הנעה קדמית
הנעה קדמית היא אופן הנעת הגלגלים (וסידור המנוע והתמסורת הנגזרים ממנו) הנפוץ ביותר במכוניות מודרניות, שבו המנוע מניע את הגלגלים הקדמיים בלבד.
בעבר הייתה נפוצה יותר הנעה אחורית, כיום היא נותרה בעיקר במכוניות פאר ובמכוניות ספורטיביות בהן קיים יתרון מסוים להפרדת הגלגלים המניעים מגלגלי ההיגוי. תצורה נוספת היא הנעה בכל ארבעת הגלגלים המכונה "4x4" (מבוטא "ארבע על ארבע") או AWD (All Wheel Drive).
היסטוריה
נסיונות בהנעה קדמית נעשו מראשית ימי המכונית. ב-1928 הוצגה בבריטניה מכונית הנעה קדמית מתוצרת "אלביס קארס", שלא נחלה הצלחה מסחרית. הדגם הראשון של מכונית בעלת הנעה קדמית שזכה להצלחה בשווקים היה ה"טרקסיון אוואנט" של סיטרואן ב-1934.
ההנעה הקדמית שוכללה במכונית המיני של 1959, שהותקן בה לראשונה מנוע רוחבי בהנעה קדמית, כנהוג כיום. המיני הייתה שונה ממכוניות מודרניות בכך שהתמסורת נבנתה בתוך אגן השמן של המנוע, והונעה בגלגלי שיניים. גם פיג'ו ורנו השתמשו בתכנון כזה במנוע ה"דוברין" שפיתחו במשותף בשנות ה-70 של המאה ה-20. נטייתה של תצורה זו להשמעת יבבות מתיבת ההילוכים הובילה לזניחתה.
אאודי הייתה חלוצת תצורת ה "U" שבה המנוע ממוקם לאורך, ו"תלוי" בין הגלגלים הקדמיים. גם כיום אאודי היא מהיצרניות היחידות שעדיין משתמשות בתצורה זו, המאפשרת שימוש בציריות שוות אורך והסבה קלה להנעה בכל ארבעת הגלגלים.
בארצות הברית, האולדסמוביל טורונדו מ-1966, חידשה את ההנעה הקדמית והשתמשה במנוע V8 אורכי, עם תמסורת שהפכה את כיוון הסיבוב ב-90 מעלות אל הגלגלים. הקדילאק אלדורדו, שנה לאחר מכן, קבעה את שיא המנוע הגדול ביותר לרכב הנעה קדמית, עם נפח של שבעה ליטרים. היא נותרה הקדילאק היחידה עם הנעה קדמית עד אמצע שנות ה-80. במהלך שנים אלו התגברה תנועת השוק האמריקאי לעבר הנעה קדמית, ומכוניות מצליחות כשברולט סיטיישן, פורד טאורוס וקרייזלר וויאג'ר, בשילוב היבוא מיפן, הובילו לכך שבשנות ה-90 רק קומץ מכוניות אמריקאיות נותרו עם הנעה אחורית.
רובן של המכוניות משתמשות כיום במנוע רוחבי, כאשר התמסורת מותקנת לצידו ומניעה את הגלגלים הקדמיים דרך ציריות וגלי הינע. חלוצת תצורה זו היא הפיאט 128 מ-1969 שנבדלה מהמיני שהייתה בעלת תיבת הילוכים שמוקמה מתחת למנוע.
בספורט מוטורי המכונה דריפט משתתפות מכוניות בעלות הנעה אחורית בלבד (בדרך כלל עם תיבת הילוכים ידנית). בדריפט, הרכב מבצע "סחיפה" (Drift באנגלית) בדרך כלל בתחומי נתיב מסומן הכולל סיבובים מלאים וחלקיים. במכוניות בעלות הנעה קדמית, קשה עד בלתי אפשרי לבצע סחיפות ארוכות ומגוונות, משום שבעת האצה חזקה הגלגלים הקדמיים מחליקים (בעת סבסוב גלגלים החיכוך בין הצמיג לכביש פוחת באופן משמעותי) והתוצאה היא תת היגוי. במכוניות בעלות הנעה אחורית, בעת האצה חזקה, הגלגלים האחוריים מאבדים את רוב אחיזתם ויוצרים היגוי יתר, שהוא הסחיפה.
יתרונות
- כל מכלולי ההנעה והתמסורת יכולים להיות ממוקמים מתחת למכסה המנוע בקדמת הרכב, וכך אין צורך בגל הינע לאורך הרכב ומתאפשרת תוספת לחלל תא הנוסעים החשובה במיוחד במכוניות קטנות.
- הודות לריכוז כל משקל מכלולי ההנעה מעל הסרן הקדמי המניע, מכוניות הנעה קדמית נהנות מאחיזה טובה יותר בשלג וקרח.
- ביטול הצורך בגל מניע ותיבת העברה בסרן האחורי מביא לפשטות מכנית ופחות התמד במערכת ההנעה, שמשמעו חיסכון בדלק.
- בלימת מנוע חזקה תתקשה להוביל את הגלגלים הקדמיים לסחיפה כי בבלימה המשקל מועבר קדימה, וגם כך המשקל מקדימה מפאת מכלולי הרכב. לעומת זאת בלימת מנוע חזקה בהנעה אחורית עם מנוע קדמי עלולה להוביל לסחיפת גלגלים אחוריים והיגוי יתר.
חסרונות
- מרכז הכובד נוטה בדרך כלל קדימה יותר מאשר בהנעה אחורית. הסרן הקדמי נושא לרוב כשני שלישים ממשקל הרכב, רחוק למדי מהחלוקה המיטבית של "50-50". מאפיין זה תורם לנטייתן של מכוניות הנעה קדמית לתת היגוי.
- העברת הכוח לגלגלים השולטים בהיגוי גורמת לעיתים למשיכה ימינה או שמאלה בהאצה חזקה.
- בגרירת מטען יש להנעה קדמית חיסרון, משום שפחות משקל יינשא על ידי הגלגלים המניעים.
- משיקולי גאומטריה ומיקום, הציריות ברכבי הנעה קדמית נשחקות מהר יותר מאשר בהנעה אחורית.
קישורים חיצוניים
