איש האלקים מיהודה והנביא מבית אל
הסיפור על איש האלקים מיהודה והנביא מבית אל מופיע בספר מלכים א', פרק י"ג. איש האלקים מיהודה נשלח בידי ה' לבית אל להינבא על ביעורם של המזבח שבנה ירבעם בבית אל ושל עבודת הבמות בממלכת ישראל. לנבואתו התלוו שני מופתים מרשימים. לאחר מכן, הכשיל אותו נביא אחר מבית אל והביא למיתתו.
רקע
פילוג ממלכת ישראל המאוחדת והקמת ממלכת אפרים הובילו למצב שבו ירבעם שולט באוכלוסייה שמורגלת בעבודת ה' בבית המקדש שנמצא בממלכת יהודה. מצב זה יכול היה לגרום לאיחוד מחודש עם ממלכת יהודה, דבר שירבעם לא רצה בו. לכן, כדי לצמצם את הסיכויים לאיחוד כזה, הקים ירבעם 2 עגלי זהב, אחד בבית אל ואחד בדן, כתחליף לבית המקדש. בנוסף, כדי לצמצם את הקשר הפולחני עם ממלכת יהודה, הועתק חג הסוכות חודש קדימה, לט"ו בחשוון, שבו תוכנן (בשנתו הראשונה של ירבעם) לקיים את טקס חנוכת העגלים.
הסיפור
איש האלקים מיהודה בא לבית אל ביום חג חנוכת המזבח, ומצא שם את ירבעם עומד על המזבח להקטיר, כדי לחנכו ולקדשו בעבודה. איש האלקים, שלדעת רש"י[1] היה עידו הנביא, קרא אל המזבח ("מזבח מזבח") ונבא עליו, שעתיד לבא מלך "לבית דוד יאשיהו שמו" ויטמאנו בטומאה חמורה - ”וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׁרְפוּ עָלֶיךָ” (ספר מלכים א', פרק י"ג, פסוק ב'). כדי לחזק את דבריו, ולהדגים את החרבת הבמות בידי יאשיהו, הנביא עשה מופת, שבו נהרסה במת העגלים.
ירבעם בן נבט הושיט את ידו בתנועת רמיזה לעבדיו וקרא להם לעצור את איש האלקים מיהודה, כדי להביאו לדין ולדונו כדין נביא שקר, אך ידו לקתה בשיתוק, בדיוק בזמן שהתרחש המופת של המזבח. בצר לו, פנה ירבעם אל איש האלקים וביקש ממנו שיתפלל בעדו ("חל נא את פני ה' אלוקיך"). ואכן, איש האלקים התפלל, ותפילתו התקבלה ("ותהי כבראשנה"). עם זאת, סירב איש האלקים להענות להזמנותו האדיבה של המלך לבא אל ביתו ולסעוד את לבו. הוא נימק את סירובו במצוות ה' עליו, שאסר עליו לאכול לחם ולשתות מים בבית אל, ואף לא התיר לו לשוב למקומו באותה דרך שהלך בה לבית אל. וכך, עזב איש האלקים את העיר, כשהוא מציית לכל האיסורים שאסר ה' עליו.
כדי שלא יתייחסו ברצינות לנבואה של איש האלקים, שכנע הנביא מבית אל את איש האלקים לעבור על דברי ה' ולאכול בבית אל. הנביא הזקן מבית אל, שהיה נמנה עם נביאי ירבעם, שמע מבניו את מה שאירע בחנוכת המזבח, וביקש לבטל את גזרת הפורענות שניבא איש האלקים על המזבח ועל המכהנים עליו. לשם כך הוא תכנן לבטל מקצת מדבריו (איסור האכילה בבית אל), ועם ביטולם יהיו בטלים כל דבריו, כלומר, שלא יתקבלו דבריו על דעת העם. לכן, הכשיל הזקן בדברי כחש את איש האלקים, השיבו מן הדרך שהלך בה – כמצות ה' עליו, והביאו אל ביתו בבית אל לאכול. לאחר שסיימו את הסעודה, באה לנביא השקר נבואת אמת על העונש ("לא תבא נבלתך אל קבר אבותיך"). איש האלקים ניתן בידי אריה ש"שברו" – המיתו, אבל לא אכלו. בנוסף, לא פגע האריה בחמור שרכב עליו איש האלקים, אף שדרכו לטרוף, ושניהם, האריה והחמור, לא עזבו את הגופה, אלא נשארו לידה כמעין זקיפי כבוד. הם לא זזו ממנה עד שבא הזקן ונושא את הגופה על החמור כדי לקברה בעירו (ובכך התקיימה הנבואה על העונש). הזקן ציווה על בניו, שבמותו יניחו את עצמותיו בסמוך לעצמות איש האלקים, כדי להמלט מגזרת הפורענות שנגזרה על המזבח ועל המשתמשים בו, שהרי לאחר כל המופתים הללו, אף הזקן, שבקש לבטל את נבואת איש האלקים, היה אנוס להודות: ”כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָא בִּדְבַר ה', עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל, וְעַל כָּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת, אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן ” (מלכים א', י"ג, ל"ב).
האפילוג
במלכים ב כג מתוארים ביעור עבודת האלילים וריכוז הפולחן בבית המקדש על ידי יאשיהו מלך יהודה. בפסוקים טז-יח מתוארים מעשיו בבית אל. תיאור זה מתייחס ישירות לסיפור על איש האלקים מיהודה והנביא מבית אל.
על פי המתואר, יאשיהו הוציא עצמות אדם מן הקברים שבקרבת מקום כדי לשרפם על המזבח בבית אל ובכך לטמאו. הוא עצר כאשר הבחין במצבה בולטת על אחד הקברים. כששאל לגביה נאמר לו שזהו קברו של הנביא מיהודה שניבא על מעשיו אלה של יאשיהו בבית אל. יאשיהו ציווה להניח לעצמות הנביא, ומאחר שבקבר הנביא מיהודה נקברו גם עצמות הנביא מבית אל, ניצלו בזכותו גם עצמותיו.
בחז"ל
בתלמוד[2], למדו חז"ל ממעשה זה כי "גדולה לגימה (סעודת מרעים משותפת) שמשרה שכינה על נביאי הבעל". לדעת רבי יוחנן, הנביא מבית אל נביא בעל היה, ובאכלו עם איש האלוקים זכה לנבואה מאת ה'. רבי אבא בר כהנא דרש מלשון "מזבח מזבח" שאיש האלקים קרא לשני מזבחות העגלים, שבבית אל ושבדן[3]. בנוסף, הוא דרש מהכפילות "וזבח עליך את כהני הבמות המקטירים עליך, ועצמות אדם ישרפו עליך" שכשאיש האלקים אמר עצמות אדם, הוא לא התכוון לעצמות כהני הבמות, אלא לעצמות ירבעם, ומפני שחלק כבוד למלכות לא פירש איזה אדם מדובר[3]. רב אידי בר אבין דרש מכך שידו של ירבעם יבשה רק כאשר שלח אותה על הצדיק, ולא כששלח אותה להקטיר לעגל, שה' חס על כבודו של צדיק יותר מכבוד עצמו[3]. יש מחלוקת אמוראים מה הסיבה שירבעם קרא לה' "אלקיך", אמורא אחד סבר שירבעם נשאר במרדו וטען שה' הוא לא אלוקיו, ואמורא אחר סבר שירבעם לא יכל להגיד שה' הוא אלוקיו תוך כדי שהוא מקריב לעגל[3]. ר' יהושע בן לוי דרש מלשון "כבראשונה" שלאחר שידו של ירבעם נרפאה מהשיתוק, הוא המשיך לעשות את שעשה קודם לשיתוק, כלומר, להקריב לעגל[3].
מדרש סדר עולם[4] מתארך את האירועים לט"ו בחשוון ב'תתקס"ד.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ רש"י בפירושו לספר מלכים א', פרק י"ג, פסוק א'. ומקורו מחז"ל. ראה למשל תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ד עמוד א' "מחבירו של עידו הנביא".
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ד עמוד א'.
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 פסיקתא דרב כהנא ב ו
- ^ סדר עולם רבה, טז'
