הסכם שכנות טובה בין המנדט הבריטי והמנדט הצרפתי (1926)

הסכם שכנות טובה בגבולות המנדט הבריטי והצרפתי (1926) נועד לפתור בעיות מנהליות לאורך הגבול שסומן בהסכם ניוקומב-פולה מ-1923 ושתיחומו הסתיים בהאמנה הפרנקו-בריטית בעניין מספר עניינים הקשורים למנדטים על סוריה ולבנון, ארץ ישראל ומסופוטמיה מדצמבר 1920.

ב-2 בפברואר 1926 חתמו בירושלים הנציב העליון הבריטי לארץ ישראל והנציב העליון הצרפתי לסוריה וללבנון על הסכם שכנות טובה בין ארץ ישראל ובין סוריה ללבנון.

על פי ההסכם המנהלי הורשו תושבי המנדטים משני עברי הגבול לנוע בחופשיות ללא צורך בדרכונים בשבילי הגבול. התושבים להם זכויות קציר, עיבוד או השקיה או בעלי קרקע מעבר לגבול ימשיכו לממש זכותם זו כבעבר ולצורך כך יוכלו לחצות את הגבול בחופשיות ללא דרכונים. לעניין ביטחון הציבור ניתנה זכות המרדף מעבר לגבול אחר מבצעי פשעים חמורים למשטרות שני הצדדים. הזכות להניע כוחות צבאיים באזורי הגבול נשמרה לצדדים תוך עדכון הצד השני.

זכויות הדיג והשיט בכנרת בים החולה ובירדן הורחבו לכל נתיבי המים באזור הגבול.

הוחלט שחילוקי דעות שלא ייפתרו בין השלטונות המקומיים יועברו לטיפולה של ועדה משותפת בהרכב של שני נציגים של ארץ ישראל אחד של לבנון ואחד של סוריה ויו"ר בסכמתם של הנציבים.

הסכם שכנות טובה לא היה תקף לתקופת משטר שביתת הנשק בין ישראל לסוריה לאחר מלחמת העצמאות משום שנועד לשרת מדינות ששררו ביניהן יחסי שלום ואילו הסכם שביתת הנשק היה בעיקרו צבאי ואסר על חציית הגבול.