הכפים הגדולים
הכפים הגדולים הם הכינוי שניתן לשלושת הכפים הגדולים בחצי הדרומי של כדור הארץ, הנושקים לאוקיינוס הדרומי. שלושת הכפים הם: כף התקווה הטובה באפריקה, כף הורן שבאמריקה הדרומית וכף לווין שבאוסטרליה. כף אגולס הממוקם כ-150 קילומטרים דרומית מזרחית לכף התקווה הטובה, נחשב לעיתים במקומו לאחד משלושת הכפים הגדולים.
בימים שלפני חפירת תעלת סואץ ב-1869 ותעלת פנמה ב-1914 היו הכפים הגדולים נקודות ציון משמעותיות בנתיב המפרשיות, הנתיב הימי מאנגליה לאוסטרליה וניו זילנד, מאחר שלספינות נשקף סיכון רב בעוברן מדרום לכפים אלה. בפרט, מסוכן השיט בגלל תנאי הים באזור כף הורן וכף אגוליאש. שניהם נחשבו כמקומות המסוכנים ביותר לימאים, שרבים מהם איבדו בהם את חייהם.
השיט בכף הורן מאופיין בסערות, גלים גבוהים, זרמי ים חזקים וקרחונים. סכנות אלה הפכו את הכף לאתר טביעתן של אוניות רבות במהלך ההיסטוריה. גם הפלגה מדרום לכף אגוליאש נחשבת למסוכנת בגלל רוחות חזקות וסערות המלוות בגלי ענק המגיעים לגובה של 30 מטר והיכולים להטביע גם ספינות גדולות.
עם חפירתן של התעלות, פחת הצורך להקיף את אמריקה הדרומית דרך כף הורן במסע בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט, ואת אפריקה מדרום לכף התקווה הטובה וכף אגוליאש במסע בין האוקיינוס ההודי והאטלנטי, ולמעשה, כיום רק אוניות שגודלן מסווג כקייפסייז נדרשות להקפה זו.
למרות קיום החלופות, שיט סביב כף הורן נחשב לאחד האתגרים הבולטים בקרב שייטי יאכטות, וחלקם עוברים בנתיב זה בניסיונם להקיף את העולם. מסע דרך כף התקווה הטובה נקרא נתיב הכף. נתיב זה היה בשימוש נרחב בין השנים 1967 - 1975 על רקע סגירתה של תעלת סואץ על ידי מצרים.
בספרו "הדרך הארוכה", כתב משיט היאכטות ברנאר מואטסיה (אנ'):
"גאוגרפיה של ימאי היא לא תמיד גאוגרפיה של כרטוגרף, שעבורו כף הוא סתם כף, עם קווי רוחב ואורך. עבור הימאי, כף גדול הוא צירוף פשוט ובו בזמן מסובך של סלעים, זרמים, משברים וגלי ענק, רוחות וסופות, הנאות ופחדים, תשישות, חלומות, ידיים כואבות, קיבות ריקות, רגעים נהדרים, וסבל. כף גדול מבחינתנו אינו רק קו אורך ורוחב. לכף גדול יש נשמה משלו, עם צללים וצבעים, רכים מאוד, אלימים מאוד. נשמה רכה כשל ילד, נשמה נוקשה כשל פושע. ולכן אנו מפליגים."
