היסטוריה תרבותית
היסטוריה תרבותית משלבת בין גישות האנתרופולוגיה וההיסטוריה כדי לבחון מסורות תרבות פופולריות ופרשנויות תרבותיות של חוויה היסטורית. היא בוחנת את התיעודים והתיאורים הנרטיביים של אירועים מהעבר, הכוללים את מכלול האירועים (המתרחשים ברצף ומובילים מהעבר להווה ואף לעתיד) הנוגעים לתרבות.
ההיסטוריה התרבותית מתעדת ומפרשת אירועי עבר בהם מעורבים בני אדם דרך הסביבה החברתית, התרבותית והפוליטית של האמנויות והמנהגים הקשורים לקבוצה חברתית. ההיסטוריון השווייצרי יעקב בורקהרדט (1818–1897) סייע לייסד את ההיסטוריה התרבותית כדיסציפלינה. ההיסטוריה התרבותית חוקרת ומפרשת את תיעוד החברות האנושיות על ידי ציון דרכי החיים השונות הייחודיות שנבנו על ידי קבוצת אנשים הנמצאים בבחינה. ההיסטוריה התרבותית מערבת את מקבץ הפעילות התרבותית מהעבר, כדוגמת טקסים, הדרכות במנהגים והאינטראקציה בין התושבים המקומיים.
תיאור
היסטוריוני תרבות רבים בהווה טוענים שזו גישה חדשה, אך היסטוריונים של המאה התשע עשרה, כמו המלומד השווייצרי להיסטוריה של הרנסאנס, יעקב בורקהרדט, התייחסו להיסטוריה תרבותית.[1]
ההיסטוריה התרבותית חופפת בגישותיה עם התנועות הצרפתיות של היסטוריה של תפיסות חיים (אנ') (histoire des mentalités; פיליפ פויירה, 2004) ועם מה שמכונה היסטוריה חדשה (new history), ובארצות הברית היא קשורה קשר הדוק לתחום הלימודים האמריקאיים (אנ'). כפי שהגה במקור ההיסטוריון השווייצרי יעקב בורקהרדט ביחס לרנסאנס האיטלקי, הייתה היסטוריה תרבותית מכוונת לחקר תקופה היסטורית מסוימת במלואה, לא רק לגבי ציור, פיסול ואדריכלות, אלא גם את הבסיס הכלכלי העומד בבסיס החברה, והמוסדות החברתיים בחיי היומיום שלה. הדים לגישתו של בורקהרדט במאה ה-20 ניתן לראות בספרו של יוהאן הויזינחה "סתיו ימי הביניים" (1919).
לרוב ההתמקדות היא בתופעות המשותפות לקבוצות שאינן העילית שבחברה, כגון: קרנבל, פסטיבל ופולחנים ציבוריים; מסורות הופעות של מספרי סיפורים, שירה אפית וצורות מילוליות אחרות; התפתחויות תרבותיות ביחסי אנוש (רעיונות, מדעים, אומנויות, טכניקות); וביטויים תרבותיים של תנועות חברתיות כגון לאומיות. כמו כן נבחנים מושגים היסטוריים עיקריים ככוח, אידאולוגיה, מעמד חברתי, תרבות, זהות תרבותית (אנ'), עמדה, גזע, תפיסה ושיטות היסטוריות חדשות. מחקרים רבים שוקלים התאמות של התרבות המסורתית לתקשורת המונים (טלוויזיה, רדיו, עיתונים, כתבי עת, פוסטרים וכו'), מהדפוס לסרט הקולנוע וכיום לאינטרנט (תרבות הקפיטליזם). הגישות המודרניות שלה מגיעות מתולדות האמנות, אסכולת האנאל, האסכולה המרקסיסטית, המיקרו היסטוריה והיסטוריה תרבותית חדשה.[2]
אבני בוחן תאורטיות נפוצות להיסטוריה תרבותית עדכנית כוללים את: ניסוחו של יורגן הברמאס את הספרה הציבורית בספרו "ההשתנות המבנית של המרחב הציבורי הבורגני". המושג "תיאור גדוש" של קליפורד גירץ (הובא למשל בפרשנות של תרבויות); ורעיון של הזיכרון כקטגוריה תרבותית-היסטורית, כפי שנדון בספר של פול קונרטון (Paul Connerton) "כיצד חברות זוכרות" (How Societies Remember).
היסטוריוגרפיה והמהפכה הצרפתית
התחום שבו ההיסטוריה התרבותית מהסגנון החדש מתייחסת לעיתים קרובות כאל כמעט פרדיגמה היא הרוויזיוניזם ההיסטורי של המהפכה הצרפתית, שתוארך לספרו רב ההשפעה של פרנסואה פירה משנת 1978, "לסיים את המהפכה הצרפתית" (Penser la Révolution française). "הפרשנות הרוויזיוניסטית" מאופיינת לעיתים קרובות כמחליפה את "הפרשנות החברתית" לכאורה הדומיננטית, המרקסיסטית לכאורה, שמאתרת את הסיבות למהפכה בדינמיקה בין המעמדות. הגישה הרוויזיוניסטית נטתה לשים יותר דגש על תרבות פוליטית. היסטוריונים של המהפכה בעשרות השנים האחרונות בחנו את תפקידם ועמדתם של נושאים תרבותיים כמו מגדר, פולחן ואידאולוגיה בהקשר של התרבות הפוליטית הצרפתית הפרה-מהפכנית, דרך קריאת רעיונות של תרבות פוליטית באמצעות תפיסתו של הברמאס את המרחב הציבורי.
היסטוריונים שעשויים להיות מקובצים תחת מטריה זו הם רוז'ה שארטייה (אנ'), רוברט דרנטון (אנ'), פטריס היגונה (אנ'), לין האנט (אנ'), קית' בייקר (Keith Baker), ג'ואן לנדס (Joan Landes), מונה אוזוף (Mona Ozouf) ושרה מאזה (Sarah Maza). כל החוקרים הללו עוסקים בתחומי עניין מגוונים למדי, ואולי הושם דגש רב מדי על האופי הפרדיגמטי של ההיסטוריה החדשה של המהפכה הצרפתית. קולין ג'ונס (Colin Jones), למשל, אינו זר להיסטוריה תרבותית, להברמאס או למרקסיזם, וטען בעקביות כי הפרשנות המרקסיסטית אינה מתה, וניתן להחיותה מחדש; ככלות הכול, ללוגיקה של הברמאס יש חוב גדול מאוד להבנה המרקסיסטית. רבקה ספנג (Rebecca Spang) טענה לאחרונה כי על אף כל הדגש שלה על הבדל וחדשנות, הגישה ה"רוויזיוניסטית" שומרת על רעיון המהפכה הצרפתית כקו פרשת מים בתולדות המודרניות (כביכול), וכי הרעיון הבעייתי של "המודרניות" עצמו משך תשומת לב מועטה.
לימודי תרבות
לימודי תרבות הם תחום אקדמי הפופולרי בקרב קבוצה מגוונת של חוקרים. הם משלבים כלכלה פוליטית, גאוגרפיה, סוציולוגיה, תאוריה חברתית (אנ'), תורת הספרות, לימודי קולנוע / וידאו, אנתרופולוגיה תרבותית, פילוסופיה, ותולדות האמנות / ביקורת האמנות (אנ') על מנת לחקור תופעות תרבות בחברות שונות. חוקרי לימודי תרבות מתרכזים לעיתים קרובות באופן שבו תופעה מסוימת קשורה לענייני אידאולוגיה, לאומיות, אתניות, מעמד חברתי או מגדר. את המונח טבע ריצ'רד הוגארט (אנ') בשנת 1964 כשהקים את "מרכז בירמינגהם ללימודי תרבות עכשווית". הנושא נקשר מאז מאוד לסטיוארט הול (אנ'), שהחליף את הוגארט כמנהל.
לקריאה נוספת
- Arcangeli, Alessandro. (2011) Cultural History: A Concise Introduction (Routledge, 2011)
- Burke, Peter. (2004). What is Cultural History?. Cambridge: Polity Press.
- Munslow, Alun (1997). Deconstructing History. Routledge. מסת"ב 0-415-13192-8
- Poirrier, Philippe (2004), Les Enjeux de l’histoire culturelle, Seuil.
- Poster, M. (1997). Cultural history and postmodernity: disciplinary readings and challenges. New York: Columbia University Press.
- Ritter, H. (1986). Dictionary of concepts in history. Reference sources for the social sciences and humanities, no. 3. Westport, Conn: Greenwood Press.
- Salmi, H. (2011). "Cultural History, the Possible, and the Principle of Plenitude." History and Theory 50 (May 2011), 171-187.
- Schlereth, T. J. (1990). Cultural history and material culture: everyday life, landscapes, museums. American material culture and folklife. Ann Arbor, Mich: UMI Research Press.
- Schwarz, Georg, Kulturexperimente im Altertum, Berlin: SI Symposion, 2010.
- Spang, Rebecca. (2008). "Paradigms and Paranoia: how modern is the French Revolution?" American Historical Review, in JSTOR
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "Historicising Historical Theory’s History of Cultural Historiography". Alison M. Moore, Cosmos & History: The Journal of Natural and Social Philosophy, 12 (1), February 2016, 257-291.
- ^ Alison Moore, What Became of Cultural Historicism in the French Reclamation of Strasbourg After World War One?, French History and Civilization 5, 2014, 1-15
