הסכם פלאזה
שגיאות פרמטריות בתבנית:הסכם
פרמטרים [ הסכם הבא ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
| נושא | פיחות ערך הדולר |
|---|---|
| מטרה | צמצום הגירעון המסחרי של ארצות הברית, הקלה על התעשיינים והיצואנים האמריקנים |
| חותמים | פייר ברגובוי, נובורו טקשיטה, ג'יימס בייקר, גרהרד סטולטנברג (אנ'), נייג'ל לוסון (אנ') |
| מקום חתימה | מלון פלאזה |
| תאריך יצירה | 22 בספטמבר 1985 |
הסכם פלאזה היה הסכם שנחתם ב-22 בספטמבר 1985 במלון פלאזה בניו יורק, בין צרפת, גרמניה המערבית, יפן, בריטניה וארצות הברית, לפיחות של הדולר האמריקאי ביחס לפרנק הצרפתי, המארק הגרמני, הין היפני והלירה שטרלינג הבריטית על ידי התערבות בשוקי המטבעות. הדולר האמריקני ירד משמעותית מרגע ההסכם ועד שהוחלף בהסכם הלובר (אנ') ב-1987.[1][2][3] חלק מהפרשנים מאמינים שהסכם פלאזה תרם לבועת הנדל"ן היפנית של סוף שנות ה-80.[4][5]
רקע
המדיניות המוניטרית ההדוקה של יו"ר הפדרל ריזרב פול וולקר והמדיניות הפיסקלית המרחיבה בכהונתו הראשונה של נשיא ארצות הברית רונלד רייגן בשנים 1981–1984 דחפו את שיעורי הריבית לטווח ארוך ומשכו זרם הון שהוביל לייסוף של הדולר. ממשלת צרפת תמכה מאוד בהתערבות במטבע כדי להפחית אותו, אך פקידי ממשל אמריקאים, כמו שר האוצר דונלד ריגן ותת-מזכיר המדינה לעניינים מוניטריים, בריל שפרינקל (אנ'), התנגדו וראו בדולר חזק הצבעת אמון בכלכלה האמריקאית, ומעל הכל, הם תמכו ברעיון של שוק חופשי.[6]
ב-1982, במהלך המפגש השמיני של ה-G7 (אנ'), המכונה גם פסגת ורסאי, הסכימה ארצות הברית לבקשת החברות האחרות לחקור את יעילות ההתערבות בשער המטבע, מה שהוביל לדו"ח יורגנסן במהלך המפגש התשיעי של ה-G7 (אנ') בויליאמסבורג, וירג'יניה ב-1983, אך הדו"ח לא תמך בהתערבות, כפי שקיוו מנהיגי המדינות האחרות. ככל ששער הדולר המשיך לעלות והגירעון המסחרי גדל, ממשל רייגן השני ראה את ההתערבות במטבע באור אחר. בינואר 1985 מונה ג'יימס בייקר לכהן כמזכיר האוצר ומינה את עוזרו, ריצ'רד דרמן (אנ'), לתפקיד סגן שר האוצר, ואת דיוויד מלפורד (אנ') כעוזר המזכיר החדש לעניינים בינלאומיים.[6]
בין השנים 1980 ל-1985 התחזק הדולר בכ-50% מול הין היפני, המארק הגרמני, הפרנק הצרפתי והפאונד הבריטי, המטבעות של ארבע הכלכלות הגדולות הבאות באותה תקופה.[7] במרץ 1985, ממש לפני מפגש ה-G7, הגיע הדולר לשווי הגבוה ביותר שלו אי פעם מול הפאונד הבריטי, הערכת שווי שלא תישבר במשך יותר מ-30 שנה.[8] הדבר גרם לקשיים ניכרים לתעשייה האמריקאית (משום שהיא ייצרה בארצות הברית במחיר דולר גבוה, ומכרה במדינות אחרות במטבעות חלשים יותר), אך בתחילה התעלמה הממשלה מהלחץ שהפעילו התעשיינים, משום שהמגזר הפיננסי הרוויח מעליית הדולר, ופיחות היה מנוגד לתוכניות של ממשל רייגן להוריד את האינפלציה. קואליציה רחבה של יצרנים, ספקי שירותים וחקלאים הגיבה בניהול קמפיין מתוקשר המבקש הגנה מפני תחרות זרה. השחקנים העיקריים כללו יצואניות תבואה, תעשיית הרכב האמריקאית, יצרניות אמריקאיות כבדות כמו קטרפילר, כמו גם חברות היי-טק כולל IBM ומוטורולה. ב-1985, הקמפיין שלהם צבר תאוצה והקונגרס התחיל לשקול העברת חוקים פרוטקציוניסטיים. הסיכוי השלילי למגבלות סחר, דרבן את הבית הלבן להתחיל במשא ומתן שהוביל להסכם פלאזה.
הפיחות היה מוצדק כדי להפחית את הגירעון בחשבון השוטף של ארצות הברית, שהגיע ל-3.5% מהתמ"ג, ולסייע לכלכלת ארצות הברית לצאת ממיתון חמור שהחל בתחילת שנות ה-80. מערכת הפדרל ריזרב בראשות וולקר עצרה את הסטגפלציה של שנות ה-70 על ידי העלאת הריבית, ששלטה במידה מספקת במדיניות המוניטרית המקומית ומנעה את האינפלציה. באמצע שנות ה-70 הצליח ניקסון לשכנע כמה ממדינות אופ"ק לסחור בנפט רק בדולרים, ובתמורה ארצות הברית תעניק להן תמיכה צבאית אזורית. הזרמה פתאומית זו של ביקוש בינלאומי לדולרים העניקה לדולר את העירוי הדרוש לו בשנות ה-70.[9] עם זאת, דולר חזק הוא חרב פיפיות, המעוררת את דילמת טריפין (אנ'), שמצד אחד העניקה כוח קנייה רב יותר לצרכנים מקומיים, לחברות ולממשלת ארצות הברית, ומצד שני פגעה ביצוא האמריקאי.
פגישה במלון פלאזה
בפגישת ה-G5 (אנ') ב-17 בינואר 1985 בה השתתף ג'יימס בייקר, הוסכם על התערבות קטנה במטבע כדי לפחת את הדולר. ההתערבות האמריקאית הייתה קטנה בחודשים הללו, אך הרשויות הגרמניות התערבו בכבדות ומכרו דולרים בשוקי המט"ח בפברואר ובמרץ. באפריל הודיעה ארצות הברית על התעניינותה הפוטנציאלית בפגישה בין המדינות התעשייתיות הגדולות בנושא הרפורמה המוניטרית הבינלאומית, והחלו ההכנות לפגישת הפלאזה, עם פגישות הכנה של נציגי ה-G5 ביולי ובאוגוסט.
ב-22 בספטמבר 1985 נפגשו שרי האוצר ונגידי הבנקים המרכזיים של ארצות הברית, צרפת, גרמניה, יפן ובריטניה במלון פלאזה בניו יורק והגיעו להסכמה על ההכרזה כי "ייסוף מסודר נוסף של המטבעות שאינם דולריים הוא רצוי" וכי הם "מוכנים לשתף פעולה באופן הדוק יותר כדי לעודד זאת". ביום שני שלאחר מכן, כשהפגישה ומסקנותיה פורסמו, הדולר ירד ב-4% בהשוואה למטבעות האחרים.[6]
אפקטים
גירעון מסחרי
בשנתיים הראשונות לאחר ההסכם החמיר הגירעון המסחרי של ארצות הברית, שכן עליית מחירי היבוא גברה על הירידה בכמות היבוא ועל העלייה בכמות היצוא בטווח הקצר. עם זאת, הגירעון החל בסופו של דבר לרדת, מכיוון שהיבוא ירד והיצוא עלה מספיק כדי שהשפעת הכמויות תיתן את אותותיה. הפיחות הפך את היצוא האמריקאי לזול יותר לרכישה עבור שותפות הסחר שלה, מה שאומר לכאורה שמדינות אחרות יקנו יותר סחורות ושירותים מתוצרת ארצות הברית. הסכם פלאזה לא עזר להפחית את הגירעון המסחרי בין ארצות הברית ליפן, אך הוא הפחית את הגירעון של ארצות הברית מול מדינות אחרות על ידי הפיכת היצוא האמריקאי לתחרותי יותר.[4] בעקבות כך, הקונגרס האמריקאי נמנע מלחוקק את מחסומי הסחר הפרוטקציוניסטיים שנדרשו על ידי הלובי של התעשיינים והיצואנים לפני ההסכם.[6]
הצלחות וכישלונות
הסכם פלאזה הצליח לצמצם את הגירעון המסחרי של ארצות הברית עם מדינות מערב אירופה, אך לא הצליח לממש את מטרתו העיקרית להקל על הגירעון המסחרי עם יפן. גירעון זה נבע מתנאים מבניים שאינם רגישים למדיניות המוניטרית, ובפרט לתנאי הסחר. מוצרים מתוצרת ארצות הברית הפכו לתחרותיים יותר בשוק היצוא, אך עדיין לא הצליחו בשוק המקומי היפני בשל המגבלות המבניות של יפן על יבוא. הסכם הלובר נחתם ב-1987 כדי לעצור את הירידה המתמשכת של הדולר האמריקאי.
בעקבות הסכם הלובר, היו כמה התערבויות נוספות בשער החליפין של הדולר, כמו על ידי ממשל קלינטון הראשון ב-95–1992. עם זאת, מאז, היו רק התערבויות מטבע מעטות ב-G7. בשנת 2000, הבנק המרכזי האירופי תמך בירידת ערך האירו. הבנק המרכזי של יפן התערב בפעם האחרונה ב-2011, בשיתוף פעולה עם ארצות הברית ואחרים, כדי להפחית את הייסוף החזק בשער הין לאחר רעידת האדמה והצונאמי בטוהוקו ב-2011. ב-2013 הסכימו חברות ה-G7 להימנע מהתערבות במטבע חוץ. מאז, הממשל האמריקאי דרש מדיניות בינלאומית חזקה יותר נגד התערבות במטבע (אנ') (להבדיל מתמריצים מוניטריים).[6]
החתימה על הסכם פלאזה הייתה משמעותית בכך שהיא שיקפה את עלייתה של יפן כשחקנית אמיתית בניהול המערכת המוניטרית הבין-לאומית (אנ'). עם זאת, ייתכן שעליית הין תרמה גם ללחצי מיתון על כלכלת יפן, אליהם הגיבה ממשלת יפן במדיניות מוניטרית ופיסקלית מרחיבה מאסיבית. תמריץ זה, בין השאר, הוביל לבועת הנדל"ן היפנית של סוף שנות ה-80.[4] בשל כך, כמה פרשנים מאשימים את הסכם פלאזה בבועה, שכאשר היא התפוצצה, הובילה לתקופה ממושכת של דפלציה וצמיחה נמוכה ביפן הידועה בשם העשור האבוד, שהשפעותיה עדיין מורגשות היטב ביפן המודרנית.[10]
הכלכלן ג'פרי פרנקל (אנ') חולק על העיתוי, ומצביע על כך שבין שנות הייסוף של הין בשנים 1985–1986 לבין המיתון של שנות ה-90 הגיעו שנות הבועה של 1987–1989, כאשר שער החליפין כבר לא דחף את הין כלפי מעלה.[6] גם עליית המארק הגרמני לא הובילה לבועה כלכלית או למיתון בגרמניה.[5] הכלכלן ריצ'רד ורנר (אנ') טוען כי לחצים חיצוניים כמו ההסכם ומדיניות משרד האוצר להפחתת הריבית הרשמית, אינם מספיקים כדי להסביר את הפעולות שנקט הבנק המרכזי של יפן שהובילו לבועה.
הערות שוליים
- ↑ Economy: Announcement of [G5 Finance Ministers & Central Bank Governors (the Plaza Agreement) | Margaret Thatcher Foundation], www.margaretthatcher.org (באנגלית)
- ↑ UTLink: Plaza Accord, September 22, 1985, www.g8.utoronto.ca
- ↑ Yōichi Funabashi, Managing the Dollar: From the Plaza to the Louvre, Peterson Institute, 1989, מסת"ב 978-0-88132-097-8. (באנגלית)
- ^ 4.0 4.1 4.2 Plaza Accord: Definition, History, Purpose, and Its Replacement, Investopedia (באנגלית)
- ^ 5.0 5.1 Yoichi Funabashi, A U.S.-China 'Plaza Accord'?, The Japan Times, 2018-09-11 (באנגלית)
- ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 Jeffrey Frankel, THE PLAZA ACCORD, 30 YEARS LATER, 12.2015
- ↑ Channels for Narrowing the US Current Account Deficit and Implications for Other Economies, OECD, 2004-05-17 (באנגלית)
- ↑ Wilkes, Tommy. "Plotting sterling's latest lurch - just how low did it go?". U.K. (באנגלית בריטית). נבדק ב-2025-07-21.
- ↑ How Petrodollars Affect the US Dollar, Investopedia (באנגלית)
- ↑ No Author, China seeks to learn from mistakes of 1985 Plaza Accord, The Japan Times, 2006-09-09 (באנגלית)
הסכם פלאזה41506532Q684265