הנפשה ישראלית
הַנְפָּשָׁה (או אנימציה) ישראלית היא תיאור כולל ליצירה המונפשת במדינת ישראל, החל מימי טרום הקמתה. תחילת ההנפשה הישראלית היא בעיקר בפרסומות ובשימוש באנימציה כגימיק פרסומי שנעשה בידי יוצרים-עולים חדשים לארץ ישראל בשנות ה-20 וה-30, והמשכה ביצירת סרטים באורכים שונים, סדרות, פרסומות ועוד שנוצרו לאחר הקמת המדינה וממשיכות להיווצר עד היום. במהלך הזמן, ההנפשה הישראלית עברה תמורות ותהפוכות בתכנים, בסוגות ובאיכות ההפקה. לאורך השנים סבל הענף מהזנחה וקיפוח מסוים ביחס לקולנוע הישראלי (שאינו אנימטיבי), הן מבחינת תקציבים והן מבחינת תשומת לב ציבורית ומחקר, אף על פי שהקולנוע והאנימציה התפתחו בישראל פחות או יותר במקביל.[1][2] בדומה לקולנוע הישראלי, ההנפשה הישראלית היא לרוב לא ריווחית ועל כן מקורות המימון של ההפקות המקומיות מבוססים ברובם על תמיכה של קרנות ומענקים מגופים שונים. בשל עלות ההפקה הכרוכה בייצור אנימציה, הגבוהה לרוב מזו של קולנוע, הפקות רבות הן למעשה קו-פרודוקציות עם מדינות שונות.[1][2][3]
לאורך שנות קיומה של יצירה אנימטיבית בישראל, זכו סרטים רבים להוקרה והערכה ברחבי העולם ואף היו מועמדים לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.[2][1]
תחילת הדרך
בשנות ה-20 וה-30 רווח השימוש בהנפשה בפרסומות של מוצרים שונים. לעיתים מדובר היה בפרסומות שנעשו כולן באנימציה ולעיתים בשימוש באלמנטים אנימטיבים בפרסומות מצולמות.[1] הטכניקות הנפוצות בשנים אלה היו בעיקר סטופ-מושן של בובות וחפצים ושימוש בציורי קו גזורים (קאט אאוט, שהוא תת-סוג של סטופ מושן), אך נעשה גם שימוש בהנפשה מצוירת קלאסית.[2][1]
יוצרי האנימציה בתקופה זו היו ברובם עולים חדשים והיצירה שלהם אופיינה בהשפעות מסרטי האנימציה הראשונים והחלוציים שנוצרו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, וככאלה הן כללו מעט מטמורפוזות ותנועות מצלמה. הפרסומות לא אופיינו בגישה אמנותית מיוחדת ועשו שימוש ספק פרימיטיבי ספק פונקציונלי בהנפשה שלא נתפשה כסוגה עם פוטנציאל אמנותי, וזאת ככל הנראה בשל החשיפה הדלה של היוצרים לאנימציה.[1][3]
את ההשפעות של ההנפשה האמנותית האירופאית והקְַרטוּן המסחרי האמריקאי, שהיו מתקדמים בהרבה מבחינה אמנותית וטכנית ונוצרו במקביל בשנות ה-20 וה-30, ניתן לגלות בהנפשה הישראלית רק כ-20 שנים מאוחר יותר. צביקה אורן, מחלוצי חקר האנימציה הישראלית, טען על כן כי "יש עניין, ארכאולוגי אולי, במעט האנימציה שנעשתה בארץ לפני מלחמת העולם השנייה" אך למעשה כמו בארצות רבות שאינן במערב אירופה או ארצות הברית, "ההיסטוריה של האנימציה בישראל מתחילה רק אחרי המלחמה. בדרך כלל עם אנשים אשר, מתוך תמימות וחוסר ידע, ממציאים הכל מחדש".[1]
טרום עידן הטלוויזיה (1948–1967)
בשנות ה-50 וה-60 ההקרנה של סרטי הנפשה בבתי הקולנוע בישראל הייתה מוגבלת מאוד. אלה היו בעיקר סרטי דיסני מסוימים וסרטי הנפשה אומנותיים יותר, בודדים, ששגרירויות מסוימות השאילו לבתי הקולנוע. גם בפסטיבלי הקולנוע שהתקיימו בישראל משנות ה-50 ואילך לא הוקרנה אנימציה. בהיעדר השפעות רבות, רוב היוצרים למעשה נאלצו להמציא מחדש את האנימציה, כמעט ללא קשר עם ההתפתחויות בעולם – לא עם "תור הזהב" של הקרטוּן ההוליוודי ולא עם הפריחה של האנימציה כאמנות אישית.[1][3]
גם בתקופה זו האנימציה הישראלית התבססה בעיקר על כישרון וידע של עולים חדשים ומהגרים, ביניהם יורם גרוס, יוסף באו וברק שקין, שהביאו את הידע והניסיון שלהם מלימודים או עבודה באירופה, וחלקם גם נחשפו להשפעות רבות ומתקדמות יותר.[4][3][2][1]
שנות ה-70 וה-80
בתקופה זו בפתחה ישראל כולה והיצירה המונפשת הישראלית בפרט, לעולם ואיתו להשפעות בינלאומיות. שידורי הטלוויזיה שהחלו בתקופה זו, לצד המוני המתנדבים שהגיעו לישראל והירידה במחירי טיסות תרמו לעניין זה.[1][3][2]
בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 החלה התעניינות גוברת באנימציה, הן כבידור והן כאמנות ועל פי חוקר האנימציה, צביקה אורן ניתן לזקוף זאת לטובת מספר גורמים[1]:
- הקרנת הסרט "צוללת צהובה" שהפכה, לפחות בתל אביב, לאירוע בהשתתפות קהל.
- שידורי הטלוויזיה שהיו מוגבלים מאוד ולכן נהנו מאחוזי צפייה גדולים מאוד וכללו בין היתר הקרנה של סרטי הנפשה דוגמת "פופאי".
- הקרנות לא מסחריות רבות, וביניהן מועדוני קולנוע והקרנות בקיבוצים שנהנו מאוסף הסרטים של ההסתדרות שכלל סרטי אנימציה.
- שכלול ציוד ההסרטה הנגיש את היצירה המונפשת (לצד זו הקולנועית) לאמנים רבים, ביניהם למשל איצ'ה ממבוש ורפי לביא, והביא ליצירה של סרטים ניסיוניים רבים.
- משנת 1968 העניק משרד המסחר והתעשייה תקציבי הפקה לכ-12 קצרים בשנה וביניהם נכלל לרוב גם סרט אנימציה אחד לפחות.
בנוסף פעלו בישראל באותה תקופה מספר אנימטורים זרים שהגיעו כמתנדבים וביניהם ניתן למצוא אנימטורים ואנימטוריות מארצות הברית וקנדה שעבדו על הסרט "אורות" (סרט אנימציה בן 25 דקות שנוצר ב-1983) והאנימטור הדרום קוריאני שהגיע מארצות הברית - סו איל לי המכונה "בוטש" שביים פרסומות אנימציה רבות.[3][1]
לימודי אנימציה
במהלך שנות ה-70 וה-80 החלה לראשונה בישראל התמקצעות ולימודי הנפשה. ישראלים רבים יצאו להשתלמויות ולימודים מחוץ לישראל דבר שהשפיע ופיתח מאוד את יצירתם, אך תרם גם להתפתחות האנימציה הישראלית בכלל.
טוביה קורץ, מאייר שנסע לניו יורק ללימודי אנימציה, מילא עם שובו תפקיד מרכזי ביצירת אנימציה לטלוויזיה החינוכית, לפרסומות, לסרטי הדרכה ובסיוע ליוצרים צעירים. בדומה לו, גם דודו שליטא, חבר קיבוץ עין גדי, למד אנימציה בארצות הברית ועם שובו לישראל ב-1977 פתח אולפן הפקות בקיבוצו. באולפן זה נוצרו תשדירי שירות, וסרטים חינוכיים עצמאיים. ב-1987 עבר שליטא לגוש דן והקים את "אולפני אנימה".[3][2][1]
המוסד היחיד שהציע קורסי אנימציה בישראל היה "המכללה לאמנויות הטלוויזיה", שהוקמה בתל אביב עם תחילת שידורי הטלוויזיה. צבי נדב, מנהל המחלקה לגרפיקה בטלוויזיה החינוכית, ניהל את קורסי הגרפיקה והאנימציה לטלוויזיה.[1]
בשנת 1971 הוקמה היחידה לאנימציה בבצלאל, שבמשך 26 שנים נוהלה על ידי יצחק יורש שהוזמן לתפקיד אחרי שנה כראש המחלקה לשירותי אמנות בטלוויזיה הכללית.[1]
החל מסוף שנות ה-70 ולתוך שנות ה-80 הלכו והתרבו אפשריות לימודי האנימציה בישראל ומסגרות לימוד רבות נפתחו, לצד הקמת מסלולי לימוד במוסדות קיימים. בין אלה ניתן למנות למשל את לימודי האנימציה במחלקת הקולנוע בבית-צבי, במוזיאון תל אביב, בוויצו חיפה ובמקומות רבים נוספים. עם זאת, בודדים בלבד מבין המאות שלמדו במסגרות אלה המשיכו לעסוק באנימציה. חלקם השתלבו באולפנים של הטלוויזיה בישראל, אחרים עברו לחו"ל או עבדו לבד על סרטיהם. אחד הבולטים מהם הוא גיל אלקבץ שסרט הגמר של לימודיו בבצלאל זיכה אותו בפרס ראשון, משותף, על סרט ביכורים בפסטיבל האנימציה החשוב אנסי ב-1984.[1]
ראשית ההתאגדות
בשנת 1977 הוקם לראשונה איגוד ישראלי לאנימציה שבשיאו מנה מעל ל-100 חברים. ב-1985 נוסד גם הסניף הישראלי של אסיפ"א - האגודה הבין-לאומית לסרטי הנפשה.[1]
שנות ה-90
בתקופה זו המשיכה ההנפשה הישראלית לגדול בכמותה ולהתפתח באיכותה ולצד אלו גם החל תיעוד טוב יותר של האנימציה הישראלית. תיעוד זה נעשה בעיקרו ב-42 ידיעונים שהוציא הסניף הישראלי של אסיפ"א בין השנים 1991–1997.[1]
עשור זה התאפיין בעלייתה של הטלוויזיה המסחרית, בגלי עליה ממזרח אירופה שהביאו לישראל יוצרים חדשים רבים, ובהתפתחות המחשבים והווידאו שהשפיעו רבות על היצירה המונפשת ברחבי העולם בכלל ובישראל בפרט. הודות לכל הגורמים הללו נפתחו סטודיואים נוספים ורבים ליצירת הנפשה כאשר חלק יצרו בעיקר עבודות מסחריות, דוגמת פרסומות, ואחרים עסקו גם ביצירת סרטים מקוריים וסדרות לטלוויזיה.[3][2][1]
שנות ה-2000
עם השנים מסלולי לימודים רבים נסגרו ונפתחו אחרים במקומם, לצד מסלולים שדווקא הרחיבו את פעילותם.
נכון ל-2022, ניתן ללמוד אנימציה במספר מוסדות לימוד אקדמיים וביניהם: בצלאל (הן במסגרת המחלקה לאמנויות המסך והן במסגרת מחלקות נוספות), המכללה האקדמית ספיר, מנשר (מסלול שאינו בהכרח אקדמי), ויצו חיפה (במסגרת המחלקה לתקשורת חזותית), המכון הטכנולוגי חולון (במסגרת המחלקה לתקשורת חזותית), אוניברסיטת תל אביב (המסלול למדיה דיגיטלית) והמכללה האקדמית תל חי. לצד אלה קיימים מסלולים מעשיים שאינם אקדמיים וקורסים רבים ברחבי הארץ.[5][6][2][1]
גם אולפנים וסטודיואים רבים נסגרו במהלך השנים ואחרים קמו במקומם. ישנם עשרות רבות של סטודיואים בגדלים וסגנונות שונים, כאשר הקטנים שבהם מורכבים מעובדים בודדים והגדולים מעשרות ואף למעלה מ-100 עובדים (למשל סטודיו סנובול העוסק בעיקר באנימציית תלת מימד ממוחשבת). בנוסף לאלו ניתן גם למצוא עשרות רבות של עובדים "פרילנסרים" שאינם עובדים בסטודיו קבוע או על פרויקטי אנימציה קבועים, אלא בהפקות מזדמנות או בפיתוח ויצירה של סרטים עצמאיים.[7][2][1]
בשנות האלפיים הופקו בישראל מאות רבות של סרטים קצרים שרבים מהם אף זכו להצלחה בפסטיבלים ברחבי העולם, וכן מספר סרטים באורך מלא[7][2][1]
בנוסף ליצירה של סרטים התרחשו תהליכים נוספים שתרמו לפיתוחה של ההנפשה הישראלית, למשל הקמת "אסיף" – אירוע הקרנת סיכום שנה של אנימציה ישראלית, שהחל בינואר 2001 ביוזמת אסיפ"א ישראל ומתקיים מדי שנה במסגרת פסטיבל "אנימיקס" בסינמטק תל אביב, והקמת פסטיבל האנימציה "אניניישן" שמתקיים מדי שנה בסינמטק ירושלים.[8][1]
בנוסף, בשנת 2011 הוקם איגוד מקצועות האנימציה ונרשם כעמותה המאגדת ומייצגת את העוסקים בתחומי האנימציה בישראל.[9]
קישורים חיצוניים
- קילשטיין, ירדן. אנימציה מון אמור: ראיון עם חנן קמינסקי. כולעיצוב: מגזין הפקולטה לעיצוב, HIT.
- אנימציה ישראלית באורך מלא. אתר המכללה הישראלית לאנימציה ועיצוב, 13.12.2017.
- קוטלר, צאלה. צבע טרי: תעשיית האנימציה הישראלית תופסת תאוצה. גלובס, 22.04.2017
- ציורנוע עברי – מבט אל ראשית האנימציה הישראלית. אסופת סרטים באתר ארכיון הקולנוע הישראלי.
- Best Israeli Animation on Vimeo ערוץ VIMEO ייעודי האוסף אנימציה ישראלית עכשוית.
הערות שוליים
- ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 1.14 1.15 1.16 1.17 1.18 1.19 1.20 1.21 1.22 אורן, צביקה. אנימציה בישראל. בצלאל: כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, גיליון מספר 8 - אנימציה כיום, אפריל 2008.
- ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 אריאלי-הורוביץ, דנה. חיה ובועטת: אנימציה ישראלית - שיחה עם רוני אורן, ראש המחלקה לאמנויות המסך, בצלאל. בצלאל: כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, גיליון מספר 8 - אנימציה כיום, אפריל
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 3.7 מוכיח, נחום. דור הראשונים של האנימציה הישראלית. הבמה, 12.08.2008.
- ^ אנדרמן, נירית. מת יורם גרוס, במאי סרט האנימציה הישראלי הראשון באורך מלא. הארץ, 23.09.2015.
- ^ אתרי מוסדות הלימוד: שנקר, בצלאל, HIT, ויצו חיפה, המכללה האקדמית ספיר, מנשר, IAC, המכללה האקדמית תל חי, אוניברסיטת תל אביב ועוד.
- ^ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם:7 - ^ 7.0 7.1 שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם:6 - ^ לוטן, טל. ווס אנדרסון, ואן גוך והגדה מוזיקלית: המלצות לפסטיבל האנימציה בירושלים. ווינט/ידיעות אחרונות, 23.10.2018.
- ^ אתר איגוד מקצועות האנימציה.
