הנרי ברנדון
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות תקשורת ריקה. אוסקר הנרי ברנדון CBE (באנגלית: Oscar Henry Brandon; 9 במרץ 1916 – 20 באפריל 1993) היה עיתונאי יהודי יליד צ'כיה שפעל בבריטניה ובארצות הברית. פרסם מספר ספרים על מדיניות חוץ אמריקאית ויחסים בינלאומיים.
ביוגרפיה
נולד בשם אוסקר היינריך ברנדייס בעיר ליברץ שבאימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום בצ'כיה). למד באוניברסיטאות פראג ולוזאן. ב-1939 היגר ללונדון והחל לכתוב כפרילנסר עבור הסאנדיי טיימס.
במהלך מלחמת העולם השנייה התמנה ככתב המלחמה של העיתון, לאחר סיום המלחמה כיהן ככתב הסאנדיי טיימס בפריז, כתב דיפלומטי נודד ואחר כך בתפקידו שבו התפרסם ככתב הראשי של העיתון בוושינגטון, בירת ארצות הברית, תפקיד שמילא בין השנים 1950–1983. בתפקידו זה פיתח קשרי ידידות עם אישים בכירים בפוליטיקה האמריקאית. נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון הורה להאזין לשיחות הטלפון שלו ב-1969. לפי האנציקלופדיה בריטניקה, בשל הידע הפוליטי המקיף שלו[1]. גרסה אחרת מייחסת את ההוראה על הציתות לידידו, הנרי קיסינג'ר, יהודי אף הוא. לפי מרטין אינדיק, נתן קיסינג'ר את ההוראה ל-FBI כדי להבטיח את עצמו מפני חשדות בנאמנות כפולה (ליהודים)[2]. במקביל לתפקידו בוושינגטון היה ברנדון עורך בכיר בסאנדיי טיימס בשנים 1963–1983.
לאחר פרישתו מן העיתון היה עמית מחקר במכון ברוקינגס וכתב טורים עבור הניו יורק טיימס והוושינגטון סטאר (אנ').
ב-1970 נישא לאשת החברה האמריקנית מייבל הוברט ונטוורת', ידועה כמאפי קבוט (אנ'). לזוג נולדה בת אחת. לצדה הם גדלו גם את בתה החורגת של אשתו, השחקנית והקומיקאית אלי ונטוורת', שנישאה מאוחר יותר לכתב החדשות והיועץ הפוליטי ג'ורג' סטפנופולוס.
ברנדון זכה לתואר מפקד מסדר האימפריה הבריטית (CBE) ב-1985. הוא נפטר בבלומסברי שבלונדון באפריל 1993 לאחר שלקה בשבץ מוחי.
לפי ידידו, העיתונאי והמבקר האוסטרלי פיליפ נייטלי (אנ') שהתמחה בכתיבה על ריגול, היה 'סוד ידוע' בקרב חבורת העיתונאים שברנדון עובד במקביל לעיסוקיו העיתונאיים, עבור ה-MI6 הבריטי[3].
קישורים חיצוניים
- הנרי ברנדון, פרופיל באתר רשת הטלוויזיה בכבלים C-SPAN (אנ')
הערות שוליים
- ^ ידיעה על מותו באתר הניו יורק טיימס.
- ^ מרטין אינדיק, בתחבולות תסיים מלחמה: הנרי קיסינג'ר והחתירה לשלום במזרח התיכון, מאנגלית: נורית גרידינגר, ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2023. עמ' 44 הערה 20.
- ^ Jeremy Duns, The 'secret agents' of the UK press, 3 במרץ 2013, באתר ה-BBC.
