לדלג לתוכן

הנתיב חוצה-המצר הקולוניאלי של פנמה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
הנתיב חוצה-המצר הקולוניאלי של פנמה
Ruta colonial transístmica de Panamá
אתר מורשת עולמית
שרידים של דרך קמינו דה קרוסס במרכז פנמה
שרידים של דרך קמינו דה קרוסס במרכז פנמה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2025, לפי קריטריונים 2 ו-4
מדינה פנמהפנמה פנמה
שטח האתר 689.88 הקטאר
שטח אזור החיץ 37,519.43 הקטאר
הערות האתר החליף אתר מורשת קודם בשם "האתר הארכאולוגי של פנמה וייחו והרובע ההיסטורי של פנמה סיטי"[1]

מפתת נתיבי הסחר הקולוניאליים במצר פנמה
מפת נתיבי הסחר הקולוניאליים במצר פנמה:

  • באדום: דרך קמינו ריאל בין פנמה סיטי לפורטובלו
  • בכתום: הסתעפות של קמינו ריאל לעבר נומברה דה דיוס
  • בירוק: המקטע היבשתי של קמינו דה קרוסס
  • בכחול: מקטע הנהר של קמינו דה קרוסס, שבסופו הסחורה יכולה להיות מועברת לנמלים הראשיים בפורטובלו או נומברה דה דיוס (כחול מקווקו)

הנתיב חוצה-המצר הקולוניאלי של פנמה (בספרדית: Ruta colonial transístmica de Panamá) הוא שמו של אתר מורשת עולמית של אונסק"ו בפנמה המאגד מספר אתרים ששימשו כנתיבי סחר שחצו את מצר פנמה היבשתי וקישרו בין האוקיינוס השקט והאוקיינוס האטלנטי בתקופה שהאימפריה הספרדית שלטה באזור. האתר הוכרז על ידי ועדת המורשת העולמית בעת כינוסה ב-2025.[1]

היסטוריה

בעשורים הראשונים של המאה ה-16 האימפריה הספרדית צברה תאוצה כשהשתלטה על שטחים נרחבים ביבשת-העל אמריקה והחלה להשתלט על שטחי איי הודו המזרחית הספרדיים, ובעיקר אזור הפיליפינים. במסגרת זו הייתה גם השתלטות מהירה על אזור פנמה, כשב-1513 מגלה הארצות וסקו נונייס דה בלבואה חצה לראשונה את מצר פנמה[2] וכעבור זמן קצר החלו לקום יישובים כמו פנמה סיטי ב-1519 (שהוקמה במקור באתר של פנמה וייחו) על חוף האוקיינוס השקט.[3] על מנת לנצל את העושר של המושבות החדשות החלה לקום מערכת גדולה של נתיבי סחר בין חלקי האימפריה, שכללה בין היתר את צי האינדיאס ואת הגליאון של מנילה, ואזור פנמה היה אחד ממוקדיה בשל מיקומו המרכזי והנגיש דרך הים בין החלקים השונים.[3] אזור פנמה סיטי, על אף היותו בעל אקלים טרופי חם שמועד לפורענות מבחינת מחלות, התקבע בסופו של דבר כמוצא האזורי המרכזי לאוקיינוס השקט וגבר על פני אפשרויות אחרות כמו נמלים באזורי ניקרגואה ודרום מקסיקו, בעיקר על רקע הדרך היבשתית הקצרה יחסית שאפשר מצר פנמה.[4] בשל המרחק הקצר השלטונות הספרדיים אף שקלו ברצינות לחצוב תעלה שתחצה את המצר, אך בשל קשיים טכנולוגיים והאפשרות הפשוטה בהרבה של סלילת דרך התוכניות ננטשו כעבור זמן קצר.[4]

בשלב הראשוני, בהנחיית המושל המקומי פדרו אריאס דאווילה (אנ'), הוקם נתיב קמינו ריאל ("הדרך המלכותית"), שקישר בין פנמה סיטי בחוף האוקיינוס השקט ובין נומברה דה דיוס (אנ'), עיר נמל קטנה שהוקמה מספר שנים לפני פנמה סיטי בחוף הים הקריבי של פנמה.[3][5] שורה של אישים שחקרו את האזור - כמו הבישוף של אזור פנמה תומאס דה ברלנגה (אנ'), חוקר הארצות גונסלו פרננדס דה אוביידו ואלדס והקונקיסטאדורים גספר דה אספינוסה (אנ') ופסקואל דה אנדגויה (אנ') - הציעו לשלטונות בספרד דרך חלופית שחשבו שתהיה יעילה יותר ואכן בסביבות 1536 הוקמה הדרך קמינו דה קרוסס ("דרך קרוסס").[6][7][8] הדרך כללה שיט מנומברה דה דיוס כמה עשרות קילומטרים מערבה אל עבר העיירה צ'אגרס (ספ') שבשפך נהר צ'אגרס, לאחר מכן שיט של כ-50 קילומטרים במעלה הנהר על עבר העיירה ונטה דה קרוסס, ושם דרך יבשתית אל עבר פנמה סיטי.[3] ונטה דה קרוסס (Venta de Cruces, מילולית: "פונדק הצלבים"; בחלק מהמקומות מכונה "לאס קרוסס" או רק "קרוסס"), שהעניקה לדרך את שמה, החלה את דרכה כפונדק לסוחרי הדרכים על נפתול של נהר צ'אגרס שקרוב יחסית לפנמה סיטי ובהדרגה נבנו בה מחסנים ותחנות מסחר, והיא הפכה ליישוב הגדול ביותר בשטח הפנימי של מצר פנמה.[6][8] למקטע היבשתי של קמינו דה קרוסס הייתה גם חלופה משנית ולא סלולה שנקראה קמינו דה גורגונה (Camino de Gorgona), שהתפתחה משמעותית במהלך המאה ה-18, ולעיתים הסוחרים בחרו להשתמש בנתיבים מאולתרים ולא מסומנים אחרים.[3][8] קמינו ריאל הייתה נתיב קצר יותר (ארבעה ימי הליכה לעומת שבוע עד שבועיים בקמינו דה קרוסס) אך המעבר בו היה קשה ויקר יותר, והיה ניתן להשתמש בו רק במהלך העונה היבשה המקומית, בין דצמבר למרץ, שכן ביתר הזמן האזור היה ביצתי מדי.[3][5] העברת הסחורות במקטעים היבשתיים נעשתה באמצעות פרדות, כשבסוף המאה ה-16 פעלו בקביעות למעלה מאלף פרדות בשיירות של חמישים כל אחת.[5]

הנתיבים בשיאם היו עורק מסחרי מרכזי באימפריה הספרדית: בין אמצע המאה ה-16 לאמצע המאה ה-17 כ-60% מהזהב שהגיע לספרד מהמכרות בדרום אמריקה ולמעלה משליש מכלל הסחר של ספרד עם העולם החדש עבר דרך הנתיבים הפנמיים, והתקיימו ירידי סחר גדולים בפנמה סיטי, בנומברה דה דיוס ובפורטובלו, כשבשתי האחרונות למעשה היה מדובר בערים זעירות עם תושבים קבועים מעטים מחוץ לתקופת הירידים.[5][4] הסחורות הרבות גרמו לחלקי פנמה השונים להפוך ליעד נפוץ לתקיפות שודדי ים: לאחר מספר תקיפות באזור צ'אגרס הוקמה מצודת סן לורנסו כדי להגן על שפך הנהר בסוף המאה ה-16; ב-1596 הפריבטיר האנגלי פרנסיס דרייק החריב את נומברה דה דיוס במהלך מסעו האחרון והיא הוחלפה על ידי פורטובלו המבוצרת יותר שקמה שנה לאחר מכן; ובסוף 1670 שודד הים האנגלי הנרי מורגן החריב את מצודת סן לורנסו וכוחו התקדם דרך נהר צ'אגרס אל פנמה וייחו ובסופו של דבר היא נחרבה במהלך המתקפה ב-1671 והוקמה מחדש כעבור שנה באתר של העיר העתיקה של פנמה סיטי.[5][9][6]

השימוש בנתיבים היה יקר למדי בהשוואה לדרכים אחרות באימפריה, מה שנבע מהצטברות של הדרכים הקשות יחסית למעבר (אחד הסוחרים שהשתמש בקמינו ריאל כינה אותה "18 ליגות של סבל וקללות"),[4] כמות הפרדות המוגבלת והמיסים של השלטונות.[5] הגורם האחרון אף תרם לתופעה של הברחות משמעותיות לאורך הנתיבים.[6]

במהלך המאה ה-18 עלתה קרנו של נתיב אחר בין האוקיינוסים, שהקיף את אמריקה הדרומית באזור כף הורן, ובהדרגה השימוש בדרכים בפנמה בפרט ובצי האינדיאס בכלל הצטמצם מאוד.[3] לכך תרמו גם מלחמת אוזנו של ג'נקינס שהחלה ב-1739, במהלכה האימפריה הבריטית החריבה את פורטובלו ואת מצודת סן לורנסו, וכן מספר שרפות גדולות שהתרחשו בפנמה סיטי לאורך המאה ה-18.[5][10] באמצע המאה ה-19, כבשלב זה פנמה הייתה חלק מרפובליקת קולומביה הגדולה, עלה מחדש צורך בנתיב יעיל בין חופי אמריקה בעקבות הבהלה לזהב בקליפורניה שבארצות הברית, ובעקבות כך החלו העבודות על מסילת פנמה (אנ') שנחנכה ב-1855 עם מסלול דומה לזה של קמינו דה קרוסס, ובנוסף הייתה עלייה קלה בתעבורה בנתיבים הישנים לפני שהבנייה הושלמה.[3][7][8] בתחילת המאה ה-20, כשפנמה כבר הייתה עצמאית, החלו העבודות הנרחבות על תעלת פנמה, במסגרתן הוקם אגם גטון (אנ') המלאכותי על ידי סכירת נהר צ'אגרס והצפת האגן שלו - מה שגרם לכך שחלקים מקמינו דה קרוסס הוצפו ומספר יישובים לאורך הנתיב, כמו ונטה דה קרוסס, פונו מיושביהם.[3] בנוסף לאורך מספר אזורים בנתיב הוקמו מתקנים צבאיים אמריקאיים של אזור תעלת פנמה.[8]

ב-1992 הוקם הפארק הלאומי קמינו דה קרוסס (ספ') סביב מקטעים מקמינו דה קרוסס בקרבת פנמה סיטי שהשתמרו והמערכות האקולוגיות באזור, ועוד מספר שרידים נכללו בתוך הפארק הלאומי סוברניה (אנ').[7][8]

האתרים הכלולים

להלן אתרי המשנה הכלולים באתר המורשת לפי המספר הסידורי שלהם באונסק"ו:[11]

מספר סידורי שם אתר תמונה קואורדינטות שטח (הקטאר) אזור חיץ (הקטאר)
1582rev-001 מצודת סן לורנסו מצודת סן לורנסו 9°19′23.42″N 79°59′59.19″W / 9.3231722°N 79.9997750°W / 9.3231722; -79.9997750 ‏24.72 ‏12,384.93
1582rev-002 קמינו דה קרוסס - מקטע 1 שרידים של דרך קמינו דה קרוסס במרכז פנמה 9°17′41.85″N 79°58′18.04″W / 9.2949583°N 79.9716778°W / 9.2949583; -79.9716778 ‏508.38
1582rev-003 קמינו דה קרוסס - מקטע 2 9°5′3.86″N 79°36′16.65″W / 9.0844056°N 79.6046250°W / 9.0844056; -79.6046250 ‏103.13 ‏24,324.5
1582rev-004 קמינו דה קרוסס - מקטע 3 9°0′56.21″N 79°34′33.23″W / 9.0156139°N 79.5758972°W / 9.0156139; -79.5758972 ‏2.95
1582rev-005 האתר הארכאולוגי של פנמה וייחו הקתדרלה של פנמה וייחו 9°0′23.97″N 79°29′6.98″W / 9.0066583°N 79.4852722°W / 9.0066583; -79.4852722 ‏28.7 619.9
1582rev-006 הרובע ההיסטורי של פנמה סיטי מבט אווירי על העיר העתיקה של פנמה סיטי 8°57′8.75″N 79°32′5.07″W / 8.9524306°N 79.5347417°W / 8.9524306; -79.5347417 ‏22 190.1

תהליך ההכרזה כאתר מורשת עולמית

ב-1980 מצודת סן לורנסו הוכרזה כחלק מאתר מורשת עולמית בשם "ביצורי החוף הקריבי בפנמה: פורטובלו ומצודת סן לורנסו".[12] ב-1997 ועדת המורשת העולמית הכריזה על העיר העתיקה של פנמה סיטי כאתר מורשת עולמית, על רקע חשיבותה כיישוב האירופאי הראשון בחוף האוקיינוס השקט של אמריקה והשימור של מספר מבנים חשובים מתקופת הקמתה ומיתר ההיסטוריה שלה, ובדגש על מבנה היכל בוליבר שאירח ב-1826 את קונגרס פנמה (אנ'), הניסיון הראשון ליצור מסגרת על-מדינתית של מדינות אמריקה.[13] ב-2003 הוחלט להרחיב את אתר המורשת, כך שיכלול גם את פנמה וייחו, ושם האתר שונה ל"האתר הארכאולוגי של פנמה וייחו והרובע ההיסטורי של פנמה סיטי".[14]

החל מ-2008, במסגרת דוחות מעקב תקופתיים על מצב השימור של האתר המורשת בפנמה סיטי, עלתה ביקורת מטעם אונסק"ו וגופי העזר שלו על פגיעה מתמשכת במצב השימור של חלק מהמבנים בעיר העתיקה ועל פיתוח עירוני של גורדי שחקים ותשתיות בסביבה, כמו כביש סינטה קוסטרה (אנ') שהוקם באותן שנים וכולל מקטע שמקיף את העיר העתיקה במסלול של קרקע מאוחזרת על הים, שפוגעים ב"אותנטיות" של מרחב אתר המורשת ובערך האוניברסלי הייחודי שלו כאזור עם אדריכלות קולוניאלית שהשתמרה בצורה טובה.[3][15] בעקבות הביקורת יצאה ב-2013 משלחת מטעם אונסק"ו והוועדה הבין-לאומית למונומנטים ולאתרים (ICOMOS) לפקח מקרוב על הנעשה ולבחון דרכי פעולה אפשריות, ובפרט למנוע הגעה למצב של הסרה מרשימת אתרי המורשת העולמית. המשלחת הציעה לרשויות בפנמה שלוש דרכי פעולה: 1. צמצום אתר המורשת כך שיתמקד בפנמה וייחו בלבד. 2. שמירה על המסגרת הקיימת תוך צמצום השטח המוכרז בעיר העתיקה לאתרים ספציפיים שמשומרים היטב ולא הושפעו משמעותית מפיתוחי התשתית. 3. יצירת מסגרת של אתר מורשת עולמית חדש במקום האחד הקיים, כזה שהערך האוניברסלי הייחודי שלו לא יתמקד רק באדריכלות אלא בחשיבות של פנמה סיטי ואזורים נוספים בפנמה לסחר הבין-יבשתי בתקופת האימפריה הספרדית.[3] הרשויות בפנמה בחרו ללכת בדרך השלישית, ולאחר מספר שנים של הכנה הן הגישו ב-2017 הצעה להכללת אתר מורשת עולמית חדש - "הנתיב חוצה-המצר הקולוניאלי של פנמה".[3]

ועדת המורשת העולמית דנה לראשונה בהכרזה על מכלול האתרים כאתר מורשת עולמית בעת כינוסה השנתי ב-2019, אז הוחלט בהמלצת ICOMOS לדחות את ההחלטה עד שיושלמו פעולות רגולטוריות שקשורות לניהול האתרים ויתבצע מחקר ארכאולוגי מקיף יותר לחלק מהם.[16] ההצעה נדונה שוב בעת הכינוס ב-2024, וגם הפעם הוחלט לדחות את ההחלטה, בעיקר כדי שהרשויות בפנמה יכריזו באופן חוקי ורשמי על חלק מהאתרים כאתרי מורשת מוגנים.[17] במסגרת זאת בנובמבר 2024 אושר חוק שהכריז על מכלול האתרים כמסגרת אחת של "מורשת תרבותית פנמית", כולל גם חורבות קפלת לה פלנגנה בקרבת פנמה סיטי.[3][18][19]

לבסוף ביולי 2025, במסגרת כינוס ועדת המורשת העולמית בפריז, מכלול האתרים הוכרז כאתר מורשת עולמית, תוך הדגשת החשיבות של הנתיב למערכת הגלובלית שחיברה בין החלקים השונים באימפריה הספרדית לאורך מאות שנים.[1][20] בכך למעשה אתר המורשת המקורי שכלל את פנמה וייחו ואת העיר העתיקה של פנמה סיטי חדל להתקיים כאתר מורשת עולמית בפני עצמו.[1]

בשלב עתידי, לאחר שיושלמו הכנות רגולטוריות ומחקריות ומאמצי שימור מתאימים, יש כוונה להרחיב את אתר המורשת העולמית כך שיכלול גם את קמינו ריאל ואת פורטובלו.[3][1]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 "DECISIONS ADOPTED BY THE WORLD HERITAGE COMMITTEE AT ITS 47TH SESSION (UNESCO, 2025)". UNESCO World Heritage Centre (באנגלית). 2025-07-23. pp. 391–393.
  2. ↑ Thomas Duve (2017). "El Tratado de Tordesillas ¿Una 'revolución espacial'? Cosmografía, prácticas jurídicas y la historia del derecho internacional público". Revista de historia del derecho (בספרדית) (54): 93.
  3. ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 3.11 3.12 3.13 "Addendum: Evaluations of Nominations of Cultural and Mixed Properties - ICOMOS report for the World Heritage Committee". UNESCO World Heritage Centre (באנגלית). 2025. pp. 1–16.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 Spate, O. H. K. (1979). The Pacific since Magellan, Volume I: The Spanish Lake (2004 ed.). Canberra: Australian National University Press. pp. 208–213. ISBN 1-920942-17-3.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 5.6 Jesús Sanjurjo Ramos (2011). "Caminos transísmicos y ferias de Panamá, siglos XVII-XVIII" (PDF). Anales del Museo de América (בספרדית) (20): 260–271.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 Mack, Gerstle (1944). The land divided: A history of the Panama Canal and Other Isthmian Canal Projects. New York: Alfred A. Knopf. pp. 49–60.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 Castro Arenas, Mario (2008). Panamá y Perú en el siglo XVI (בספרדית). pp. 34–51.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 8.5 Barrera, Azael (2011). "El Camino de Cruces - La Primera Ruta Multimodal de las Américas" (PDF). Comisión Interinstitucional de la Cuenca Hidrográfica (בספרדית).
  9. ↑ Spate, O. H. K. (1983). The Pacific since Magellan, Volume II: Monopolists and Freebooters. Canberra: Australian National University Press. pp. 135–138. ISBN 0708118445.
  10. ↑ Spate, O. H. K. (1983). The Pacific since Magellan, Volume II: Monopolists and Freebooters. Canberra: Australian National University Press. pp. 213–216. ISBN 0708118445.
  11. ↑ רשימת האתרים באתר אונסק"ו (באנגלית).
  12. ↑ ביצורי החוף הקריבי בפנמה: פורטובלו ומצודת סן לורנס באתר אונסק"ו (באנגלית)
  13. ↑ "Decision 21 COM VIII.C - Inscription: Historic District of the Town of Panama with the Salon Bolivar (Panama)". UNESCO World Heritage Centre (באנגלית). 1997.
  14. ↑ "Decision 27 COM 8C.40 - Archaeological Site of Panamá Viejo and Historic District of Panamá (Panama)". UNESCO World Heritage Centre (באנגלית). 2003.
  15. ↑ "Decision 37 COM 7B.100 - Archaeological Site of Panamá Viejo and Historic District of Panamá (Panama) (C 790bis)". UNESCO World Heritage Centre (באנגלית). 2013.
  16. ↑ "Decision 43 COM 8B.40 - The Colonial Transisthmian Route of Panamá (Panama)". UNESCO World Heritage Centre (באנגלית). 2019.
  17. ↑ "Decision 46 COM 8B.29 - The Colonial Transisthmian Route of Panamá (Panama)". UNESCO World Heritage Centre (באנגלית). 2024.
  18. ↑ "Panamá sanciona una ley que declara la Ruta Colonial Transístmica como patrimonio cultural". SWI swissinfo (בספרדית). 2024-11-16.
  19. ↑ Muñoz, Evelyn (2024-11-18). "El presidente ratifica las Leyes 455 y 456: Un paso histórico para la educación artística y la salvaguarda del patrimonio cultural en Panamá". Ministerio de Cultura de Panamá (בספרדית).
  20. ↑ "Ruta Colonial Transístmica nuevo Patrimonio Mundial de la UNESCO". El Venezolano de Panamá (בספרדית). 2025-07-14.
Flag of Panama
Flag of Panama
סמל אונסק"ו
סמל אונסק"ו
אתרי מורשת עולמית בפנמה
ביצורי החוף הקריבי בפנמה: פורטובלו ומצודת סן לורנסו • הפארק הלאומי קויבה • הפארק הלאומי דריין • הפארק הבינלאומי לה אמיסטאד (בשיתוף עם קוסטה ריקה) • הנתיב חוצה-המצר הקולוניאלי של פנמה (העיר העתיקה של פנמה סיטי • פנמה וייחו • קמינו דה קרוסס • מצודת סן לורנסו)

הנתיב חוצה-המצר הקולוניאלי של פנמה42472323Q65508609

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הנתיב_חוצה-המצר_הקולוניאלי_של_פנמה&oldid=3767155"