פרובינציית קרוליינה הדרומית
.svg) | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | מונרכיה חוקתית |
| שפה נפוצה | אנגלית |
| עיר בירה | צ'ארלסטון |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אמריקה |
| היסטוריה | |
| הקמה | פיצול פרובינציית קרוליינה לשתיים |
| תאריך | 1712 |
| פירוק | הכרזת העצמאות האמריקאית |
| פירוק | 1776 |
| ישות קודמת |
פרובינציית קרוליינה |
| ישות יורשת |
 קרוליינה הדרומית |
| שונות | |
 | |
| מפה של המושבות האמריקאיות הדרומיות הבריטיות, הכוללת את פרובינציות קרולינה | |
פרובינציית קרוליינה הדרומית[1] הייתה במקור חלק מפרובינציית קרוליינה באמריקה הבריטית, שהוענקה לשמונה אצילים שכונו הבעלים-הלורדים בשנת 1663. הפרובינציה הפכה מאוחר יותר למדינת קרוליינה הדרומית.
היסטוריה
הקרוליינות נקראו על שם צ'ארלס השני, מלך אנגליה. נגזר מהמילה הלטינית קרולוס, שם המושבה היה במקור "Carolana", בסופו של דבר האיות שונה ל"קרוליינה". צ'ארלס טאון היה היישוב הראשון, שהוקם בשנת 1670.
צ'ארלס השני נתן את האדמה לקבוצה של שמונה אצילים שנקראו הבעלים-הלורדים; הם תכננו מושבה נוצרית פרוטסטנטית. במקור מושבה קניינית אחת, החלקים הצפוניים והדרומיים התפרקו לאורך זמן, בין השאר בגלל הזנחה של היורשים החוקיים (האישיים) של הבעלים-הלורדים המקוריים. חילוקי הדעות על ממשל הפרובינציה הובילו למינוי סגן מושל לניהול המחצית הצפונית של המושבה קרולינה בשנת 1691. חלוקת פרובינציית קרוליינה לקרוליינה הצפונית וקרוליינה הדרומית הושלמה בשנת 1712.
מלחמת יאמאסי (1715–1717) הרסה את עורף המושבה. תלונות על כך שהבעלים לא עשו מספיק כדי להגן על המתיישבים נגד האינדיאנים או הספרדים השכנים, במהלך מלחמת המלכה אן, שכנעו תושבים רבים בנחיצות לשים קץ לשלטון הקנייני. מרד פרץ נגד הבעלים בשנת 1719. על פי עצומה של תושבי המושבה מינתה ממשלת בריטניה מושל מלכותי בדרום קרוליינה בשנת 1720. (מושל קרוליינה הצפונית ימשיך להתמנות על ידי בעל הלורדים עד 1729).
אחרי כמעט עשור שבו ממשלת בריטניה בקשה למצוא ולקנות את הקולוניה מהבעלים, הן צפון קרוליינה ודרום קרוליינה הפכו למושבות כתר בריטיות בשנת 1729.
לורד צ'ארלס מונטגו (1741–1784) היה המושל המלכותי של פרובינציית קרוליינה הדרומית בין השנים 1766 ל-1773 עד שנמלט לנובה סקוטיה יחד עם נאמני האימפריה הבריטית.
המערכת המשפטית
בית המשפט של המושבה נוסד בשנת 1725, בצ'ארלס טאון (צ'ארלסטון).
הערות שוליים
- ^ D.J. McCord (1839). The Statutes at Large of South Carolina. Vol. 6. A.S. Johnston. p. 616. ISBN 978-5-87571-708-6.
