הילמר וקרלה
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. הילמר וקרלה (בגרמנית: Hilmar Wäckerle; 24 בנובמבר 1899 – 2 ביולי 1941) היה מפקד בוואפן-אס-אס בגרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה. שימש בתור המפקד הראשון של מחנה הריכוז דכאו והודח לאחר חקירה שניהלו קארל וינטרסברגר ויוזף הרטינגר.
שירות במלחמה
הוא היה בנו של נוטריונים ממינכן, וקרלה נשלח לבית הספר לקצינים של צבא בוואריה בגיל 14 על מנת להמשיך בקריירה הצבאית שלו.[1] לאחר שסיים את שלוש שנות הכשרתו כצוער הוצב בגדוד חי"ר בוואריה באוגוסט 1917 ובשנה שלאחר מכן היה סמל בחזית המערבית.[2] הוא נפצע קשה בספטמבר 1918 ולא הצליח לחזור לחזית לפני שביתת הנשק וככזה הסיכוי שלו לקידום ולהיות קצין אבד.
מעורבות פוליטית
משלא הצליח להמשיך בצבא, וקרלה נרשם לאוניברסיטה הטכנית במינכן כדי ללמוד חקלאות. כמו חברו לכיתה היינריך הימלר, הוא הצטרף לפריקורפס אוברלנד האנטי-קומוניסטי והיה חבר מוקדם במפלגה הנאצית.[3] הוא נכח במהלך הפוטש במרתף הבירה, כמו גם ניסיון ההתנקשות בינואר 1924 על פרנץ יוזף היינץ, ראש ממשלת הסאר שנוהל על ידי צרפת.[2] לאחר סיום לימודיו, כשהוא בן 25, צמצם וקרלה את מעורבותו הישירה בפוליטיקה הנאצית והפך למנהל חוות בקר.[4] הוא הצטרף מחדש למפלגה הנאצית בשנת 1925, אולם בעקבות ארגון מחדש שלה והוא השתתף בקביעות בעצרות מפלגה תוך שהוא מסייע בניסוח המדיניות החקלאית הנאצית. הוא גם נרשם לגדוד המתנדבים של האס אס שבסיסה היה בקמפטן.[5]
דכאו
בשנת 1933 הוא נבחר על ידי בעל בריתו הישן הימלר כמפקד מחנה הריכוז דכאו שאך זה הוקם.[6] בהוראת הימלר הוא קבע כללים 'מיוחדים' להתמודדות עם אסירים, כללים שהנהיגו טרור כדרך חיים במחנה.[7] היוזמות שלו כללו הוצאתם להורג של אסירים בגין 'כפירה אלימה' ו'הסתה לאי ציות'[8] בגינו הואשם בפשע. הוא עזב את התפקיד כעבור כמה חודשים, כשתאודור אייקה תפס את מקומו.[9]
וואפן אס אס
הוא היה חבר מוקדם ביחידות שהפכו בהמשך ל-ואפן אס אס ולבסוף הגיע להיות קצין בקבוצה זו, ששירת בהולנד. הוא הוביל גדוד האס.אס שלו במהלך פריצת קו גרבה ההולנדי ונפצע תוך כדי. הוא שירת גם בשטחי ברית המועצות.[6] את שירותו העביר עם דיוויזיית הפאנצר אס אס החמישית.[10] הוא הגיע לדרגת שטנדרטנפיהרר עד שנהרג במבצע ליד לבוב בשנת 1941.
לאחר מותו של וקרלה עברה אלמנתו אלפרידה לגבר אחר במקום להתאבל על בעלה המת. בזעם על מעשיה, הימלר שלח את האיש למחנה ריכוז.[11]
הערות שוליים
- ^ Tom Segev, Soldiers of Evil, Berkley Books, 1991, p. 64
- ^ 2.0 2.1 Segev, Soldiers of Evil, p. 65
- ^ Segev, Soldiers of Evil, p. 66
- ^ Segev, Soldiers of Evil, p. 67
- ^ Segev, Soldiers of Evil, pp. 67-68
- ^ 6.0 6.1 Segev, Soldiers of Evil, p. 68
- ^ Harold Marcuse, Legacies of Dachau: The Uses and Abuses of a Concentration Camp, 1933-2001, Cambridge University Press, 2001, p. 22
- ^ Charles W. Sydnor, Soldiers of Destruction: The SS Death's Head Division, 1933-1945, Princeton University Press, 1990, p. 9
- ^ Segev, Soldiers of Evil, p. 115
- ^ Terry Goldsworthy, Valhalla's Warriors: A History of the Waffen-SS on the Eastern Front 1941-1945, Dog Ear Publishing, 2010, p. 130
- ^ Segev, Soldiers of Evil, pp. 80-81
