הצבא הוויקינגי הגדול
הצבא הוויקינגי הגדול (באנגלית עתיקה: mycel heathen here-"צבא עובדי האלילים הגדול" או "צבא הכופרים הגדול") היה קואליציה של לוחמים סקנדינביים אשר התאחדו בשנת 865 לספירה לצורך פלישה לאיים הבריטים שהורכבו אז מארבע הממלכות האנגלו-סקסוניות.
מקור הכינוי בכרוניקה האנגלו-סקסונית. על פי האגדה הובלו הכוחות המאוחדים בראשות בניו של רגנאר לודברוק, ומסע הקרבות והכיבושים נמשך כ-14 שנה. לא קיימות עדויות מפורטות אודות היקף הכוחות אולם ברור שהיקפם הכולל היה גבוה מן המקובל בפשיטות המזדמנות שבוצעו על ידי הוויקינגים בתקופות קודמות.
היסטוריה
מסוף המאה השמינית ביצעו הוויקינגים פשיטות באמצעות כוחות בהיקף קטן יחסית בעיקר בדרך של "פגע וברח" על יעדים עתירי שלל כגון מנזרים. מטרת גיבוש הצבא הוויקינגי הגדול הייתה שונה והתמקדה בכיבוש טריטוריאלי לצורכי התיישבות.
הכוחות הפולשים של הצבא הוויקינגי הגדול נחתו לראשונה בחופי ממלכת מזרח אנגליה. בתחילה ניסה המלך לרצות אותם תמורת כופר סוסים. בסוף החורף של שנת 865-66 החלו במסע לכיוון צפון ובחודש נובמבר כבשו את העיר יורק אשר שימשה כמרכז עירוני ומסחרי מבוצר עוד מן התקופה הרומית.
בשנת 868 המשיך הצבא הוויקינגי הגדול במסעו לכיוון ממלכת מרסיה. בחורף של אותה שנה הגיעו לנוטינגהאם אך נתקלו בצבא מאוחד של ממלכות מרסיה ווסקס והושמו תחת מצור. מאחר ששני הצדדים לא הצליחו להגיע להכרעה צבאית הוסכם על נסיגת הוויקינגים בחזרה לכיוון יורק.
בשנת 870 חזר הצבא הוויקינגי הגדול לכיוון מזרח אנגליה כבש את כל שטחה והרג את המלך. בשנת 871 פנו לכיוון וסקס אשר מלכה אלפרד הגדול היה מוכן גם הוא לשלם להם כופר תמורת נסיגה. הוויקינגים המשיכו במסעם לכיוון לונדון ובשנת 872 כבשו גם אותה. בשנת 873 פנו שוב צפונה בכיוון נורתמבריה. בשנת 874 כבשו את מרסיה ובשלב זה הגיעו לשליטה בכל האי פרט לשטחי ממלכת וסקס. בשנת 875 ערכו ניסיון נוסף לכיבוש וסקס וכך גם בשנים הבאות אך ללא הצלחה. למרות שהובסו בסופו של דבר בשנת 878 בידי כוחותיו של אלפרד הגדול בקרב אדינגטון המשיכו להחזיק בכל השטחים שנכבשו על ידם קודם לכן.
אחרית דבר
לאחר התבוסה הוויקינגית לאלפרד הגדול מלך וסקס, התנצר בשנת 879 המלך הוויקינגי גותרום, שינה את שמו לאתלסטאן, והמשיך לשלוט בשטחי מזרח אנגליה עד למותו בשנת 890. חלק מאנשי הצבא הוויקינגי הגדול עבר להתיישבות בנורתמבריה והתערה באוכלוסייה הכפרית ובעיר יורק. חלק נוסף נטמע בקרב תושבי ממלכת מרסיה.
חלק נוסף של הצבא הוויקינגי הגדול התגבש באזור עמק התמזה ופנה לכיוון ממלכת פרנקיה שביבשת שם פתח במסע כיבושים תוך שהוא מנצל את הכאוס השלטוני שנוצר בממלכה לאחר מותו של שארל הקירח מלך פרנקיה בשנת 877. אלפרד הגדול שזיהה את חולשת הכוחות הוויקינגים מיהר לנצל את פרק הזמן לצורך ארגון מחדש וחיזוק של צבאו באמצעות הקמת צבא סדיר, בניית צי וביצור הערים בשטחים שבשליטתו.
עד לשנת 896 שרידי הצבא הוויקינגי הגדול שלא עברו להתיישבות במזרח אנגליה ונורתמבריה היו חלשים מכדי להתמודד עם צבאו של אלפרד הגדול ובהדרגה נטשו גם הם את האי בכיוון היבשת והותירו את השליטה בממלכת ווסקס בידיו של אלפרד.
