
פעילויות

הערות שוליים

  1. ^ יחזקאל קויפמן, "חורבן הנפש", מהדורה מוגהת ומוערת עם הקדמה מאת ד"ר יהונתן כהן, השילוח גיליון 12, דצמבר 2018 (המאמר פורסם לראשונה בכתב העת 'מאזניים' בטבת תרצ"ד - חורף 1933–1934)
  2. ^ הכוללים מרחב מדגם של 53,100 נשאלים בוגרים ב-102 מדינות. ראו מדד האנטישמיות בעולם
  3. ^ מחקר עצום ממדים מראה: אחד מכל ארבעה מבוגרים הוא אנטישמי, באתר CNN, מאי 2014
  4. ^ ג'ורג' ארנט, בורות בנושא השואה, אחד מארבעה מחזיק בדעות אנטישמיות, באתר The Guardian, מאי 2014
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 אביחי אורן, שנאת ישראל ואנטישמיות, יחידה 1, סוגיות בחקר האנטישמיות, האוניברסיטה הפתוחה, 2007
  6. ^ צימרמן, משה, "וילהלם מאר: הפטריארך של האנטישמיות". מרכז זלמן שזר (ירושלים, תשמ"ב)
  7. ^ יש טוענים כי היה יהודי. משה צימרמן מוכיח בספרו "וילהלם מאר" כי זוהי שמועה ולא עובדה[6]
  8. ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, פרק 1 גירוש ממצרים, הקטאיוס איש אבדרה, עמ' 29.
  9. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרקים יד-טז.
  10. ^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרק ב.
  11. ^ לקריאה נוספת ראו את פסקת הממצאים הגנטיים בערך יהודים
  12. ^ ח' 44
  13. ^ למשל, מרקוס, טו, 1, 3, 11, 31
  14. ^ הבשורה על פי מתי כ"ז 24-25.
  15. ^ אריק אריקסון, ילדות חברה, עמ' 268-270.
  16. ^ באתר הליגה נגד השמצה
  17. ^ ד"ר דב מימון, יהדות אירופה: איתותים והפרעות, 28 בנובמבר 2013
  18. ^ אפליה ופשעי שנאה כלפי יהודים במדינות החברות באיחוד האירופי, באתר הסוכנות לזכויות יסוד של האיחוד האירופי
  19. ^ דוד וינברג, ‏"אפלה שמעבר לאפליה", השילוח 7, נובמבר 2017
  20. ^ Ian Black, Cartoon symbols of the Israeli-Palestinian conflict, The Guardian, 19 December 2008
  21. ^ מנפרד גרסטנפלד, פרשיית מוח'טיר: משל לאנטישמיות בקרב הזרם המרכזי של האסלאם, נתיב, גיליון 96, שבט תשס"ד, ינואר 2004.
  22. ^ מספר מסמכים מהכנסת על האנטישמיות בעולם בזמן האינתיפאדה:
  23. ^ המגזין הפלסטיני "זייזאפונה" פרסם סיפור המציג מפגש של ילדה פלסטינית עם ארבע דמויות מופת. הראשון הוא המתמטיקאי המוסלמי מהמאה ה-8 מוחמד אבן מוסא אל-ח'ואריזמי, השני הוא המצביא צלאח א-דין, השלישי הוא הסופר נגיב מחפוז, והרביעי... אדולף היטלר. אותו היטלר אומר לילדה: "הרגתי את היהודים כדי שכולם יידעו שמדובר באומה שזורעת חורבן בכל העולם."
    מתוך הספר Deception (שקר, הונאה) שכתבו איתמר מרכוס ונאן ז'אק זילברדיק.
  24. ^ ראו הפלסטינים גוזזים פאות של יהודים בתוכנית ברשות השידור של שלטון עבאס PBC, אתר חדשות העולם הערבי.
  25. ^ מכון המחקר "מבט לתקשורת פלסטינית" (PMW) אוסף עדויות רבות מהתקשורת הפלסטינית וספרי הלימוד הפלסטיניים להסתה אנטישמית ברשות הפלסטינית. ראו למשל כאן.
  26. ^ שון אוניל וג'ון סטיל, Mein Kampf for sale, in Arabic,‏ The Telegraph, מרץ 2012:
    "Mein Kampf became the sixth best selling book in the Palestinian Authority area"
  27. ^ מחמוד עבאס#אנטישמיות והכחשת השואה


יהדות



השואה
מושגים מרכזיים
מונחוןכרונולוגיה של השואהאנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולםהצלת יהודים במהלך השואה
Yellow star Jude Jew.svg
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: טבח פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספיםהפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005מחנה המשפחות
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספיםנשים יהודיות בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקובמורדים יהודים בשואה
השואה לפי מדינות
אירופה אוסטריהאיטליהאלבניהאסטוניהבולגריהבלגיהברית המועצותגרמניההולנדהונגריה‏יוגוסלביהיווןלטביה‏ליטאנורווגיה‏סלובקיהפולין‏ • צ'כיה (בוהמיה ומוראביה, חבל הסודטים) • צפון טרנסילבניהצרפתקרואטיהרומניה
אפריקה ואחרות אלג'יריהאתיופיהלובמרוקותוניסיהיהודי המזרח הרחוקיהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש נאצי
מודעות ותגובות לשואה
הצלה בשואהחסידי אומות העולםמברק ריגנרקבוצת העבודה, רודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץאל נלך כצאן לטבח!ספר עדותתגובת העולם לשואהועידת ברמודהסחורה תמורת דםתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודיתהומור בשואהתוכנית אירופה
בעקבות השואה
הניצולים לאחר השואה ומדינת ישראל הפליטיםשירות האיתור הבינלאומיפוגרום קיילצהתנועת הבריחהועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראלגיוס חוץ לארץהסכם השילומיםועדת התביעותהשפעות השואההשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואההרשות לזכויות ניצולי השואההחברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה
זיכרון השואה זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספיםאנדרטאות להנצחת השואהמצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןפרח לניצולזיכרון בסלוןדף עדהכחשת השואה
רדיפת הנאצים ועוזריהם משפטי נירנברגחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהםפריץ באוארמשפט אייכמןהנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס: סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן" • "הקמע"
מוזיקה ומחול "ניצול מגטו ורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
השואה בקולנוע "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר" • "החיים יפים" • "המפתח של שרה"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"כרוניקה של גטו לודז'מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואההנצחת זכר השואהארכיוני ארולסן - מרכז בינלאומי אודות רדיפות הנאצים
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשוחיה אוסטרוברחוקרי שואה נוספים
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0