הפאיסטיון
 |
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
| |
| בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת. |
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ביטחונית ריקה.
הפאיסטיון - (ביוונית: Ήφαιστίων ; 356 לפנה"ס - 324 לפנה"ס) היה מצביא בצבאו של אלכסנדר הגדול וכמו כן חברו הטוב ביותר. הפאיסטיון, בנו של אמינטור (Amyntor), היה צאצא למשפחת אצולה מוקדונית. במקורות מצוין כי הוא היה בן גילו של אלכסנדר. קורטיוס רופוס (Curtius Rufus) כותב כי "הוא היה האהוב ביותר מבין חבריו של המלך, שגדל יחד איתו והיה איש סודותיו"[1] . חברות זו נמשכה כל חייהם, והיא הושוותה לזו של אכילס ופאטרוקלוס.
הקריירה הצבאית שלו הייתה מרשימה במיוחד. הפאיסטיון לא פיקד על יחידה עצמאית לפני הוצאתו להורג של פילוטאס ורק אז קיבל פיקוד משמעותי - חצי מההטיירוי. במהלך מסעו של אלכסנדר באסיה הוא הופקד על משימות רבות, אך רובן בעלות אופי אזרחי ולא צבאי כגון משלחות דיפלומטיות, בניית גשרים לחציית נהרות גדולים, מצורים וייסוד יישובים חדשים.
מלבד היותו חייל ודיפלומט תמך הפאיסטיון באופן פעיל במאמציו של אלכסנדר לסינקרטיזם בין היוונים והפרסים. אלכסנדר הפך אותו לחלק ממשפחת המלוכה כשהוא חיתן אותו עם כלתו דריפטיס (Drypetis), אחותה של אשתו השנייה סטטירה השנייה, שתיהן בנותיו של דריווש השלישי שליטה של האימפריה הפרסית. כשהוא מת בפתאומיות באַחְמְתָא (Ecbatana), אלכסנדר נכנס להלם בצערו. הוא פנה אל האורקל בסיווה (Siwa) להעניק להפאיסטיון מעמד אלילי, והפאיסטיון הוכר כגיבור. עד למותו, שמונה חודשים מאוחר יותר, אלכסנדר תכנן הקמת מונומנטים לזכרו של הפאיסטיון.
הפאיסטיון ואלכסנדר
הפאיסטיון תפס מעמד מיוחד ליד אלכסנדר בשלב מוקדם מאוד ושמר עליו עד יומו האחרון. הוא נשאר נאמן לאלכסנדר גם כאשר פיליפוס השני, שכעס על משא ומתן חשאי של בנו בנוגע לחוזה הנישואין עם האחשדרפן פיקסודרוס (Pixodarus) של קאריה, גירש מהארץ רבים מחבריו.
במהלך המסע לאסיה מעמדו של הפאיסטיון התחזק בהתמדה: הוא התחיל את המסע בסטטוס של חברו האישי של המלך ובמהלכו הפך לחבר לנשק חסר תחליף. בשנים הראשונות של המסע הארוך ברחבי אסיה לא נמנה הפאיסטיון עם המפקדים הבכירים, כמו פרמניון, פילוטאס (Philotas) ואחרים. ככל הנראה בשלב הזה אלכסנדר והפאיסטיון היו קשורים ביחסי חברות חזקים בלבד. ייתכן שאלכסנדר, שהעריץ את הומרוס ושאף לחקות את אכילס, ראה את הפאיסטיון כפאטרוקלוס השני[2]. אריאנוס בספרו "אנבסיס" מציין, שבביקורו בקברם של גיבורי הומרוס באסיה הקטנה, אלכסנדר "הניח זר על קברו של אכילס והפאיסטיון על קברו של פאטרוקלוס"[3]. אייליאנוס (Aelian), ב"סיפורים היסטוריים" כותב: "כאשר אלכסנדר הניח זר על קברו של אכילס, הפאיסטיון הניח זר על קברו של פאטרוקלוס, כדי להבהיר שאלכסנדר אוהב אותו בדיוק כמו שאכילס אהב את פאטרוקלוס"[4].
הפאיסטיון במסעותיו של אלכסנדר מוקדון
הפאיסטיון ליווה את אלכסנדר במהלך כל מסע הכיבוש באסיה. רק אותו לקח אלכסנדר בעת ביקורו באוהלן של אשתו ובתו של דריווש השלישי, שנפלו לשבי לאחר הקרב איסוס. על אירוע זה מספר דיודורוס סיקולוס כך: "בעליית השחר המלך עם חברו האהוב ביותר, הפאיסטיון, הגיע אל הנשים. שניהם היו לבושים בצורה דומה, אך הפאיסטיון היה גבוה יותר ויפה יותר, וסיסיגמביס, שחשבה שהוא המלך, השתחווה בפניו. הנוכחים באירוע החלו להצביע בידיים לכיוון אלכסנדר. סיסיגמביס, המבוישת משגיאתה, השתחווה שוב בפני אלכסנדר. אבל המלך הרים אותה ואמר: "אל דאגה, אמא! גם הוא אלכסנדר"[5]. אמירה זו של המלך היא נקודת מפנה ביחסים בין אלכסנדר והפאיסטיון. מכאן החלה עלייה הדרגתית בקריירה הצבאית של הפאיסטיון, שגילה מנהיגות וכישרון צבאי. מרגע זה הוא הפך לא רק לחבר שאין לו תחליף, אלא גם לחבר לנשק.
אחת המשימות הראשונות של הפאיסטיון הייתה לארגן את ניהולה של העיר צידון בפיניקיה, והוא התמודד עם המשימה בהצלחה[6]. במשימתו הבאה הוביל הפאיסטיון בהצלחה את הצי מצידון למצרים[7]. בקרב גאוגמלה בשנת 331 לפנה"ס בפעם הראשונה מוזכר תוארו של הפאיסטיון - מפקד שומרי הראש[8]. לא מדובר באגמה הרכובה, שתפקידה היה להגן על המלך במהלך הקרב ועליה פיקד קלייטוס השחור (Cleitus), אלא בקבוצה קטנה של חבריו הקרובים הנלחמים לצד המלך. הפאיסטיון לחם לצד המלך ונפצע בזרועו: "... פצועים היו רבים מאוד, היה ביניהם והפאיסטיון, מפקד שומרי הראש, אחד מהמפקדים המפורסמים ביותר (חנית פגעה בידו)"[9].
לאחר הניצחון בקרב גאוגמלה וכיבושה של ממלכת פרס, החלה לצמוח מתיחות בין המקורבים בסביבתו של אלכסנדר. היו לכך סיבות שונות, ובהן אימוץ המנהגים הפרסיים. מצביאים הפכו לאחשדרפנים ויחד עם השלטון זכו בעושר רב, שבעבר יכלו רק לחלום עליו. בינתיים, אלכסנדר, הממשיך במסע הכיבוש באסיה, הקשיב פחות לעצותיהם של חבריו הוותיקים והתחיל לקדם אנשים חדשים. אלכסנדר, הנוהג לפי המנהג הפרסי, החל לחייב לעשות כך גם את חבריו לנשק. המוקדונים, אוהבי החופש, התייחסו למצב החדש בכאב ובכעס. העימות הפך לקשר של פילוטאס, בנו של פרמניון. הקשר התגלה, וכלפי פילוטאס, לפי הצעתם של הפאיסטיון, קראטרוס (Craterus) וקויינוס (Coenus), הופעלו עינויים, שבמהלכם הוא הודה באשמתו. פילוטאס התחנן בפני הפאיסטיון לרחמים, אך חברו של המלך לא עזר לו; פילוטאס הוצא להורג על-פי המסורות המוקדונית[10].
לאחר הוצאתו להורג של פילוטאס (330 לפנה"ס), חילק אלכסנדר את תפקידו – מפקד ההטיירוי – בין הפאיסטיון וקליטוס השחור. הפאיסטיון קודם לדרגת היפרכוס[11] ובהמשך לכיליארך[12] וקיבל פיקוד על אחת משתי היפרכיות (יחידת פרשים גדולה שמורכבת ממספר האילות של פרשים). אריאנוס מניח כי אלכסנדר "לא רצה למסור את הפיקוד על יחידת פרשים כל כך גדולה... לאדם אחד, אפילו שהוא הקרוב ביותר"[13]. מינויו של הפאיסטיון למפקד של חיל הפרשים כולו עלול היה לגרום לקנאה ולחוסר שביעות רצון בסביבתו הקרובה של המלך. המינוי הכפול היה אמצעי לסיפוקם של שני מחנות בצבא - הראשון, שאותו ייצג הפאיסטיון, תמך רבות במדיניות האינטגרציה של אלכסנדר, והשני, זה של הוותיקים של פיליפוס, אשר התעקשו לא לקבל אורח חיים פרסי, היה מיוצג על ידי קליטוס[14]. מצד שני, מינויו של הפאיסטיון לתפקיד ההיפרך (מפקד חיל הפרשים) איפשר למלך במצב קריטי להסתמך על "רעי המלך" – הטיירוי.
מעמדו של הפאיסטיון התחזק משמעותית במהלך פלישתו של אלכסנדר הגדול להודו. במרכז אסיה הפאיסטיון עסק בהכנת מזון ויישב את המחוזות ההרוסים במתיישבים חדשים[15]. לאחר כניסתו להודו, אלכסנדר חילק את צבאו. פיקוד על יחידות נפרדות הוא נתן להפאיסטיון ולפרדיקס (Perdiccas), והעביר לידיהם את היחידות של קליטוס, מלאגרוס (Meleager) וגורגיאס, מחצית מהטיירוי וכל חיל הפרשים השכיר. הם היו צריכים להכניע את כל העמים בדרך להודו. הפאיסטיון הביס את כוחותיו של השליט המקומי אסטיאס, הכניע את אומפיס[16], ולאחר מכן, כשהתחבר לצבאו של אלכסנדר, נטל חלק בקרב הידספס בשנת 326 לפנה"ס נגד המלך פורוס (Porus), כשנלחם בראש ההיפרכיה שלו ליד המלך[17]. כשתחת פיקודו מחצית מהקשתים והיפרכיה של עצמו, הוא כבש את צפון-מערב הודו, לאחר מכן פנה הפאיסטיון לנהר היפסיס (ביאס המודרני) כדי לחבור לאלכסנדר[18].
הפאיסטיון בשיא מעמדו
לאחר ההתמרמרות גדולה של הצבא המוקדוני בנהר היפסיס, התקבלה החלטה לשוב לבבל. אלכסנדר החליט לחלק את הצבא. חלק אחד, בפיקודו של קראטרוס, היה צריך לנוע בגדה הימנית של הנהר. הפאיסטיון התקדם בגדה השמאלית, כשהוא מוביל את החלק הגדול והטוב ביותר של הצבא וקרוב למאתיים פילי מלחמה[18]. במקום התחברותה של הידספס עם צ'נאב צבאו של אלכסנדר, אשר שט באניות בנהר עצמו, המתין להפאיסטיון ולקראטרוס[19]. מכאן נשלח הפאיסטיון לנוע בגדת נהר האינדוס. בדרך הוא הכניע את השבטים המקומיים, מקים ומיישב את הערים. לאחר שהצבא המוקדוני חצה את המדבר גדרוסיה (מוכר כיום בשם מקראן), הוא התחלק פעם נוספת: הפאיסטיון עם רוב הצבא נע דרך החוף מקרמניה (Carmania) לפרס, ואלכסנדר פנה לפסארגאדה[20]. לאחר מסע ארוך הצבא התאחד בעיר שושן[21], שבה נערכה חגיגה ענקית לכבוד הנישואין של אלכסנדר עם סטטירה, בתו של דריווש השלישי. הפאיסטיון, על-פי החלטת המלך, נשא לאישה את דריפטיס, בתו הצעירה של דריווש ואחותה של סטטירה[22]. כפי שמציין אריאנוס, אלכסנדר רצה שהילדים של הפאיסטיון וילדיו יהיו בני דודים[23].
באביב 324 לפנה"ס עזב צבאו של אלכסנדר את שושן. בסתיו הגיעו אלכסנדר ושאר הצבא לאַחְמְתָא, בירתה של ממלכת מדי העתיקה. בדרך למדי החליט אלכסנדר לשלוח הביתה, למוקדון, את קראטרוס ואת החיילים החולים והקשישים. שליחתו של קראטרוס הייתה רצויה להפאיסטיון: שני המצביאים שנאו זה את זה ולעיתים קרובות היו קרובים למריבה גלויה[24].
הסיבה לעימות הייתה העובדה כי לקראת סיום המסע למזרח יחסו של אלכסנדר כלפי חבריו לנשק השתנה באופן דרמטי. יחסי חברות נדחו הצידה, והמלך העריך את מפקדיו על-פי כישוריהם. כך לדוגמה, אאומנס, שלא היה מוקדוני במוצאו אלא יווני, הפך למזכירו של אלכסנדר הגדול ושיחק תפקיד חשוב במערכת הניהול. אך הקריירה של הפאיסטיון הייתה מעל כולם בהתקדמותה. במהלך המסע להודו הוא הפך למעשה לאדם השני באימפריה לאחר אלכסנדר, ולאחר חזרתם לפרס הם הפכו לקרובי משפחה. לאחר שהגיע למעמדו הרם, הפאיסטיון ניסה לשמור על המעמד של "רעי המלך" היחיד במינו[25]. מסיבה זו ניתן לראות את הרחקתו המכובדת של קראטרוס, חברו לנשק של אלכסנדר, כניצחון חשוב של הפאיסטיון. למרות להצלחתו, הוא חשש מהתחזקות מעמדם של חבריו המוכשרים והפופולריים בצבא. תחושות אלו גרמו לו להילחץ ולהיכנס למריבות.
דמותו של הפאיסטיון מוצגת בצורה שונה על ידי היסטוריונים שונים. תיאור לא חיובי על אופיו ניתן למצוא אצל ההיסטוריון האנגלי פיטר גרין: "הפאיסטיון, שהיה "האני" השני של המלך, לא היה פופולרי. הפאיסטיון, שהיה גבוה, חזק, אכזרי, גמלוני ולא חכם, היה מסוגל לפקד בהצלחה על אלף חיילים, אך לא היה מוכשר כדי לנהל. מאפיינו העיקרי היה נאמנות אישית מוחלטת לאלכסנדר"[26]. לעומתו, ההיסטוריון הגרמני פריץ שכרמאייר (Fritz Schachermeyr) סובר כי הפאיסטיון היה אדם מוכשר והתכונן לתפוס את מקומו של אלכסנדר במקרה של מותו הפתאומי של המלך[27].
באותה עת לאלכסנדר עוד לא היו יורשים ישירים, שלהם יכול היה להוריש את השלטון. הפאיסטיון, שקיבל מינוי גבוה והפך לקרוב משפחתם של אלכסנדר עצמו ושל מלך דריווש, היה מתאים יותר מכל אחד אחר לתפקיד יורש העצר. במקרה של היעדר היורש הישיר, כס המלכות יכול היה לעבור ישירות לידי הפאיסטיון. עבור כל שליט שאלת היורש היא שאלה מרכזית ללא קשר לגילו של השליט ולמצב בריאותו. רציחתו של אביו, פיליפוס, שימשה עבור אלכסנדר כדוגמה לכך. גם על חייו היו ניסיונות התנקשות רבים[28].
מדיניותו של אלכסנדר במזרח נתפסה בצורה שונה על ידי סביבתו הקרובה. חבריו לנשק התפלגו לשני מחנות: הפאיסטיון, פרדיקס, תלמי ואאומנס תמכו בה; אנטיפטרוס, קראטרוס ואנטיגונוס מונופתלמוס התנגדו נחרצות לשילוב בין מערב ומזרח. כתוצאה מכך, את היורש האפשרי היה צריך לחפש במחנה הראשון.
הפאיסטיון היה בעל הסיכוי הטוב ביותר להפוך ליורשו של המלך. בסביבתו של אלכסנדר הוא היה דמות הפשרה. מעמדו כ"רעי המלך", שהיה משמעותי מאוד בעיני המוקדונים, הפרסים וקרובי משפחתו של המלך, עשוי היה למנוע מלחמת אזרחים באימפריה. לאחר מותו של המלך, ניהול המדינה צריך היה לעבור להפאיסטיון[29]. לו היה הפאיסטיון שורד את מחלתו, ייתכן שהאימפריה המוקדונית הייתה יכולה להימנע מזעזועים רבים ולשמור על אחדותה.
מותו של הפאיסטיון
בשנת 324 לפנה"ס במהלך המשחקים והחגיגות באַחְמְתָא, לאחר אחד מהמשתאות, חלה הפאיסטיון וכעבור שבוע מת. קיימות גרסאות שונות לגבי סיבת המוות. הגרסה הסבירה ביותר היא לגבי מחלת מלריה (קיימות עדויות שמתארות את תסמיני המחלה). כאשר נודע לאלכסנדר על מחלתו של הפאיסטיון, הוא עזב את המשחקים ומיהר אליו, אבל איחר והגיע כשהפאיסטיון כבר מת. אלכסנדר ביטל את כל החגיגות והורה להוציא להורג את הרופא שטיפל בהפאיסטיון[30]. היסטוריונים עתיקים כותבים בצורה שונה על צערו של אלכסנדר, הכול בהתאם לגישתו של המחבר כלפי הפאיסטיון וכלפי אלכסנדר עצמו. יוסטינוס כותב, שאלכסנדר התאבל על חברו במשך זמן כל-כך רב, דבר שלא מתאים למלך[31]. בדומה לאכילס, אלכסנדר גזר את שערותיו מעל גופו של הפאיסטיון והוביל בעצמו את המרכבה עם גופת חברו[32]. כמו אכילס, אלכסנדר תכנן לערוך תחרויות ספורט ותחרויות מוזיקליות. למטרה זו הכינו כ-3000 משתתפים[33]. שבטם של הכשים נבחר לשמש כקורבן לזכרו של הפאיסטיון. אלכסנדר החליט לבצע את הטבח, כשהוא נזכר בהחלטתו של אכילס להרוג את שנים-עשר הצעירים לזכרו של פאטרוקלוס[34]. אלכסנדר הורה לכבד לנצח את הפאיסטיון כגיבור, ואפילו שלח לשאול את האליל אמון האם מותר להקריב קורבנות להפאיסטיון כמו לאל[35]. קלאודיוס אייליאנוס כותב: "יש הטוענים כי בכל מה שהוכן ונקבע לקראת הלווייתו של הפאיסטיון, השתמשו בטקסי הקבורה לכבודו של אלכסנדר עצמו, מכיוון שהמלך מת, כשטקסי הקבורה לכבודו של הפאיסטיון עדיין לא יצאו לפועל"[36].
עם מותו של הפאיסטיון הסתיים עידן עבור אלכסנדר, ואם לעשות אנלוגיה עם גיבוריהם האהובים – אכילס ופאטרוקלוס, - עבור אלכסנדר הסתיימו החיים. כפי שמציין אריינוס: "עבור אלכסנדר מותו של הפאיסטיון היה אסון גדול; לדעתי, אלכסנדר היה מעדיף למות לפניו, כמו אכילס הוא היה מעדיף למות לפני פאטרוקלוס, מאשר לנקום על מותו"[37]. שמונה חודשים מאוחר יותר מת אלכסנדר בעצמו.
בשנת 2012 התגלתה אחוזת קבר מפוארת בסמוך לאמפיפוליס (בצפון יוון) לאחר חפירות בהיקף גדול התגלו מספר ממצאים חשובים, בהם פסלים, פסיפס ושלדים. בחפירות התגלתה כתובת המשויכת להפאיסטיון[38]. בעקבות הממצא החדש, הכריזה קטרינה פריסטרי (ביוונית: Κατερίνα Περιστέρη), הארכאולוגית הראשית שאחראית על הקבר, במסיבת עיתונאים שנערכה ב-30 בספטמבר 2015 שקבר זה נבנה לזכרו של הפאיסטיון בהוראתו של אלכסנדר הגדול. עם זאת, למרות מציאת הכתובת חלק מהחוקרים דחו את טענותיה[39].
ראו גם
לקריאה נוספת
מקורות עתיקים
- Aelian, Various History, at James Eason's site (excerpts in English translation)
- Arrian, Anabasis Alexandri, translated by E.J. Chinnock (1893)
- Arrian, The Indica, translated by E. Iliff Robson
- Curtius Rufus, The History of Alexander
- Diodorus Siculus, Bibliotheca historica
- Marcus Junianus Justinus, Epitome of the Philippic History of Pompeius Trogus
- Plutarch, Parallel Lives, Alexander, Eumenes
מקורות מודרניים
- Bosworth, Albert Brian. Hephaistion. In: Simon Hornblower, Antony Spawforth (Hrsg.): The Oxford Classical Dictionary. 3.
- Engels, Donald W. Alexander the Great and the Logistics of the Macedonian Army, University of California Press, 1978
- Green, Peter. Alexander of Macedon, 356-323 B.C.: a historical biography. University of California Press: Berkeley, CA, 1991
- N.G.L. Hammond Alexander the Great: King, Commander and Statesman. Bristol Press, 1980
- Heckel, Waldemar. The Marshals of Alexander's Empire. Routledge, London, 1992
- Heckel, Waldemar. Who's Who in the Age of Alexander the Great. MA, USA: Blackwell, 2006
- Lane Fox, Robin. Alexander the Great. London: Allen Lane, 1973
- Reames, Jeanne. An Atypical Affair? Alexander the Great, Hephaistion, and the Nature of Their Relationship. In: The Ancient History Bulletin 13.3 (1999), pp. 81–96.
- Reames, Jeanne. Hephaistion Amyntoros: Eminence Grise at the Court of Alexander the Great. Dissertation. The Pennsylvania State University, 1998
- Schachermeyr, Fritz. Alexander der Grosse. Das Problem seiner Persönlichkeit und seines Wirkens, Wien 1973
קישורים חיצוניים
- דיודורוס סיקולוס, הספרייה ההיסטורית בתרגום לאנגלית.
- Hephaestion – באתר livius.org (באנגלית).
- Hephaistion - Philalexandros – באתר של Jeanne Reames (באנגלית).
- The MIT Internet Classics Archive (באנגלית).
הערות שוליים
- ^ Curtius 3.12.16
- ^ Hammond 1980, p.16
- ^ Arrian 1.12
- ^ Aelian XII,7
- ^ Diodorus 17.36
- ^ Curtius 4.1.16
- ^ Curtius 4.5.10
- ^ Diodorus 17.61.3
- ^ Curtius 4.16.32
- ^ Curtius 6.11.10
- ^ אריאנוס 3.27.4
- ^ Andrew W. Collins, The Office of Chiliarch under Alexander and the Successors p. 260
- ^ Arrian 3.27.4
- ^ Green, Peter, Alexander of Macedon, 356-323 B.C.: a historical biography
- ^ Arrian 4.16.43 and 4.16.45
- ^ Arrian 4.12.; Curtius,8.12-14; 9.3
- ^ Curtius 8.14.15
- ^ 18.0 18.1 Arrian 6.2.4
- ^ Arrian, Indica 18
- ^ Arrian 6.5.6; 6.17.4; 6.18.1; 6.20.1
- ^ Arrian 7.5.6
- ^ Curtius 10.15.20
- ^ Arrian 7.4.29
- ^ Plutarch 47
- ^ Hammond, p.250
- ^ Green, Peter, Alexander of Macedon, 356-323 B.C.: a historical biography, p. 49
- ^ Шахермайр Ф. Александр Македонский, p. 312-315
- ^ Ibid. 312-313.
- ^ Hammond, p.16, 250
- ^ Arrian 7.14.3
- ^ Justinus XII, 12.
- ^ Arrian 7.14.8
- ^ Arrian 7.15.5
- ^ Plutarch 72.3
- ^ Arrian 7.23.8
- ^ Aelian VII,8; XII, 64
- ^ Arrian 7.14.50
- ^ הודעת האתר הרשמי של הארכאולוגים החופרים בקבר
- ^ http://www.archaeology.org/news/3732-151001-greece-amphipolis-hephaestion Why Was the Tomb at Amphipolis Built? - פרסום של המכון הארכאולוגי של אמריקה]
