הסכמי אמון ותקציב
בדמוקרטיות פרלמנטריות, במיוחד אלו המבוססות על שיטת וסטמינסטר, הסכמי אמון ותקציב הם הסדר שבו ממשלת מיעוט שאינה מחזיקה ברוב בבית המחוקקים, מקבלת את תמיכתה של מפלגה אחת או יותר או את תמיכתם של חברי פרלמנט עצמאיים בהצבעות אמון ובתקציב המדינה, תמורת סיכומים שונים בנושאים שחשובים לאותה מפלגה או לאותם חברי פרלמנט. עם זאת, המחויבות נוגעת רק להצבעות הללו, והשותפות אינה כוללת תפקידים בממשלה.[1][2]
ממשלת קואליציה היא סידור פורמלי יותר מהסכם אמון ותקציב, שבו מצופה בדרך כלל מהמפלגות הנלוות למפלגת השלטון לתמוך בכל חקיקה קואליציונית וכמו גם להחזיק בתפקידי שרים ותפקידים אחרים בממשלה.
אמון
ערך מורחב – הצעת אי-אמון
ברוב הדמוקרטיות הפרלמנטריות, חברי פרלמנט יכולים להציע הצעת אמון או אי-אמון בממשלה או ברשות המבצעת. תוצאות הצעות כאלה מראות עד כמה הממשלה זוכה לתמיכה בפרלמנט. אם הצעת אמון נכשלת, או הצעת אי-אמון עוברת, הממשלה בדרך כלל תתפטר ותאפשר לפוליטיקאים אחרים להרכיב ממשלה חדשה, או תכריז על בחירות.
תקציב
רוב הדמוקרטיות הפרלמנטריות דורשות תקציב מדינה שנתי, הנקרא חוק תקציב או חוק אספקה, או צעדים פיננסיים שיעברו בפרלמנט מעת לעת כדי לאפשר לממשלה לממן את החלטותיה ולחוקק את מדיניותה. כישלון חוק כזה הוא למעשה כמו כישלון של הצעת אמון. באנגליה של העת החדשה המוקדמת, עיכוב כספים היה אחת הדרכים הבודדות של הפרלמנט לשלוט במלך.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ "Border politics 'could play a part" (באנגלית בריטית). 2010-05-07. נבדק ב-2025-12-10.
- ↑ Why the PM is safe in No 10 for the moment, The Independent, 2010-05-07 (באנגלית)
הסכמי אמון ותקציב42341183Q21406588