המשימה העיקרית
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: מכלולזציה.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: מכלולזציה. |
המשימה העיקרית (בגרמנית: Hauptaufgabe) הייתה המדיניות הכלכלית שהוכרזה ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית במהלך קונגרס מפלגת האיחוד הסוציאליסטי (SED) ביוני 1971, ומטרתה הייתה להגדיל את הייצור של מוצרי צריכה לאוכלוסייה ולהגדיל את רווחתה החומרית כדי לספק רמת חיים גבוהה יותר לאוכלוסייה. היעד הרשמי של המדיניות היה "העלאת רמת החיים החומרית והתרבותית של אנשים על בסיס קצב התפתחותי מהיר של ייצור סוציאליסטי, יעילות גבוהה יותר, התקדמות מדעית-טכנולוגית וצמיחת פריון העבודה". או בניסוח הרשמי - כדי להשיג "אחדות של מדיניות כלכלית וחברתית". בין השנים 1971 ו-1982 גדל התוצר של ה-GDR ב-5% בממוצע לשנה. שינוי זה במדיניות הושפע רבות מההפגנות בפולין הקומוניסטית ב -1970 אשר הובילו לדגש רב יותר על מוצרי צריכה ומדיניות רווחה בכל הגוש המזרחי.
בתגובה לשינויי המדיניות הרבים של וולטר אולבריכט, אריך הונקר יישם אידאולוגיה קומוניסטית עתיקה יותר של תקופת ויימאר, שהשפיעה גם על מדיניותו הכלכלית. [1]במקום הטכנוקרטים של אולבריכט שחלמו על השתלטות על המערב הקפיטליסטי, הוא קידם אידאולוגיים שביצעו ניסויים ועסקו ביעדים ארוכי טווח יותר להגדלת הרווחה. שכר, פנסיה ותוכניות רווחה הוגדל ובכך לתת לאוכלוסייה יותר כסף כדי להוציא על מוצרי צריכה. השנים שלאחר מכן היו המשגשגת ביותר בהיסטוריה של גרמניה המזרחית.[2] הדגש על תוכניות הרווחה לנשים היה אחד הדרכים להגברת השתתפותן של נשים בכוח העבודה. בשנת 1970 הועסקו 82% מהנשים בגיל העבודה, ב -1980 עלה ל -87% ובשנת 1989 ל -91%.
מאחר שאוכלוסיית גיל העבודה כבר הייתה כמעט מלאה, כדי להגביר את הפריון, הונהגה מדיניות "ארגון העבודה המדעי" ב-1973. מערכת של שלושה משמרות ואלמנטים של טיילוריזם הוכנסו למקסם את עוצמת העבודה.
הרבה הון ואנרגיה הוצאו על בניית אזורי דיור חדשים ושיקום מלאי הדיור שהוזנח לפני המלחמה על מנת לספק לכל המשפחות דיור נאות. בעוד שמחוזות הדיור הטרומיים חסרים את האינדיבידואליות, הם סיפקו את צורכי החיים הבסיסיים במחיר נמוך מאוד, שכן המדינה הייתה מסבסדת חלק ניכר מעלויות השכירות והשירותים. הדיור במזרח גרמניה, על כל מגרעותיו, היה בעל איכות גבוה מזה שבארצות הסוציאליסטיות האחרות, על פי אמות מידה כמותיות, כגון צפיפות קרקע ודירות המצוידות במי זורמים ובשירותים מובנים.[3] מאחר שהמדינה הייתה בעלת כל המפעלים, הצליחה הממשלה להקים אסטרטגיה תכנונית חברתית-פוליטית, שקבעה כי כל קומפלקס מגורים חדש יכלול את התשתית הדרושה של בתי ספר, משתלות, מתקני ספורט, מרפאות (כלאיים של משרדים רפואיים ומרכז רפואי) חנויות ומסעדות. משמעות הדבר היא כי לדיירים החדשים יהיה את כל מה שהם צריכים במרחק הליכה והם יוכלו להתחיל לבנות יחסי שכנות טובה מהר מאוד. דוגמה מצוינת לכך הוא קומפלקס האלי-נאוסטדט הגדול מחוץ לעיר העתיקה של האלי, שנבנה כדי להעסיק עובדים המועסקים בעבודות הכימיות הגדולות של בונה ולאונה.
רוב מדיניותו של הונקר שיקפה את האידיאלים של נעוריו הקומוניסטים. דיור זול, שירותים חברתיים, הוא התכוון ליותר מכוניות ומוצרי צריכה מודרניים שאותם האוכלוסייה רצתה, במיוחד כאשר השווה את רמת החיים שלה עם אלה של גרמניה המערבית. האזרחים שילמו כ-4%-5% מהכנסתם על לינה שכורה. באמצעות סוגי מדיניות דיור שונים משפחות קיבלו תמיכה כגון סובסידיות לשכר הדירה, עדיפות בהקצאת דיור, ללא ריבית על ההלוואות, מלגות בסיסיות עבור סטודנטים נשואים, וכן התמתנות של שעות עבודה עבור אמהות מועסקות ועבור אלו שגידלו ילד לבד. בין 100 אלף ל-110 אלף בתים (בעיקר דירות) נבנו מדי שנה מאמצע שנות השבעים ועד אמצע שנות השמונים, והמטרה הייתה לבנות שלושה מיליון בתים חדשים באמצעות שיפוץ חדש ובנייה עד שנת 1990.
הסטטיסטיקה הרשמית של מזרח גרמניה טענה שב־1970 לכל 100 בתי אב היו 15 מכוניות, 53 מכונות כביסה, 56 מקררים ו-69 טלוויזיות. בשנת 1981 זה עלה לנתון שלכל 100 בתי אב היו 37 מכוניות, 82 מכונות כביסה, 99 מקררים ו-90 טלוויזיות. ההכנסה במזרח גרמניה לנפש ב-1948 הייתה רק 40% מרמת ההכנסה של מערב גרמניה. למרות זאת, עד שנת 1989, עלתה ההכנסה לנפש במזרח גרמניה ל -66% מרמת מערב גרמניה.
הערות שוליים
- ^ Erich Honecker Speech on Peace (1984), research.calvin.edu
- ^ Catherine Epstein, The Last Revolutionaries: German communists and their century, Harvard University Press, 2009-06-30. (באנגלית)
- ^ Public Housing in the DDR | LookLeft, web.archive.org, 2018-11-29
